דמותה הדעתנית של אילה חסון מלווה את הציבוריות הישראלית כבר 25 שנה – ואיכשהו היא תמיד מצליחה למצוא את עצמה במרכז העניינים ולספוג אש מכל הכיוונים. את הקריירה העיתונאית החלה בערוץ הראשון, שם חשפה ב־1997 את פרשת בראון־חברון שהובילה לחקירת משטרה ראשונה של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ולשינוי בדרך מינוי היועץ המשפטי לממשלה.
מאז אותה חשיפה מטלטלת ערכה חסון שורה של תחקירים בהם לא חששה להתמודד מול גופים רבי עוצמה בישראל. היא עסקה באינטנסיביות בפרשת הרפז ולקחה צד נגד הרמטכ”ל לשעבר גבי אשכנזי ונגד היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, בפרשת גל בק תקפה בחריפות את המשטרה, את הפרקליטות ואת שי ניצן, ובשורה של תחקירים שונים על פני שנים היא יוצאת נגד פרקליטות המדינה ומערכת אכיפת החוק, ומציגה כיצד דואגת המערכת לאנשיה וללשעבריה, וכיצד נסגרים תיקים, נקברות פרשיות ומתבצעים מינויים.
לאחר השבעתו של נפתלי בנט לראשות הממשלה, פרסמה חסון שורה של כתבות על עשרות אלפי השקלים שמוציאה המשפחה על משלוחי מזון בחודש, על עבודות הבינוי הנרחבות – שלא קיבלו את האישורים הנדרשים כפי שהתברר בבית המשפט – סביב ביתו הפרטי של בנט, הגדרתו כמעון רשמי לצרכי הוצאות, והשקעה של עשרות מיליוני שקלים בהתאמת הבית לאבטחת ראש ממשלה.
כמו כל דבר בציבוריות הישראלית, גם בפרשיות אלה הדיון לא היה ענייני ונסוב סביב מי שלכאורה כלל לא קשור לנושא – בנימין נתניהו. תומכי ממשלת בנט לעגו לתחקירים של חסון, האשימו אותה בעיוותים ובפייקים, וקראו לה “תחקירנית האסלות” (ע”ש פרסום שלה על שיפוצים שערך גדעון סער בלשכתו, כולל רכישת אסלות יקרות). ומצד שני, תומכי נתניהו עטו על תחקיריה כמוצאי שלל רב, האשימו את בנט בשחיתות ודרשו לפתוח בחקירה על ההוצאות ודרך אישורם.
אילה חסון לא נרתעת מקיתונות הבוז שהיא סופגת מחלק מעמיתיה העיתונאים, וממשיכה להוביל את משדרי החדשות ‘שישי’ ואת ‘המטה המרכזי’ ברשת. ובעוד הערוץ שבו היא עובדת ממשיך להידרדר, חסון מצליחה להשיג רייטינג מרשים מול המתחרה קשת, לצמצם באופן משמעותי את הפער מול “אולפן שישי” – וביוני האחרון אף הצליחה לראשונה לעקוף את קשת במספר הצופים.
