הקרב על צופי הטלוויזיה עולה שלב, אבל רמת התוכן ממשיכה לרדת

כידוע, הפיצול שכפו הפוליטיקאים על ערוץ 2 פגע קשות בכל השחקנים בשוק הטלוויזיה ובהיתכנות הכלכלית של הענף. יותר מדי ערוצים מתמודדים על פחות מדי מפרסמים וצופים. בתחום רגיש ומורכב כמו תוכן טלוויזיוני, יש דבר כזה יותר מדי תחרות: זה הרגע שבו הקרב על הצופים גורם להצפת המסך באשפת ריאליטי.

בטווח הארוך ההערכות מדברות על מיזוג של לפחות שני שחקנים בשוק; בטווח המיידי, הסיפור הגדול והמטריד הוא מעמדן של תוכניות התחקירים. כשבכל רגע נתון הן צריכות להתמודד מול לפחות שתי תוכניות ריאליטי, היכולת שלהן להגיע לנתח צפייה סביר הולכת ונחלשת.

יותר מידי תחרות שמביאה לתוכן טלוויזיוני ירוד | צילום: shutterstock

השלהבת הזו פוגעת גם בארזים: "עובדה" של אילנה דיין הוצאה לחופשה ממושכת כחודש בלבד לאחר תחילת העונה. היא אמנם חזרה בתרועה רמה – צמד התחקירים על בעיות אמינות בעברו של יעקב פרי, שאף הביאו לפרישתו מהכנסת – אבל תחקירים מהדהדים כאלה אפילו מערכת משופשפת, מקצועית ומתוקצבת כמו עובדה לא יכולה להעמיד כל שבוע. הבעיה היא שבעידן המסך המפוצל, פחות מזה כבר לא נחשב.

גם "המערכת" של מיקי חיימוביץ' נאבקת על כל צופה: לרגל פתיחת העונה חיימוביץ' שידרה סרט נפלא על אחורי הקלעים של תעשיית האופנה, אבל הוא משך רק קצת יותר מ־7% מהצופים. בפרק אחר במאית הדוקו המוערכת לימור פנחסוב ליוותה ותיעדה מקרוב את מאבק הנכים במשך חודשים, אבל הסרט שלה הניב רייטינג של פחות מ־5%.

גם "המקור" המצוינת של ערוץ 10 מנסה לשרוד בסביבה כמעט בלתי אפשרית, ואילו תוכניות התחקירים של כאן מתקשות להתרומם גם כשהן מביאות אל המסך מוצרים עיתונאיים ראויים ומעלה. התוכנית שהקדישה לינוי בר גפן לזנות בישראל רשמה רייטינג סוחף של 1.5%. תחקיר שלא צופים בו הוא כמו עץ שנפל ביער כשאיש לא ראה. תחקיר זקוק לציבור כדי למלא את שליחותו הציבורית.

מה שווה?

תחקיר טוב הוא פרי עבודה מאומצת של שבועות ואפילו חודשים, כוח אדם ותקציב. אי אפשר לעשות טלוויזיה טובה בלי משאבים, אבל לסחורה הזו, מתברר, יש פחות ופחות דורשים. העם רוצה שעשועים, והפוליטיקאים שמחים לספק לו אותם. איוב קרא, שר התקשורת שהיה אמור להגן עליה בגופו, נהנה לרכוב על הגל. את "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" של מירי רגב הוא החליף ב"מה שווה התאגיד אם אין לו רייטינג". את התחקיר שיתאר איך קרא וחבריו להנהגה תרמו להפיכת הטלוויזיה בישראל לחגיגה של טראש – ספק אם יהיה מי שישדר.

עשירית מנדט

בשנים האחרונות אופנתי מאוד לדבר על ים המלח. לעשות קצת פחות. הבעיה כל כך רחבה ורבת ממדים, שאין כתובת אחת שאליה אפשר לבוא בטענות. כשהבעיות עמוקות והפתרונות מורכבים, נוצר הרושם שאין שום דבר שניתן לעשות כדי לשפר את המציאות באזור מחר בבוקר.

אבל זה לא נכון. ברוב שיחותיי עם תושבי האזור בשנה האחרונה, הנושא הראשון שעלה הוא "הכביש". הכוונה כמובן לכביש 90, עורק התנועה היחיד שבלעדיו אין שגרת חיים, כלכלה ותיירות באזור. הבעיה עם הכביש, היא שבכל פעם שיורד במדינה מטח (מבורך) של גשם, זמן קצר אחר כך הוא נסגר. זה קורה מפני שבנקודות המפגש של הכביש עם ערוצי הנחלים שיורדים מההרים לכיוון ים המלח ומועדים לשטפונות, הכביש לא מוגבה. הכביש והנחל ממוקמים באותו מפלס, וכל שיטפון קטן הופך את הנסיעה לסכנת נפשות.

התוצאה היא שכל גשם חזק מהסוג שיורד כמה פעמים בחורף (אפילו בחורף יבש כמו הנוכחי) משבית את כל האזור ליום אם לא יותר. רוב הילדים בחלק הצפוני של ים המלח לומדים בעין גדי – וברגע שהכביש נסגר, ההסעה מבוטלת והם נשארים בבית. הילדים אולי שמחים על החופש שנפל בחלקם, ההורים מאבדים ימי עבודה. תושבים מאזור עין גדי שלומדים או עובדים בירושלים מוצאים את עצמם פעם אחר פעם במצור.

הפתרון פשוט: גשרונים בנקודות המפגש שבין הכביש לערוצי הנחלים. זה משהו שנתיבי ישראל (מע"צ) יודעת לעשות, והרי שר התחבורה אוהב להתפאר בחיבתו לפרויקטים תשתיתיים גדולים. אבל בינתיים זה לא בסדר העדיפויות, אולי כי באזור ים המלח גרים רק כ־2,500 תושבים. אמנם מדובר בפלא טבע עולמי, אבל העובדה שלחופיו מתגוררת בקושי עשירית מנדט פוגעת מעט באטרקטיביות שלו.

לא מסונכרנים

ישראל, כידוע, היא מדינת ההייטק והאקזיטים. סטארט־אפ ניישן. אז איך זה שהשירותים הציבוריים והממשלתיים שלה כל כך מאותגרים טכנולוגית?

בשנים האחרונות, עם התקדמות פרויקט "ממשל זמין", המצב משתפר באיטיות, ועדיין זרועות הממשלה נראות לעיתים כמו דינוזאור שנתקע בימי הסוס והעגלה. למשל משטרת ישראל. מדי חודש נרשמים בישראל יותר מאלף גניבות רכב. מי שמכוניתו נגנבה, ממהר לדווח למשטרה (זקוק לאישור בשביל הביטוח), שמכניסה את נתוני הרכב למאגר הרכבים הגנובים. במקרים רבים, עבור האזרח הנשדד זו רק התחלת הסיוט: בשבועות ובחודשים הבאים הוא עלול לקבל שוב ושוב דו"חות בגין עבירות תנועה של המכונית שנגנבה ממנו.

מצלמות המהירות מתעדות את המכונית הגנובה (או רק את לוחית הרישוי שלה, שהותקנה על מכונית אחרת) מבצעת עבירות תנועה ושולחות אוטומטית את הדו"ח לביתו של הבעלים המקוריים. פעם אחר פעם מוצא את עצמו הנהג שומר החוק מטורטר בהליכים ביורוקרטיים, ערעורים ואפילו משפטים כדי לבטל את הקנסות.

כל זה קורה משום שמאגר המידע שבמצלמות המהירות לא מסונכרן עם הנתונים שבמחשבי המשטרה. במשטרה אומרים שזה משום שהמצלמות מופעלות על ידי מוקד חיצוני, והמשטרה לא ששה לחלוק איתו את המידע המוכמן שבמאגריה. ההסבר הגיוני, התוצאה ממש לא: במדינה שבה המציאו את ווייז היו צריכים למצוא לזה פתרון כבר מזמן. במשטרה מבטיחים שהנושא כלול בתוכנית העבודה של 2018. לא דקה אחת מוקדם מדי.