מחקר אקדמי חדש שפורסם לאחרונה בארה"ב, ובדק את נטל המס המושת על המעמדות הכלכליים השונים, הציף מחדש את נושא אי השוויון הקיצוני המתקיים כיום באומה העשירה בעולם.
תוצאות המחקר של אוניברסיטת ברקלי הציגו את המציאות האבסורדית שמייצרת שיטת המיסוי הנוכחית: אחוז המס שלוקחת הממשלה מהשכבות העניות ביותר גדול מאחוז המס המושת על עשירי המדינה.
הכתבה מופיעה בגיליון אוקטובר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון
מהממצאים עולה שבשנת 2018, לראשונה בהיסטוריה, שיעור המס ששילמו חברי רשימת 400 עשירי ארה"ב של פורבס היה נמוך יותר משיעור המס שהוטל על משקי הבית בחמשת העשירונים התחתונים בארה"ב: בעוד שהשכבות החלשות ביותר – חמשת העשירונים התחתונים – שילמו מס של 24.2% על הכנסתם, "נאלצו" המולטי מיליארדרים להפריש למדינה רק 23% מהכנסתם. מעמד הביניים שילם מס בשיעור של 28%.
יתר על כן, בעוד ששיעורי המס על השכבות הנמוכות ושכבות הביניים כמעט ולא השתנו במשך 60 השנים האחרונות, בקרב האלפיון העליון הם צנחו באופן חד מכ־56% בשנות ה־60, לכ־47% בשנות ה־80 ועד אל מתחת לרף ה־30% במילניום הנוכחי.
סמוך לפרסומו של המחקר הכלכלי, פורסמו בהרחבה גם ממצאי דוח העושר העולמי המסורתי של קרדיט סוויס, שהראה כי פחות מ־1% מאוכלוסיית העולם מחזיקה כמעט במחצית מסך העושר העולמי הכולל – כ־44% בסך הכל – ואילו מחצית מאוכלוסיית העולם מחזיקים יחד בפחות מ־1% מסך העושר העולמי.
חלוקת העושר בארה"ב, המרכזת כ־30% מהעושר העולמי, היא קיצונית: העשירון העליון אוחז בכ־76% מעושרה של המדינה ואילו המאיון העליון – קרי 1% בלבד מהאוכלוסייה – שולט ב־35% מסך כל העושר. נתונים דומים שפרסם לאחרונה מכון Brooking העלו כי מעמד הביניים האמריקאי – קרי משקי הבית הממוקמים בין שני העשירונים העליונים לתחתונים – מחזיק כ־20% בלבד מההון בארה"ב ואילו שני העשירונים התחתונים מחזיקים בקושי 2% מעושר האומה.
ולא רק שהעושר בארה"ב ריכוזי ביותר – נראה, כי בניגוד למגמה בשאר העולם המערבי, הוא רק הולך ומקצין. אם ניקח לשם המחשה את רשימת עשירי העולם של פורבס, נראה כי עושרם המצרפי נסק מפחות מטריליון דולר בשנת 2000 ועד קרוב ל־9 טריליון דולר אשתקד. 400 עשירי ארה"ב שווים כיום כ־3 טריליון דולר – וג'ף בזוס, האיש העשיר בעולם, אוחז לבדו בהון של 131 מיליארדי דולרים, יותר מעושרם המצרפי של ארבעת העשירונים התחתונים. במילים אחרות – איש אחד מחזיק בעושר רב יותר מזה של 40% מאוכלוסיית ארה"ב, כ־130 מיליון בני אדם.
ובעוד חלקם של העשירים הלך ותפח במרוצת אותן שנים, לא רק שחלקם של השכבות הבינוניות והנמוכות לא גדל – הוא אף התכווץ.
אינטרס של כולם
בעיית אי השוויון הקיצוני אינה סוגיה המטרידה רק פעילים חברתיים ולוחמי צדק מטעם עצמם. כלכלנים ואנשי אקדמיה מכל קצוות הקשת הפוליטית מעידים שזוהי סוגיה שהטיפול בה מהווה אינטרס כלכלי חשוב ואחד מהאתגרים העיקריים העומדים בפני הכלכלה הגלובלית.
חלוקת העושר בצורה כל כך לא שיוויונית פועלת כחסם לצריכה, לצמיחה, ולפעילות הכלכלית, ופוגעת ברווחה הגלובלית. הגדלת ההכנסה הפנויה וחלוקה מחדש של העוגה – לא באופן שווה, אלא באופן מעט יותר שוויוני – תיתן למעמד הביניים והמעמד הנמוך משאבים כלכליים שיחזרו לכלכלה בשל הגדלת הצריכה.
בניגוד לעשירונים העליונים, המגדילים את החסכון עם הגידול בהכנסתם, רובו המוחלט של הגידול בהכנסה הפנויה של מעמד הביניים והעשירונים הנמוכים הולך לצריכה. בכך הוא חוזר ומניע את גלגלי הכלכלה. התרגיל הבסיסי המדמה את האימפקט הכלכלי הנובע מהגדלת ההכנסה הפנויה של מיליון בני אדם באלף דולר, לעומת הגדלת הונו של אדם אחד במיליארד דולר, מעביר את המסר בצורה חדה וברורה. זהו צדק חברתי בשיטה הקפיטליסטית, המצמצם פערים כלכליים וחברתיים ומגדיל תוך כדי את הצריכה ואת התפוקה הלאומית הכוללת.
הצד היפה
מאז פורסמו לראשונה בשלהי שנות ה־80 של המאה הקודמת הפכו רשימות העשירים לאייקון של חלום ההתעשרות, חלון הראווה של הקפיטליזם, סמל סטטוס לעשירים ומגדלור לאלו שחלמו להפוך לכאלה.
ואכן, רבים מהשמות בפסגת רשימות העושר הם אנשים שהגשימו את החלום הקפיטליסטי וצברו את הונם בעמל כפיהם. הם הצליחו לעשות זאת בזכות השיטה הכלכלית הליברלית, שמעמידה את הפרט במרכז ומעניקה לו את החופש ליזום ולשנות, לשחק על מגרש השוק החופשי, עם כמה שפחות גבולות או הכוונה מלמעלה.
החופש הכלכלי והקדמה הטכנולוגית שהביא הקפיטליזם תרמו לשגשוג חסר תקדים, לא רק של אלו שהפכו למיליארדרים, אלא של האנושות כולה. בדיוק כפי שפירט בחזונו אדם סמית' ב"עושר האומות" – התנ"ך של זרם המחשבה הקפיטליסטית. בזכות כך, משנות ה־70 ועד היום זינקה ההכנסה הגלובלית לנפש (במונחים ריאליים) מפחות מ־700 דולר לכמעט 9,000 דולר, והפריון בקרב מדינות ה־G7 זינק בשיעור פנטסטי של כ־150%.
אין עוררין על הצלחת השיטה הקפיטליסטית והאפקטיביות שלה. בזכות מנגנוני כלכלת השוק החופשי והיוזמה הפרטית צנח שיעור העוני בעולם באופן דרמטי ועומד כיום – על פי נתוני הבנק העולמי – על פחות מ־10% מהאוכלוסייה, לעומת 42% לפני 40 שנה. תוחלת החיים העולמית זינקה מ־52 שנים בשנות ה־60, ליותר מ־72 כיום. לכ־85% מאוכלוסיית העולם יש נגישות לרשת החשמל, על כל המשתמע מכך, כמעט מחצית מהאוכלוסייה מחוברת לאינטרנט ונכון להיום יש יותר טלפונים סלולריים מבני אדם.
אך השיטה הקפיטליסטית אינה חפה מפגעים. גשם העושר שהמטיר הקפיטליזם נספג יותר ויותר בשכבות העליונות, כך ש־50% מסך ההכנסה הגלובלית נגרפות כיום על ידי העשירון העליון לבדו, מחצית מסך העובדים בעולם – למעלה מ־1.6 מיליארד איש – מרוויחים פחות מ־7% מסך ההכנסה, ואילו שני העשירונים התחתונים (650 מיליון בני אדם) – מחזיקים בפחות מ־1% מההכנסה הגלובלית.
עומדים במקום
הביקורת המתגברת אינה מגיעה דווקא מלמטה. חלק בלתי מבוטל מהביקורת מגיע מכיוונם של אלו אשר צברו הון עתק, עלו לגדולה וחוקקו את שמם בדפי ההיסטוריה בזכות השיטה אותה הם עתה מבקרים. וורן באפט, בייל גייטס, מייקל בלומברג, ג'יימי דיימון או ריי דליו הם מהמפורסמים שבהם – אך בוודאי לא היחידים. הם ורבים אחרים מדברים בפומבי על הצורך הדחוף בשינוי – לפני שיהיה מאוחר מדי. הם מוטרדים מהפער הגדל בין העשירים לעניים, מתקרות הזכוכית ההולכות ומתגבשות בין המעמדות, ומהחלוקה חסרת הפרופורציות והמוטה של ההזדמנויות.
והנתונים מלמדים שהצדק עימם. לילד עני שנולד היום בארה"ב יש סיכוי של 14% בלבד להיחלץ מהעוני ולהתברג במעמד הביניים, וסיכוי של 7.5% להגיע לשני העשירונים העליונים.
אי השוויון מושרש ועובר בירושה מדור לדור – את זאת מראים מחקרים המצביעים על קורלציה כמעט מושלמת בין הכנסת ההורים, לבין הכנסת ילדיהם כשאלו מגיעים לבגרות.
בעוד שילד שנולד בשנות ה־40 החזיק בסיכוי של 90% להרוויח יותר מהוריו, ולילידי שנות ה־60 עמד סיכוי של 60% לכך – עבור ילדי שנות ה־80 המצב גרוע יותר ורק מחציתם ירוויחו יותר מהוריהם. ההסבר העיקרי לפגיעה באפשרות לניידות חברתית פשוט – למרות שהתוצר הגולמי לנפש זינק ב־211% במונחים ריאליים מאז 1960 והפריון קפץ בשיעור של כ־250%, השכר הריאלי קפא ונמצא כיום באותה רמה שבה היה לפני 50 שנה.
המחשה קולעת לכך מספק דוח מכון המחקר של הקונגרס האמריקאי, אשר בחן מגמות בשכר הריאלי של העובדים בארה"ב בין השנים 2018־1979 וגילה כי בעוד שהעשירון העליון נהנה מזינוק מרשים של 37.6% בשכרם, באותו פרק זמן גדל השכר הריאלי של העשירון החמישי ב־6.1% בלבד ואילו שכרו של העשירון התחתון קפא למעשה וגדל בשיעור זניח של 1.6%. כשבחן הדוח את שכרם הריאלי של גברים בלבד (לשיפור בשכר הנשים בעשורים האחרונים ישנה השפעה חיובית מתקנת), נמצא כי שכר העובדים בעשירון התחתון לא רק שלא עלה – הוא למעשה צנח בשיעור ריאלי של 13.3%.
וייתכן שהמצב עוד יהיה גרוע יותר. המהפכה האוטומטית שתופסת תאוצה, בזכות אותה כלכלת שוק, עתידה לחסל עשרות מיליוני משרות, ויש המתריעים על עתיד לא רחוק של אבטלה המונית ועושר קיצוני המרוכז בידי מיעוט. זהו שילוב הרסני שעלול לערער את יציבותם של משטרים דמוקרטיים ולעודד עליית גורמים לאומניים קיצוניים או פופוליסטים.
כבר לא לוחשים
קולות המצדדים בשינוי נשמעים בימים אלה במרוץ להנהגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. עמדות שמאל כלכלי או סוציאליסטיות של ממש, התומכות בהגדלת התערבות הממשלה בכלכלה על חשבון הסקטור הפרטי ותיקון שיטת המיסוי, אינן חדשות בפני עצמן. מה שחדש הוא שתפיסות, שעד השנים האחרונות היו מסומנות מיד כסוציאליזם אדום בוהק ואנטי אמריקאי בעליל, מככבות כיום בקמפיינים של מועמדים רציניים להתמודדות על נשיאות ארה"ב, כמו אליזבת' וורן וברני סאנדרס.
העמדות שמציג האחרון, שהיו נשמעות בקושי בלחישה במסדרונות גבעת הקפיטול עד לעשור האחרון, זוכות היום לפופולריות חסרת תקדים – מהגדלת הפיקוח והבקרה הממשלתית על חברות פיננסים וטכנולוגיה גדולות, דרך העלאת מסים על עשירים, ועד רגולציה נוספת על המשק.
על הכוונת נמצאים בעיקר הבנקים וחברות הטכנולוגיה הגדולות, עשירי וול סטריט ועמק הסיליקון. העלאת המיסוי עליהם תממן חלק ניכר מיישום תוכניות להקטנת אי השוויון, כמו גידול של 0.1% במס על רווחי הון פיננסיים, גידול במס על פליטות פחמן מזהמות או שינוי הטבות המס להן זוכות כיום "חברות טריליון הדולר".
רק לאחרונה פרסם ארגון ה־OECD הצעה לרפורמה במערכת המיסוי העולמית, שאם תאומץ על ידי המדינות תניב הכנסה של כ־240 מיליארד דולר. חברות הטכנולוגיה הרב־לאומיות, דוגמת פייסבוק, אמזון וגוגל, משלמות כיום שיעורי מס מגוחכים (אם בכלל) הודות להטבות מס ולתכנוני מס "יצירתיים". אמזון, למשל, דיווחה בשנת 2018 על הכנסות של 232 מיליארד דולר ועל רווחים של למעלה מ־11 מיליארד דולר. וכמה מס שילמה ענקית הסחר? אפס. זהו היקף המס הפדרלי שחל על אמזון בשנתיים האחרונות שבהן הניבה רווחים כוללים של כ־17 מיליארדי דולרים. ב־2018 לא רק שלא שילמה כלל מס היא אף זכתה להחזרי מס בהיקף של כ־130 מיליון דולר וזאת למרות שרווחיה בשנה זו זינקו ב־100%.
צעקות מהמגדל
טיפול באי השוויון החמור, חלוקת משאבים מתוקנת ושיפור המערכת כך שתאפשר מתן הזדמנויות שיווני יותר לרבים יותר – הן לא רק סיסמאות הקוראות לצדק חברתי, אלא גם ובעיקר הכרח כלכלי למען שרידותה של כלכלת השוק החופשי עצמה – זו שהביאה שגשוג וקידמה לאנושות במהלך התקופה המודרנית.
המציאות הנוכחית, שבה לילד עני בארה"ב יש סיכוי נמוך מאוד להיחלץ מהעוני וכמעט אפס סיכוי להגשים את החלום האמריקני ולחיות חיים נטולי דאגה כלכלית, לא יכולה להמשיך להתקיים לאורך זמן. החשש הוא שאם לא יווסת אי השוויון הקיצוני באופן מתוכנן ויזום, בהסכמה ובאמצעים דמוקרטיים, זה עלול לקרות בעתיד הלא רחוק באמצעים אלימים. השיטה הקיימת, המרעיפה הון עתק על העשירים ביותר ומבצרת את מקומם במגדל השן צריכה תיקון. ואת זה צועקים בקולם גם דיירי המגדל עצמם.
הכתבה מופיעה בגיליון אוקטובר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון
צילום תמונה ראשית: Unsplash
