הסרט "בחזרה לעתיד", שיצא לאקרנים בשנת 1985, מתאר עבר המתרחש בשנת 1955. כשמייקל ג'יי פוקס חוזר לשנות ה־50 של המאה הקודמת, הוא מופתע מהתלהבות האנשים מהטלוויזיות החדישות, מחוסר החיבה של צעירים לגיטרות חשמליות רועשות ומהסלנג המוזר. כן, זה היה עולם אחר אז. אבל אם הסרט היה מופק היום, בשנת 2017, והגיבור, בן דור ה־Y, היה חוזר לשנת 1985, סביר שהיה נסער ומשתומם בהרבה, שכן פערי התרבות והטכנולוגיה היו גדולים הרבה יותר. את הטענה הזו מגולל הבלוגר טים אורבן, באחד הפוסטים בבלוג הפופולרי שלו Wait but why. אורבן נועץ את הסיבה לכך, במה שכינה הפוטוריסט והסופר ריימונד קורצוייל – "The Law of Accelerating Returns", שלפיו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות מתרחשות בקצב מהיר יותר, בחברות מתקדמות יותר. כלומר הרבה יותר שינויים התחוללו ב־30 השנים האחרונות מאשר ב־30 השנים שקדמו להן. אותה התפתחות טכנולוגית, מלווה גם בעלייה תואמת בכמות המידע בעולם.
המושגים "היצף מידע" או "עודף מידע", שצצו בשלוש השנים האחרונות, מתארים את התופעה, שבה קצב ייצור המידע אינו תואם את קצב צריכתו ועיבודו. זה עשוי להישמע מאוד ערטילאי, אך למעשה, כל אחד מאיתנו, תורם להגדלת הפער הזה, כמעט בכל רגע – כאשר אנחנו שולחים מייל, מזינים את הכתובת שלנו באתר קניות ברשת או סתם כאשר אנחנו משוטטים להנאתנו ברחוב, ובכיסנו הסמארטפון שמאכן את מיקומנו. אנחנו מייצרים מידע כל העת, והררי האינפורמציה, שהולכים ומצטברים מכל רחבי העולם, תופסים אותנו, האנושות, לא ממש מוכנים.
יש לכך משמעויות מרחיקות לכת הן ברמה החברתית והן על הפרט. אנחנו קוראים הרבה פחות טקסטים ארוכים וצורכים הרבה יותר אינפורמציה שארוזה בפסקאות קצרות, סטטוסים, ציוצים. אנחנו זוכרים בעל פה הרבה פחות טוב מבעבר וסובלים מרמות דיכאון וחרדה גבוהות יותר – בין היתר, מחרדת החמצה או FOMO (Fear of missing out), שמועצמת בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות.
אנחנו מייצרים מדי יום 2.5 קווינטיליון (10 בחזקת 18) בייטים של מידע. למעשה, בשנתיים האחרונות בלבד נוצר יותר מידע מאשר בכל ההיסטוריה. לא מפתיעה, לכן, העובדה, שפחות מאחוז אחד מכל המידע שנאסף נותח ועובד. משמעות הדבר היא שגם ענקיות הטכנולוגיה כמו גוגל, פייסבוק ואמאזון, שכולנו כבר יודעים כי מחזיקות מידע עצום על כל אחד מאיתנו, עדיין לא יודעות את כל מה שהן יודעות עלינו. במובן זה ייתכן שההיסטוריה עוד לא החלה, ושאנחנו רק בפרולוג.
המוצר המושלם הניואנס החשוב בהקשר של "מהפכת המידע" הוא שיש הבדל בין מידע לבין ידע (על אף שבעברית לשניהם אותו השורש), וגם כאשר אנחנו מוצפים במידע מכל עבר, התרגום שלו לידע איננו טריוויאלי. המפתח לסגירת הפער הזה הוא מה שמכונה "ביג־דאטה" – אותה מילת קוד סתומה מעט, שאנו שומעים בשנים האחרונות יותר ויותר ומתארת את טכנולוגיות עיבוד כמויות המידע הגדולות. "היא נוגעת לכל דבר שמשאיר אחריו עקבות דיגיטליים", מסביר פרופ' שיזף רפאלי, חוקר ניהול ידע ומידע מאוניברסיטת חיפה, ראש מכון שגיא לחקר האינטרנט. כמויות המידע האדירות נאספות ומאוחסנות על גבי שרתים, וזמינות לאחר מכן לשימוש המבוסס על ניתוח נתונים לשם הפקת משמעות ויצירת תובנות בעלות ערך. הניתוח מתבצע באמצעות אלגוריתמים, המוכוונים לאתר במידע דפוסים, קשרים ותבניות. המערכות הסורקות את המידע מסוגלות ללמוד ולהתפתח באמצעות מנגנונים של "למידת מכונה" (Machine Learning) תוך כדי עבודה, וכך יעילותן הולכת וגדלה.
"עד לפני זמן לא רב האלגוריתם היה מעין מרשם לאיך פותרים בעיה, לאיך מוצאים שורש ריבועי, נניח", מסביר פרופ' רפאלי. "היום, לעומת זאת, האלגוריתם מחליט איזה רמזור יתחלף, מי יקבל תרופה, מה יהיה המחיר של מה שעל המדף ומתי הוא ישתנה. האלגוריתם מחליט אם ישוגר טיל או לא, את מי יגייסו, לאן הוא ישובץ, ובאיזה מקום. עוצמתו של האלגוריתם נטועה כולה בביג דאטה".
בכוח הזה נעשה שימוש גם בעולם העסקי – אם ניתן להסיק מסקנות על קהל היעד של חברה או מוצר מסוים, ועל התנהלותה של החברה, אפשר לבצע שינויים, שימקסמו את הרווח ויעניקו יתרון מול המתחרים. "לאותה המסקנה הגיעו גם בנטפליקס", אומר ד"ר יובל דרור, דיקאן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל: "'בית הקלפים' זו הפקה של נטפליקס, שידעו שהיא תצליח. הם פשוט הסתכלו בנתונים שלהם וראו שקודם כל יש אנשים שאוהבים את הסרט 'הרשת החברתית', שביים דיוויד פינצ'ר. אחר כך ראו שאותם אנשים שאוהבים את הרשת החברתית, אהבו גם את הגרסה הבריטית של 'בית הקלפים'. ואותם האנשים שאהבו גם את זה וגם את זה, אוהבים גם את קווין ספייסי. זהו.
עכשיו הם הגיעו למסקנה, שאם הם יפיקו גרסה אמריקאית של 'בית הקלפים', שמבוימת על ידי דיוויד פינצ'ר וישחק בה קווין ספייסי, אז הסיכוי שזה יצליח הוא לא ייאמן. ולכן הם הימרו על הסדרה הזו עם המון כסף, הרבה יותר כסף ממה שכל גוף תקשורת היה יכול להמר – וצדקו".
גם מחוץ לעולם העסקי, השימוש בטכנולוגיות ביג דאטה פורח. שניים מן התחומים שעוברים מהפכות חסרות תקדים הם הרפואה והחינוך: "ברפואה התעסקו באופן היסטורי בממוצעים", מסביר פרופ' רפאלי. "בממוצע, כשנותנים לאדם מפוקח שני אספירין, אז הראש שלו כואב פחות. היום אנחנו יודעים על כל אדם אחורה, מה הוא קיבל, מה זה עשה לו וכו'. מכאן שבמקום לדבר על רפואה כחיפוש אחר פתרון לבעיה כללית, היום מדברים על פתרון עבור חולה ספציפי. 'רפואה מותאמת אישית' – שהיא איננה חציונית או ממוצעת – זה בעצם תולדה של ביג דאטה.
"באופן דומה מתרחש השינוי בלמידה", ממשיך רפאלי. "עד ממש לא מזמן דיברנו על פנייה לאיזשהו מכנה משותף נמוך של כל מי שיושב בכיתה, או כל מי שמשתתף בתוכנית לימודים. היום אנחנו יכולים לעקוב אחרי כל הקלקת עכבר של כל תלמיד, ואחרי תנועת האישונים והרגלי הקריאה, ולבנות מסלול לימודים אישי לכל אחד. זאת אומרת, אנחנו שוברים את המסגרת של הכיתה, שלפיה כולם לומדים באותו קצב. שוברים את שכר הלימוד, שבו כולם שילמו אותו הדבר בשביל לקבל אותו הדבר".
התמורות ניכרות לא רק באיך לומדים, אלא גם בכמה לומדים. "אנחנו נכנסים לעידן של 'למידה מתמשכת'. הולך ונעלם המבנה הישן, לפיו, לומדים בבית הספר היסודי, לאחר מכן בתיכון ובאוניברסיטה, עובדים קריירה, שלמה והפעם הבאה שבה רואים כיתת לימוד היא אולי כפנסיונרים. היום, אנשים צריכים לחזור ללימודים פורמליים באמצע הקריירה, כי הידע צומח ומשתנה במהירות כזו, שמה שלמדנו לפני עשרים שנה כבר לא רלוונטי, ואם לא נחזור ונלמד, נהפוך לגרוטאה".
פחות מאחוז אחד מכל המידע שנאסף, נותח ועובד | צילום: fotolia
ראה עמוד אמנם קצב צבירת המידע הולך וגדל עם השנים, אך ההתקדמות לא תמיד רציפה. במהלך ההיסטוריה אפשר לשים את האצבע על תקופות שבהן, בדומה לימינו, התחוללה מסיבות שונות קפיצה בכמות המידע ובמקביל בכמות הידע. לדברי ההיסטוריון פרופ' גדי אלגזי מאוניברסיטת תל אביב, הקפיצה המשמעותית הראשונה התחוללה עם הופעת הכתב, ובמיוחד שיטות הכתב המורכבות. "הכתב אפשר צבירת מידע מבלי להעביר אותו בהכרח דרך מוסרים אנושיים באמצעות הזיכרון. בה בעת, הופעת הכתב פתחה אפשרות לייצר מידע חדש – למשל, לשמור רשימות ופריטי מידע מינהלי. רשימות בכתב עלו והתפשטו עם התהוותן של בירוקרטיות, שייצרו עוד ועוד רשימות, כך שכל חידוש טכנולוגי בתחום לא רק עונה לצרכים קיימים, אלא פותח אפשרויות חדשות ומייצר צרכים חדשים".
עם זאת, המשתנה החשוב כאשר מדברים על מידע חדש, כפי שמשתקף גם בביג דאטה, אינו כמות המידע, אלא יכולת הארגון והעיבוד שלו – מרכיב הכרחי בתהליך יצירת הידע. "מידע הופך לידע, כשפריטי מידע מאורגנים בקשרים משמעותיים", מסביר אלגזי. "מידע גולמי יכול להפוך לידע, כשניתן לא רק לצבור אותו במכלים, אלא לארגן אותו מחדש, לגלות קשרים בין מרכיביו, לסמן אותם ולבנות קישורים חדשים. רשימת תושבים ששילמו מס, למשל, תהפוך לבסיס לייצור של ידע, כאשר אפשר יהיה לאחזר אותה, לזהות אנשים; ידע משמעותי נוצר, כשאפשר, למשל ליצור קישור משמעותי בין רשימות כאלה, לבין רשימות לוקחי הלוואות או רשימת חולים. את זה עושים בקלות בבסיס נתונים מודרני, אך זו היתה המשימה הקשה ביותר של עולם הכתב הטרום־דיגיטלי. וכאן, לא הכתב קובע, אלא דפוסי הארגון של המידע".
"התרומה המשמעותית ביותר ביחס לארגון מידע התרחשה עם המעבר ממגילות לקודקסים (מגילות שנחתכו ונכרכו מחדש בתור ספר)", מסביר פרופ' לאו קורי, ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, ודקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "ברגע שאפשר לדפדף, אפשר להגיד איפה נמצא המידע ולחזור אחורה. לעומת זאת, במגילה צריך לגולל, ואז אתה אומר 'עזוב, עדיף לי ללמוד את זה בעל פה'".
"הספר מיסד יחידת מידע חדשה – העמוד, שאיתה אנחנו חושבים עד היום, גם בעידן המחשב", מרחיב אלגזי. "יש לעמוד כותר, יש בו טקסט ופירוש, ובשוליים שלו יש הערות ותוספות. אפשר להפנות מעכשיו לא רק לספרים ולפרקים, אלא לעמודים ספציפיים. בעזרת אינדקס אפשר גם לאחזר מידע באופן שונה מזה שבו נמסר המידע בספר עצמו. הדפוס אפשר גידול ניכר בכמות המידע הכתוב, אולם, כשלעצמו, לא אפשר שיפור בארגון המידע ובאחזורו. הכרטיסיות – שהן הדרך הגמישה לארגון מידע לפחות מהמאה השש־עשרה עד ממש שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים – הן דרך לפרק מחדש את הספר המאורגן, כדי לאפשר יצירת מערכים גמישים של מידע".
"היום ישנם כלים חדשים לארגון מידע, שבאמת עושים סדר", מבהיר פרופ' רפאלי. "השימוש בהייפרטקסט ובתגיות, והיכולת לבצע חיפוש בטקסט שלם, יוצרים סדר אמיתי, שבו קל יותר ויותר לאתר את המידע המבוקש. אולם, ארגון מידע קשור גם למנגנונים של כוח, שהרי מי שקובע כיצד יסודר המידע הוא גם זה ששולט בו. ככל שהטכנולוגיה עוצמתית יותר ומאפשרת גישה בלתי אמצעית ליותר מידע, כך יש לדבר על השלכות הכוח הפוליטי של ארגון המידע".
הדוגמנית והגבישים הדבר מתבטא גם בטכנולוגיות סידור המידע הראשונות כמו האנציקלופדיות, שהחלו לצוץ במאה ה־15 והגיעו לשיאן במהלך המאה ה־18. "האנציקלופדיה מגלמת לא רק את השינויים בטכנולוגיה שמאחורי הדפוס, אלא גם שינויים מאוד גדולים בהבנת הידע עצמו, ואחד הדברים המאוד מעניינים שתמיד אפשר לראות באנציקלופדיות, זה איך הידע מאורגן, מה החלוקה שלו", מסביר פרופ' קורי. "למשל, מה סמכות הידע? אצל מי היא נמצאת? אם אנחנו מסתכלים על המאה ה־17 באירופה, אז הסמכות היא בידי הכנסייה או האוניברסיטאות, כי הן תחת שליטתה של הכנסייה. במאה ה־17 מתחילים שינויים, כשהמלכים רוצים לאמץ את הסמכות על הידע. באנגליה וגם בצרפת זה מאוד חזק – המלכים מקימים את האקדמיות המלכותיות. הם אומרים 'אנחנו בעלי הידע, אנחנו הפטרונים, אנחנו מעניקים מסמכותנו למדע ומוציאים את זה מידי הכנסייה'. יש פה אמירה מאוד ברורה, ואז אם מסתכלים על האנציקלופדיות של המאה ה־18, כבר כתוב שם 'באישור המלך'". כמובן שגם סידור הידע וגם תשומת הלב שניתנת לנושאים מסוימים על חשבון אחרים, שונים לחלוטין.
אצל מי נמצאת הסמכות לשליטה בידע היום? במובן מסוים התרחש תהליך של דמוקרטיזציה, והסמכות עברה אל הקוראים. "השינוי הכי גדול בין אנציקלופדיה בריטניקה לוויקיפדיה, הוא שבעצם, המיצוע של ההמונים הוא זה שקובע את מה שמופיע שם ולא האוטוריטה של היחיד", ממשיך פרופ' קורי.
המצב הזה לא בהכרח טוב. "אם ניכנס לוויקיפדיה, נוכל למצוא היום הרבה יותר מידע, למשל על בר רפאלי, על חייה ופועלה מאשר על פרופ' דן שכטמן – חתן פרס הנובל הישראלי. אנשים כותבים עליה יותר, זאת אומרת קיטלגו וסיווגו את הידע עליה אחרת. אבל הקיטלוג בפני עצמו פחות מרכזי וחשוב היום ממה שהיה באנציקלופדיה בריטניקה, למשל. בבריטניקה היה חשוב לכתוב האם מאמר מסוים שייך לתחום המתמטיקה או הזואולוגיה, אחרת לא היה אפשר למצוא אותו. היום אפשר להגיע לידע מבלי לדעת למה הוא שייך – אנחנו כותבים בר רפאלי ומגיעים לבר רפאלי. אנחנו שומעים על שכטמן, או על קוואזי־גבישים, אז מחפשים בגוגל קוואזי־גבישים, ומקבלים המון מידע. אנחנו לא יודעים אם זה שייך לכימיה או לפיזיקה, או לשכטמן".
ביג דאטה. תשנה כמעט כל תחום בחיינו | צילום: fotolia
שלטון הדאטה השליטה על הידע אומנם עברה בחלקה אל ההמון, אך גרעין השליטה עדיין מרוכז בידי גופים מסוימים. בגלגול המודרני אלה לא הכנסייה או הריבון המדינתי, אלא בעיקר חברות הטכנולוגיה הגדולות, ולמציאות הזו יש השלכות מרחיקות לכת על מה שאנחנו יודעים ולא יודעים. "מילון אוקספורד" בחר במונח "פוסט אמת" כמונח השנה לשנת 2016. פוליטיקה של פוסט אמת (Post-Truth Politics) היא תרבות פוליטית, שבה לעובדות אובייקטיביות ולאמת יש פחות השפעה על עיצוב דעת הקהל, מאשר לפניות לרגש ולאמונה האישית.
התרבות הזו פורחת בעידן הרשתות החברתיות, שכשני שליש מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית צורכים כיום חדשות באמצעותן. אך כאשר פייסבוק ועמיתותיה, אינן מגדירות עצמן כגוף חדשותי, אותן "חדשות" שאנשים נחשפים אליהן, אינן בהכרח מתכתבות עם המציאות. "העובדה שסדר היום נקבע על פי אלגוריתמים, שנובעים משיקולים של 'מה יגרום לך להישאר פה יותר', שזה השיקול העיקרי של פייסבוק, מובילה לכך שלא איחשף לעובדות שיעצבנו אותי, או שמנוגדות לדעתי, כי זה יגרום לי ללכת", אומר ד"ר דרור. "אז יכול להיות שהמשבר ההומניטרי בניקרגואה, למשל, הוא באמת קורע לב, אבל הדאטה מראה שבכל פעם שאנחנו מעלים ידיעה על קים קארדשיאן, יש הרבה יותר קליקים. כלומר, אם לוקחים את הדאטה עד הקצה, אז היא הופכת להיות זאת שמנהלת אותנו ואז – השיקול העיתונאי, אתיקה עיתונאית, אדאולוגיה עיתונאית – כל אלה מתכופפים לטובת דאטה, שאומרת מה מביא את הקהל, גם אם מה שמביא את הקהל הוא זבל מוחלט".
"השחקנים המרכזיים היום הם תאגידים ענקיים, שגם מקדמים מאוד את הטכנולוגיה, וגם מקבלים מאיתנו הרבה מאוד דברים, כמו כוח פוליטי – לא במובן המדינתי של המילה – אלא במובן של שליטה באופן שבו המידע בכלל מוצג ומופץ", מוסיף פרופ' קורי. "אחר כך ישנו השילוב בין התאגידים האלה למדינות שמפעילות שיטות דכאניות כאלו ואחרות". ואומנם, אחד הגורמים שמשקיעים הכי הרבה בתחום הביג דאטה הוא ממשלות מודרניות. ממשלת ארה"ב למשל כבר השקיעה 200 מיליון דולר בתחום. והיא לא היחידה שמשקיעה משאבים רבים לשליטה במידע ובניתובו. רוסיה מייצרת ומפיצה הרבה מאוד ידיעות שתואמות את המדיניות שלה, הן בתקשורת הקלאסית והן ברשתות החברתיות. "עודף אינפורמציה הוא הצנזורה החדשה", מציין זיינפ טופאקי מאוניברסיטת צפון קרוליינה, בכתבה נרחבת של האקונומיסט על עידן הפוסט־אמת, שהתפרסמה בספטמבר האחרון. טופאקי מספר כי סין, למשל, משתמשת בטקטיקה של הצפת הרשתות החברתיות, כך שהמידע הבעייתי מבחינתה, הולך לאיבוד בים האינפורמציה.
נראה שיש סיבות טובות, אם להיות אוטופיסטים לרגע, לחלום שטכנולוגיית ביג דאטה תהפוך את חיינו לטובים יותר. אפשר בקלות להישען אחורה ולפנטז על חיים עם פחות מקללת הנצח המלווה את האדם משחר הימים – עבודה, ויותר מהפנאי והיצירה, ההגות והמשחק, הלמידה המתמדת. ואולי אפילו חיי נצח, או לפחות תוחלת חיים ארוכה בהרבה. גם אם מסתכלים רק כמה צעדים קדימה, אפשר לדמיין את הפוטנציאל הגדול. "הסיפור של הביג דאטה הוא אתגר", אומר פרופ' רפאלי. "זה יוצר הזדמנויות, כמו למשל, ביקוש הולך וגובר לאנשים שיעבדו בתחום עיבוד הנתונים וניתוחם. זה משנה את השוק ואת אופי העבודה, את תוכנית הלימודים, את מפת הלימודים של חיינו".
ואפשר גם להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים עדיין את מלוא ההשלכות של מה שמתרחש סביבנו, כפי שמסכם פרופ' קורי. "יש מהפכת מידע, מהפכה טכנולוגית וכן הלאה. אבל היא עוד לא הסתיימה. זה לא כמו הדפוס. אנחנו עוד לא יודעים לגמרי מה זאת מהפכת המידע".
|
|