Contributors
מיום היוולדה של ישראל המודרנית היה הציווי האסטרטגי העליון שלה להשיג הכרה בקיומה מהעולם הערבי הסובב אותה במזרח התיכון, ומהעולם המוסלמי הרחב יותר. לא זה היה המצב בעשרות השנים הראשונות לקיומה: אף מדינה ערבית במזרח התיכון לא הכירה בישראל. יתירה מכך, מפעם לפעם פרצו מלחמות קצרות עם המדינות השכנות. הצבא שעמד מול ישראל כלל גם כוחות משלוח ממדינות שאין להן גבול משותף עמנו (כמו עיראק, לוב או אלג'יר) ואפילו ממדינות מוסלמיות שאינן ערביות (כמו פקיסטן ב-1973).
כפי שפירטתי בספרי "תפיסת הביטחון של ישראל", עמדה תפיסה זו על כמה עקרונות בסיסיים ובהם הקמת צבא גדול – באופן חריג, שאינו פרופורציונאלי לגודל האוכלוסיה – במטרה להקטין את הפער הכמותי בין ישראל לאוכלוסיה העויינת סביבה (מיחס של 1:60 במספר התושבים, ליחס שהוא "רק" 1:10 לרעת ישראל, בגודל הכוח הצבאי). זאת באמצעות שירות חובה, לבנים ובנות כאחד במשך כמעט שלוש שנים, ושירות מילואים ממושך.
כבר משחר קיומה הבינו אבות האומה כי הדרך היחידה שבה תוכל ישראל לסגור את הפער שנשאר ולהתמודד עם העליונות המספרית העצומה של אוייביה, היא באמצעות טיפוח הגורם האיכותי: הון אנושי בכלל, ומדע וטכנולוגיה בפרט. לאור זאת, אין זה מקרי כלל שהאוניברסיטאות הראשונות הוקמו בארץ כמה עשרות שנים לפני הכרזת העצמאות והקמת הכוח הצבאי (צה"ל).
לצד עקרונות אלו, חיפשה ישראל דרך להרתעת אויביה גם בדרכים אחרות מלבד הכוח הצבאי. כך למשל, במישור הדיפלומטי התאמצה ישראל ליצור ברית עם המעצמה החזקה בעולם – ארה"ב. אחד היסודות החשובים בתפיסה זו היה גם יצירה של דימוי גרעיני: אם יאמינו אויביה של ישראל כי יש בידה כוח גרעיני, יקטן מאוד הסיכוי שהם ינסו למחוק את קיומה ולהשמידה בכוח הזרוע.
זה הרקע למה שמכונה כיום בשם "דוקטרינת בגין", דהיינו התפיסה שישראל תעשה ככל יכולתה למניעת השגת נשק גרעיני בידי אוייביה המוצהרים. תחת דוקטרינה זו פעלה ישראל לפני ארבעים שנה (יוני 1981) כשהשמידה את הכור בבגדד שרכש שליט עיראק סאדאם חוסיין מצרפת, וכך פעלה ישראל, לפני כחמש עשרה שנים (ספטמבר 2007) נגד הכור בסוריה שנרכש על ידי הנשיא אסד מקוריאה הצפונית. רבים מאמינים, כי התקפת הסייבר שהשמידה את הצנטריפוגות להעשרת אורניום של איראן (2010) היתה גם היא יישום של דוקטרינת בגין.
ישנם הסבורים כי עיראק, סוריה או איראן לא היו מעיזות לעולם להטיל פצצה גרעינית על ישראל, גם אם היו משיגות אותה. זאת, משום החשש מהתגובה הישראלית הגרעינית ההרסנית הצפויה לדעתם. אפילו אם דעה זו נכונה, ברור כי נשק גרעיני בידי מדינות אלו היה מונע גם מישראל להשתמש בנשק כזה, והיה מאפשר למדינות אלו להשתמש בעדיפות המספרית שתוארה לעיל כדי להתיש את ישראל ולחסלה בדרך הקונבנציונאלית הרגילה. המצב בין ישראל לשכנותיה אינו יכול להיות דומה להרתעה ההדדית שמשלה בכיפה בזמן המלחמה הקרה. ארצות הברית וברית המועצות לא כפרו האחת בקיומה של השניה, אלא התמודדו על ההגמוניה בעולם.
התרבות המערבית היא-היא האויב הגדול של המשטר באיראן, ומשום כך הם שונאים את מנהיגת המערב – ארה"ב – ואת מי שהם תופסים כסוכנת שלה במזרח התיכון, את ישראל. ישראל סופגת את השנאה, כי היא מייצגת את התרבות האמריקאית
מלחמת תרבות
הרפובליקה האסלאמית האיראנית היא אחת מאותן מדינות לא ערביות שהעלתה את השמדת ישראל על דגלה. אין אירוע ציבורי רשמי אחד בשנים האחרונות שבו לא נשמעות הקריאות נגד "השטן הגדול" (ארה"ב) ו"השטן הקטן" (ישראל).
מה בעצם האיראנים רוצים מאיתנו? אין לנו גבול משותף ומעולם לא היה בינינו קונפליקט ממשי. גם הסכסוך שיש לנו עם "אחיהם" הפלסטינים אינו יכול להסביר את העוינות התהומית של המשטר האיראני כלפי ישראל. הם הרי כלל אינם "אחים", משום שהאיראנים אינם ערבים.
נכון, הם מוסלמים, אבל לא מהזרם "הנכון"; האיראנים הם שיעים בעוד שהערבים סביבנו, רובם ככולם (להוציא אוכלוסיית דרום לבנון) הם סונים. אם כך, מדוע מצהירים האיראנים השכם והערב על רצונם בהשמדת ישראל?
את השאלה הזו בדיוק הצגתי לפני כעשור וחצי (2005) בפני מי שהיה אז ראש מפלגת הרפורמיסטים בפרלמנט האיראני, ד"ר רזא חתאמי. בזמן שנפגשנו (אי שם באירופה) היה אחיו, מוחמד חתאמי, נשיא איראן. אחרי כמה ימים של שיחות עמו הגעתי למסקנה מפתיעה, כי מה שמזין את השנאה לישראל בקרב האוחזים בשלטון באיראן (שמרנים ורפורמיסטים כאחד), אינו נובע ממדיניות ישראל או ממעשיה, אלא מהאיום שהתרבות המערבית מציבה על דרך החיים הרצויה להם.
המשטר האיראני הנוכחי מנסה לסגור את החברה בפני חדירת רעיונות מבחוץ, אשר (לתפיסתו) מאיימים על הסדר הקיים. החיים הנכונים, לדעת המשטר האיראני, הם אלו שהותוו על ידי המסורת ההלכתית עתיקת היומין, המבוססת על כתבי הקודש. הרצון לשמר את הסדר הקיים מחייב מלחמת חורמה בגורמים השואפים לשנות אותו ובראשם ב"תרבות המערב", אשר מציעה סדר שונה ומעלה על נס את הביקורת והבחירה החופשית.
גם אם הייתה היכולת הגרעינית האיראנית נעלמת מן העולם, הייתה איראן פועלת נגדה כחלק מהמלחמה הפנימית של המשטר האסלאמי על נפש הצעירים באיראן. האתגר האיראני מחייב אפוא חשיבה ופעולה גם במישורים אלו
דוגמה שלילית
תרבות המערב עוצבה במהפכות והיא מעדיפה את שינוי הסדר ואת החדשנות על פני המסורת והדת: תחילתה במהפכה דתית (הרפורמציה במאה ה-16), המשכה במהפכה המדעית (של גלילאו, ניוטון וחבריהם במאה ה-17) ובמהפכה התעשייתית (במאה ה-18), ושיאה במהפכה הפוליטית (הצרפתית) שנשאה את דגל השוויון וזכויות האזרח.
"הצעירים מבולבלים", אמר בקיץ 2009 המנהיג העליון, עלי חמינאי, בתגובה למהומות ברחובות טהראן, "הם זקוקים ליותר רוחניות". אותם "צעירים" (למעלה ממחצית האנשים החיים כיום באיראן נולדו אחרי מהפיכת חומייני) רוצים לחיות כמו אחיהם במערב. גם הם רוצים ליהנות מחידושי המדע והטכנולוגיה, מהחופש לחיות ללא מורא השלטון ולהביע את דעתם בכל נושא, ללא צנזורה של האוטוריטות הישנות.
התרבות המערבית היא-היא האויב הגדול של המשטר באיראן, ומשום כך הם שונאים את מנהיגת המערב – ארה"ב – ואת מי שהם תופסים כסוכנת שלה במזרח התיכון, את ישראל. לא לחינם הם מכנים את הראשונה "השטן הגדול", ואותנו "השטן הקטן". ארה"ב אינה שנואה באיראן בגלל התנהגות ישראל. להיפך, ישראל סופגת את השנאה האיראנית, כי היא מייצגת את התרבות האמריקאית. יתירה מכך, כל כמה שנים פורצת מלחמה בין ישראל הקטנה ובין צבאות ערביים גדולים ממנה, וישראל יוצאת עם ידה על העליונה. היש "דוגמה" שלילית יותר מכך לנוער האיראני?
אין זה נבון לצמצם את "המאבק" בין איראן לישראל לגרעין בלבד. זהו מאבק בין מדינה השואפת "לסגור" את החברה, לשמר את המסורת ולמנוע חדירת רעיונות חדשים ומזיקים מן החוץ ובין מדינה שרוצה לחיות בחברה פתוחה וחופשית כנהוג במערב. גם אם היתה היכולת הגרעינית האיראנית נעלמת מן העולם, היתה איראן רואה בישראל את נציג השטן ופועלת נגדה כחלק מהמלחמה הפנימית של המשטר האיסלאמי על נפש הצעירים באיראן. האתגר האיראני מחייב איפוא חשיבה ופעולה גם במישורים אלו.
פרופ' יצחק בן ישראל הוא ראש סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב, ויושב ראש סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה
ה-Contributers של פורבס ישראל הם כותבים עצמאיים שנבחרו על ידי מערכת פורבס, מומחים בתחומם, המספקים פרשנות וסקירת תופעות עכשוויות בתחום התמחותם. התוכן הוא מטעמם ובאחריותם והוא אינו תוכן ממומן
