חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

משבר קרוב, משבר רחוק

ערב יום הכיפורים יצאה קריאה נרגשת לתפילה. דף פייסבוק נפתח תחת השם "העולם שותק – אנחנו לא", והזמין את המוני בית ישראל לתפילה להצלת בני העם הסורי מציפורני המלחמה הזוועתית שהשמידה כבר מאות אלפים מהם. אני לא חזק בתפילות, אבל הזדהיתי מאוד עם המסר. שום ילד סורי הוא לא אויב שלי, וגם לא תושבי חאלב – שעד לפני כמה שנים עוד היו עסוקים בקניות בשוק ובהזמנת דילים לירדן בחגים, והיום הם מושמדים בגז ונקברים תחת בניינים שהופכים לאבק. מעבר לגדר הצפונית שלנו מתרחש אסון אנושי בקנה מידה בלתי נתפס, אבל אני מודה שמייד אחרי שציינתי לעצמי שאני מסכים עמוקות עם המסר – שכחתי מהתפילה ושבתי לעסוק בענייני היום. כלומר בצרות שלנו, שלעומת אלה של השכנים, נראות כל כך זעירות.

באותו ערב היו דווקא ישראלים ששברו את השתיקה: עצרות התפילה התקיימו בנוכחות כ־1,500 אישה ואיש (על פי המארגנים) בלא פחות מעשרה יישובים ברחבי הארץ, כולל גוש עציון. ישראל, כידוע, קולטת מדי פעם פצועים שמגיעים מהקרבות ומופתעים לגלות שמעבר לגבול יש אנשים ורופאים שמטפלים בהם במסירות. הנדיבות הרפואית הזו ראויה לכל שבח, אבל בזה בערך מסתכמת תרומתה של ישראל למאמץ העולמי – שלמעשה, כמעט לא קיים – להציל את בני העם הסורי. רוב הזמן אנחנו שותקים ושקועים בענייננו הפנימיים, וכידוע, לא חסרים כאן כאלה.

אין לי מה לומר בזכות האדישות שלנו מול האסון שפוקד את השכנים (שלא לדבר על ישראלים רחומים שממלאים את הרשת בדאחקות כמו "מאחלים הצלחה לשני הצדדים"), ובכל זאת יש נסיבות מקלות. בראשן – תחושת חוסר האונים. אנחנו לא עוסקים בזה, כי ממילא אין בידינו להשפיע. ישראל, גם לו רצתה, לא יכולה להתיר את הפלונטר הסורי, ולפי כל ההערכות, התערבות שלה היתה עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. כעיתונאי וכאזרח, אני מעדיף לעסוק בנושאים שבהם יש לי סיכוי לשנות. על ממשלת ישראל הציבור והתקשורת יכולים להשפיע; על אסד, פוטין, דעא"ש ושאר השותפים לחינגת הקטל הזו – כנראה שלא.

השתנה הליהוק שלנו: אז הקורבן, עכשיו, צופים מהיציע. | תמונה: fotolia

ועוד משהו שמסבך את העניינים: לישראלי הסביר לא ברור מי הטובים ומי הרעים בדייסה הסורית המדממת. את עיקר פשעי המלחמה מבצעים צמד הרעים אסד ופוטין, אבל גם צדדים אחרים לא טומנים ידם בצלחת. בתווך לכודים מיליוני אזרחים שהפכו לפליטים, מאות אלפים שנקטלו, וילדים שמשלמים את המחיר על הטירוף של המבוגרים. אבל בואו נודה: ישראל לא מתערבת, לא מפני שבסוריה 2016 החלוקה לשחור ולבן פחות מובהקת מאשר באירופה של 1942; ישראל נשארת בחוץ קודם כל מפני שאנחנו לא מוכנים – בצדק – לסכן אפילו חייל אחד שלנו כדי לעשות סדר במרחץ הדמים הסורי. מהבחינה הזו – של הטבע האנושי והמדינתי – לא הרבה השתנה ב־70 השנים האחרונות. מה שהשתנה זה הליהוק שלנו: אז הקורבן, עכשיו צופים מהיציע. בתנאים האלה, לפחות אפשר לעשות את מה שעושים מהיציע: לצעוק הכי חזק שאפשר. או להתפלל.

חיסול ממוקד

ועדות בישראל מוקמות כידוע כדי לקבור דברים. עכשיו רק נותר להמתין ולראות את מה תקבור הוועדה המשותפת שהוקמה על ידי ראש הממשלה ושר האוצר כדי לבחון את עתיד השידור הציבורי: את ההצעה השערורייתית לסגור את התאגיד החדש בטרם שידר יום אחד, או את התאגיד עצמו. בכל מקרה תצא הלוויה בקרוב – השאלה של מי תהיה הגופה.

סאגת התאגיד היא קו פרשת מים מסוג חדש בפוליטיקה הישראלית: היא לא מחלקת את הפוליטיקאים לימין ושמאל, דתיים מול חילוניים או קפיטליסטים מול ניאו ליברלים, אלא לכאלה שלציניות שלהם יש גבולות וכאלה שאיבדו את כל הקווים האדומים. כן, אנחנו יודעים שפוליטיקאים נוטים להיות מניפולטיביים ואופורטוניסטיים, אבל ההתנהלות של נתניהו ולהקת שופריו בראשות דוד ביטן כבר מזמן חורגת מגבולות הנכלוליות המוכרים.

היכולת לשקר בלי למצמץ ("התאגיד נחטף על ידי שמאלנים"), להעמיס ספין על גבי ספין ("התאגיד לא מוכן לעלות לשידור"), לנפנף בנתונים חסרי קשר למציאות ("סגירת התאגיד תביא לחיסכון כספי") ולהוביל מהלך שפוגע ישירות באינטרס הציבורי והדמוקרטי מוכיחה שנחצה קו אדום בפוליטיקה הישראלית. קו שמולו עומד כרגע אדם אחד – משה כחלון.

כחלון זכה להרבה מחמאות על עמידתו מול נתניהו בסוגיית התאגיד. למחמאות האלה ראוי להצמיד כוכבית: הן נכונות לשעה שבה ניתנו. עד כה כחלון מיעט להתבטא בסוגייה וכשהתבטא דיבר בעיקר על הפן הכלכלי.

מאזנים כספיים, כידוע, הם עניין גמיש. אם זה כל הסיפור, ניתן יהיה לסדר את טבלאות האקסל, לכופף קצת את עובדי רשות השידור מפה ולעגל את המספרים משם, על מנת ששר האוצר יוכל לצאת מהוועדה כמי שהגן על הקופה הציבורית – אבל שידור ציבורי ראוי לא ייצא מזה. הניתוח הכלכלי אולי יצליח – אבל התינוק ימות והעיתונות החופשית בישראל תחטוף מכה אנושה.

לכן, השבועות הקרובים הם שבועות של מבחן – מאיזה חומר עשויות החוליות בעמוד השידרה של משה כחלון. האם הוא המתרס האחרון שניצב בין נתניהו לריסוק העיתונות העצמאית והביקורתית בישראל, או שגם הוא שייך למפלגת ‘ציניקנים ללא גבולות' שהשתלטה על הפוליטיקה והממשלה שלנו.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן