עוד לפני שכבש באופן סוחף את אפגניסטן ותפס את השלטון בקאבול, היה ארגון הטאליבן חתום על אחד מסיפורי ההתאוששות הצבאית והארגונית המרשימים ביותר בהיסטוריה המודרנית.
נחזור שני עשורים אחורה. בשלהי 2001, חודשים ספורים לאחר מתקפת הטרור על אמריקה, השלים הצבא האמריקני, מחוזק בכוחות קואליציה בינלאומית, את כיבושה של אפגניסטן מידי הטאליבן. תוך שבועות ספורים נהדפו אנשי הארגון ונמלטו אל האזורים השבטיים של הרי טורה בורה – שם תפסו מחסה בכפרים ובמערות על גבולה המזרחי של המדינה עם פקיסטן. לאחר חודש קצר של לחימה נכבשה הבירה קאבול, ותוך חודשיים "נפלה" גם קנדהאר, בירת הטאליבן.
רבים העריכו אז כי הארגון הפשטוני חוסל סופית כאיום פוליטי־ביטחוני. אבל במציאות המצב היה שונה. לראשי ארגון הטרור הקיצוני לא הייתה כל כוונה להרים ידיים, והם נהנו מתמיכה גורפת של האוכלוסייה השבטית באזוריה הכפריים של צפון־מזרח אפגניסטן. תחת הנהגתו של מוחמד עומאר, מייסד הטאליבן ומנהיגו העליון, החלו לשקם את כוחם ולבנות מחדש את התשתית ההרוסה. תוך ליבוי העוינות ההולכת וגדלה של האוכלוסייה כנגד הכיבוש הזר, יזם הטאליבן מתקפות טרור ופיגועי תופת קטלניים, כשהוא מנווט בעורמה ומתדלק בהצלחה התקוממות עממית נגד כוחות צבא ארה"ב ונאט"ו.
הכיבושים הצבאיים של הארגון מיד עם נסיגת כוחות ארה"ב מאפגניסטן – שסללו את דרכו היישר אל ארמון הנשיאות – הדהימו רבים. אבל נפילת קאבול והשתלטות הארגון על המדינה לא אמורים היו להפתיע איש. כבר ב־2015 הזהיר האו"ם מפני התעצמות הארגון, והתריע כי נוכחותו ואחיזתו במחוזות המדינה היא "החזקה ביותר מאז 2001". גם משרד המפקח הכללי המיוחד לשיקום אפגניסטן (SIGAR), התריע פעמים רבות בדיווחיו לקונגרס האמריקני כי הטאליבן ממשיך להתעצם וכי אחיזתו במדינה מתחזקת. בתחילת 2021 השאלה כבר לא הייתה האם הטאליבן ישתלט על המדינה – אלא כמה זמן זה ייקח.
בפיקודו של המנהיג הנוכחי, הייבתוללה אח'ונדזאדה, המשיך הטאליבן באותו קו רצחני ויזם מתקפות טרור קטלניות ויעילות שגבו את חייהם של עשרות אלפים. המטרה הייתה לערער את שלטונו של חאמיד כרזאי ולהגביר את תחושת הכאוס במדינה – ובכך זכה להצלחה כבירה. 20 שנה בדיוק לאחר שסולק, חזר הטאליבן כמנצח וכשליטה הבלעדי של "האמירות האיסלאמית של אפגניסטן".
נרקוס אפגניסטן
התעצמותו הצבאית והפוליטית לא היו אפשריים ללא גב כלכלי יציב וחזק. במהלך שנות הבנייה המחודשת, התעצם הארגון גם ובעיקר מבחינה כלכלית. ככל שכבש יותר שטחים ותפס אחיזה בנקודות אסטרטגיות – כבישים, גשרים, דרכי גישה לערים חשובות, או מעברי גבול, למשל – כך זכה ביותר משאבים פיננסים וכלכליים. המנגנון הכספי של הארגון שודרג באופן משמעותי תחת פיקודו של מולא מוחמד יעקוב, סגנו של אח'ונדזאדה ובנו הבכור של עומאר, מייסד הטאליבן. יעקוב היה מבין הראשונים לזהות את חשיבות הפן הכלכלי ודחף להרחבת המשאבים הפיננסים של הארגון.
ואכן, משיחות שערכנו עם גורמים בכירים בצוות המשימה המיוחד של האו"ם לאזור, צוין כי לעיתים קרובות מאחורי פעולות התקפיות שיזם הטאליבן לא עמדו מטרות צבאיות או ביטחוניות, אלא מטרות כלכליות. פעמים רבות יזם הארגון מתקפות לכיבוש מעבר או כביש נידח, פעולה חסרת ערך מבחינה צבאית אך משתלמת מאוד כלכלית, שכן סייעה לאבטח את נתיבי הסמים שדרכם שונעו אלפי טונות של האופיום היקר, שמהם כמובן גזר הארגון קופון שמן.
עוד לפני השתלטותו על המדינה עמד תזרים ההכנסות השנתי של הטאליבן על למעלה ממיליארד דולר בשנה. דוח האו"ם שהוגש ביוני האחרון למועצת הביטחון מצביע על מקורות המימון העיקריים של הארגון – גזירת רווחים מתעשיית הסמים האדירה באפגניסטן, כרייה פיראטית של אוצרות טבע ומערכת מיסוי קשוחה על מיליוני אזרחים ועסקים בשטחים שבשליטתו.
תעשיית האופיום שפורחת (תרתי משמע) באזורי השליטה שלו מייצרת עבורו מדי שנה תזרים של מאות מיליוני דולרים. הרשת הנרקוטית האדירה שנפרסה בחסות ובעידוד הטאליבן הפכה את אפגניסטן למרכז התעשייתי הגדול בעולם לייצור אופיום (המספקת כ־85% מהאופיום העולמי), ולמפיצת ההרואין הגדולה בעולם.
כלכלת האופיום, באופן ישיר ועקיף, מהווה מקור פרנסה למיליוני אפגנים ומגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. בעבר העריכו מומחי סוכנות האו"ם לסמים ופשיעה, ה־UNODC, את גודלה של כלכלת האופיום באפגניסטן ב־6.6־4.1 מיליארד דולר בשנה (רבע עד שליש מהתוצר השנתי של המדינה). מספרים מעודכנים צנועים יותר ומעריכים את התעשייה בכ־2.5 מיליארד דולר.
כיום, בעידודו של הטאליבן, יש באפגניסטן יותר שטחי גידול אופיום מאשר כל שטחי הגידול של צמח הקוקה בכל אמריקה הלטינית. במכרה הזהב הנרקוטי הזה משאירים אנשי הטאליבן את מלאכת הגידול, העיבוד וההברחה לחקלאים, ליצרנים המפיקים מהצמח את ההרואין, ולסוחרים המבריחים אותו אל מחוץ לגבולות המדינה. אבל בכל שלב בשרשרת גובה הארגון דמי חסות והגנה, שעל פי האו"ם מצטברים לכ־400 מיליון דולר בשנה.
פרוטקשן וחטיפות
תעשיית הסמים אינה היחידה ממנה נהנה הטאליבן. הנפקת רישיונות ואישורי כרייה, גביית מיסים ודמי חסות ממפעילים ומיזמים בתעשיית הכרייה המקומית, משלשלים לקופתו עוד מאות מיליוני דולרים. מלבד מקורות אלו, מייצר הארגון הכנסות נוספות, המוערכות בעשרות מיליוני דולרים בשנה, ממיסוי תשתיות ציבוריות, כמו גביית דמי נסיעה בכבישים, תשלום עבור שימוש בשירותי טלקומוניקציה, מיסוי סחורות ומשאיות במחסומי דרכים ומעברי גבול וכו'.
חטיפות וגביית דמי כופר, בעיקר של עובדים ומנהלי חברות זרות, היוו בעבר גם הן מקור למימון פעילות הארגון – ועל כך יש להוסיף גם תמיכה כספית מתורמים אמידים ממדינות המפרץ ומהאוכלוסייה הפשטונית הגדולה בפקיסטן השכנה.
צרות של עשירים?
כאמור, עוד לפני השתלטותו על המדינה הצליח הטאליבן לייצר תזרים המוערך ביותר ממיליארד דולר בשנה. כעת, כגורם המושל והריבון במדינה נפתחו בפני הארגון אפשרויות חדשות. עם זאת, צינור חמצן קריטי אחד, השווה מיליארדי דולרים, נחסם עם השתלטותו על המדינה – הסיוע הבינלאומי החיצוני.
על פי נתוני הבנק הפדרלי האמריקני, בשנת 2020 הסתכמו הכנסות הממשלה האפגנית ב־2.2 מיליארד דולר ובנוסף, נהנתה הממשלה ממענקי סיוע בסך 4 מיליארד דולר. הקפאת מענקים אלה, לצד הכאוס הפוליטי והמשבר הכלכלי, יפגעו באופן משמעותי בהכנסות הממשלה החדשה. גם רזרבות הבנק המרכזי של אפגניסטן – כ־10 מיליארד דולר המוחזקים ברובם בפיקדונות ובנכסים בחו"ל – הוקפאו על ידי הקהילה הבינ"ל, ונכון להיום יש לטאליבן גישה לפחות מ־1% מהרזרבות.
בדוח שפרסמה לאחרונה קרן המטבע הבינ"ל, היא צופה כי בעקבות השתלטות הטאליבן עלולה כלכלת המדינה לצנוח בשיעור דרמטי של 30%. אבל גם אם הכנסות הממשלה ייחתכו בחצי – תסריט ריאלי בהתחשב בתחזיות הקודרות – מדובר בתוספת של כמיליארד דולר לתקציב הכולל הנשלט כעת על ידי הטאליבן. מדובר אומנם בפחות מחצי התקציב הנדרש לניהול המדינה, המתדרדרת במהירות אל עבר משבר הומניטרי חמור, ולא נראה שרווחת האזרחים עומדת בהכרח בראש סדרי העדיפויות של הארגון.
