בוער הכובע: מדוע חוק הפרוות לא עובר בכנסת?

בעבר המכשול העיקרי היו השטריימלים. הכובעים של החסידים, שכל אחד מהם עשוי מזנבותיהם של עשרות שועלונים (שטריימל, בעברית: מזנבת), גרמו לראשי יהדות התורה להתנגד בתוקף לחוק. כאילו שלא מיוצרים כיום שטריימלים משובחים מפרווה סינתטית, כאילו זו מצווה מדאורייתא לחבוש כובע שייצורו לווה במנות מסחריות של סבל ואכזריות. כדי לא להיתקע שוב במחסום השטריימל, ח"כ מרב מיכאלי, שקידמה גרסה חדשה של הצעת החוק בתמיכת עשרות ח"כים נוספים, הסכימה לפשרה: השטריימלים יוחרגו. פשרה כואבת, אבל מסוג הפשרות שלפעמים נאלצים לבלוע בחיים הפוליטיים. העיקר שהחוק יעבור.

שטריימל מפרוות שועלון. האמנם לשם שמיים? | צילום: Dieter Philippi, Wikipedia

אבל הוא לא עבר. ועדת השרים לחקיקה החליטה לדחות את הדיון בו בארבעה חודשים נוספים, ובקיצור, למסמס אותו. למה? כי יהדות התורה מתנגדת. גם אחרי החרגת השטריימלים. למה? שאלה טובה. ח"כ מנחם אליעזר מוזס סיפק הסבר מפולפל לתקשורת החרדית, שלפיו יש חשש שאיסור על מכירת פרווה בישראל יביא לאיסור על שחיטה כשרה באירופה, ועוד כמה טיעונים שהקשר שלהם למציאות נראה רופף. בעבר שודר ב"מבט שני" בערוץ 1 תחקיר מאלף, שהצביע על קשרים אפלים בין גורמים בתעשיית הפרוות העולמית למערכת הפוליטית בישראל, אבל קשה להאמין שזה מה שעומד בבסיס הדברים. אצלנו, כידוע, הכל ענייני, הכל לשם שמיים.

נאורות, בערך

לשר הבריאות יעקב ליצמן יש שם טוב בציבור ובתקשורת החילוניים, כל כך טוב שרבים מהפוליטיקאים החילונים מביטים בו בקנאה ומנסים לפצח את סוד הקסם. הוא מוערך על השקעתו ברכישת מכשירי IRM שמקצרים את התורים בעיקר בפריפריה, על טיפולי השיניים החינמיים שמקבלים ילדים במערכת החינוך, אפילו על התייצבותו מול תאגידי המזון ויצרני הג'אנק פוד. גם התחקיר המטריד של חיים ריבלין בחדשות 2, על המעאכר שגובה אלפי שקלים כדי לארגן פגישה עם ליצמן, לא הצליח לקעקע את הדימוי המשובח של השר. לא מזמן, בפגישה עם עיתונאים, אחד מהם שאל את שר הבריאות מתי ליהדות התורה תהיה חברת כנסת אישה. עוד בטרם הוא סיים להציג את השאלה, ליצמן כבר השיב בפסקנות: "לעולם לא". חברו את זה להתנגדות לחוק הפרוות ותגיעו למסקנה, שאיש ציבור יכול להסתובב בעולם עטוף בהילה של חברתיות ונאורות, ועדיין, באגפים רבים מדי של החיים, להישאר חשוך.

סומכים עליהן

יש ימים שבהם ק' נוסעת 80 קילומטרים. בימים אחרים 50. מדי יום היא על הכביש, מדלגת בין מספר בתי ספר שבהם לומדים ילדים עם צרכים מיוחדים שהיא, כמורה בחינוך המיוחד, מעניקה להם טיפולים פרטניים. לא רק שהילדים מפוזרים בין בתי ספר שונים ולעיתים מרוחקים זה מזה, גם הצרכים שלהם שונים: לכל ילד – עיוור, כבד שמיעה או מי שמאובחן על הספקטרום האוטיסטי – היא מביאה את הציוד המיוחד שדרוש כדי לטפל בו, לפעמים מדובר בציוד כבד. המכונית שלה הפכה כבר מזמן למשרד נייד.

ק' וחברותיה מכונות "המורות הנודדות". הן מטפלות במסירות בחוליות הכי רגישות של מערכת החינוך, ובתמורה מקבלות מהמדינה שמעסיקה אותן יריקה בפרצוף. לא רק שהן לא מקבלות מהמערכת רכב שבו יוכלו לנסוע בין בתי הספר, הן אפילו לא מקבלות החזר כנגד העלויות האדירות שיש להן בגלל השימוש במכונית הפרטית. המדינה, שימו לב לחוצפה, משלמת להן החזר הוצאות על פי תחשיב של נסיעה בתחבורה ציבורית. בתוך תל אביב זה אולי סביר (אם מתעלמים מהציוד הרב), אבל אם מורה שאמורה לנדוד בין כמה בתי ספר במועצה אזורית בנגב תסתמך על אוטובוסים, היא תגיע במקרה הטוב לתלמיד אחד ביום. יש מורות שהפער בין ההוצאות על השימוש ברכב שלהן להחזר שהן מקבלות מהמדינה מגיע ליותר מאלף שקל בחודש. מורות שמרוויחות משכורת עלובה של כמה אלפי שקלים בחודש משמשות כקופה קטנה של המערכת, שסומכת על האחריות והמסירות שלהן ויודעת שהן לא באמת יתחילו לנסוע באוטובוסים ויפקירו את הילדים בלי טיפול.

הבושה הזו מתרחשת מתחת לאפו, ולמעשה מול עיניו, של שר החינוך נפתלי בנט, אבל קשה לומר שהוא מביע עניין במתרחש. גם באוצר לא מתרגשים יותר מדי. מי שכן מתרגש הוא ח"כ איציק שמולי, שכינס דיון סוער בוועדת החינוך של הכנסת, שבו המורות הנודדות סיפרו על תלאותיהן. האם זה יעזור? לא בטוח. אולי אם הילדים שהן מלמדות היו מצטיינים בחמש יחידות מתמטיקה, מגשימי החזון ההייטקיסטי של בנט, מישהו היה טורח להתייחס אליהן. מכיוון שהן בחרו לסייע לילדים שאין להם קול ואין להם לובי, המערכת משדרת להן מסר פשוט: תגידו תודה שבכלל נותנים לכן לעבוד, ואם צריך – גם תשלמו בשביל זה.