אחרי כמעט עשור של חיים זוהרים בהוליווד, מצאה עצמה השחקנית והמפיקה נועה תשבי מלוהקת לתפקיד חייה – חיילת במלחמת ההסברה הישראלית • כשליחה המיוחדת במאבק נגד האנטישמיות ובדה־לגיטימציה היא מסתערת קדימה, מטיפה לקולגות בתוכניות עתירות רייטינג ומתקוטטת באינסטגרם עם מגה־סלבס • ״אין מספיק שעות ביממה להילחם באנטישמיות. זאת שנאה שמשנה צורה. בכל דור היא משהו אחר״
כבר 15 שנה שהשחקנית הישראלית המצליחה, נועה תשבי, היא כבר לא רק ״השגרירה שלנו בהוליווד״ במובן שהורגלנו אליו – ישראלית ש"עשתה את זה" שם ומביאה כבוד לישראל. תשבי לקחה על עצמה תפקיד הרבה יותר מורכב וגם מסוכן לקריירה – שגרירה של ממש. היא מדבררת את ישראל מעל כל במה אפשרית, מייצרת שעות של תוכן ויראלי ברשתות החברתיות עבור מאות אלפי עוקביה, לא מהססת להתכסח גם עם מגה־סלבס ומשפיעני רשת המתחזקים צבאות של מיליוני מעריצים, מארגנת הפגנות תמיכה בישראל ומסתערת על כל מסך אפשרי – מתוכניות האירוח הפופולריות ביותר בפריים טיים ועד ראיונות לבלוגרים מקומיים.
בניגוד לקריירת המשחק שלה, את הרגע הספציפי שבו החליטה לפצוח בקריירה של אקטיביסטית פוליטית ומסבירה אדוקה של ישראל, היא לא יכולה לסמן במדויק. ״היו הרבה רגעים שבהם הכל התחיל אצלי״, מספרת תשבי בראיון לפורבס ישראל, ״הייתי בעיקר שגרירה מטעם עצמי״. השגרירה מטעם עצמה פעלה בליבה של הוליווד השמאלית־ליברלית, ובכך בחרה לעצמה נתיב נסיעה הרפתקני במיוחד, שלא לומר מסוכן לקריירה. ההשוואה לקולגות ישראלים שבנו את הקריירה שלהם בזהירות נטולת פוליטיקה והקפידו לתפוס מרחק מזהות לאומית שלא לדבר על הזדהות – מתבקשת.
לפני כשנה העלתה הילוך, והוציאה ספר בשם ״ישראל: המדריך הפשוט למדינה הכי לא מובנת בעולם״ – מעין מדריך למשתמש המתאר בצורה נגישה עובדות בסיסיות על ישראל ועל הסכסוך. הספר, שזכה להצלחה בארה״ב, הפך פופולרי בזכות הפשטות שבו, והשפה הישירה והברורה בה הוא כתוב, אשר מדברת בעיקר לצעירים בני דור ה־Y וה־Z, שמשקיפים על הקונפליקט ממרחק של 7,000 מייל. ״זה מילא איזו נישה שלא הייתה קיימת לפני״, מסבירה תשבי. ״משהו שמסביר באופן פשוט וברור את הסיפור של ישראל, למה בכלל היא קיימת ואיך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים היום – נושאים שמבחינתנו כישראלים הם מאוד בסיסים ומוכרים, אבל ממש לא ידועים לאחרים״.
המינוי של לפיד
בחודש אפריל האחרון קיבלה פעילותה ההסברתית חותמת רשמית, עם מינויה לשליחה המיוחדת של ישראל למאבק באנטישמיות ובדה־לגיטימציה על־ידי שר החוץ יאיר לפיד. כשנשאלת איך נראה שבוע עבודה שגרתי של השליחה המיוחדת, היא שולפת יומנים ופורסת לו״ז שיכול בקלות למלא יומן של שר חוץ בכיר: אירוע ערב של ארגון אירופי פרו־ישראלי ביום אחד, כנס שגרירים של שליחת הבית הלבן ללוחמה באנטישמיות ואירוח קוקטייל ערב עם הקונסול הישראלי ביום השני, נאום בוועידה הגלובלית השנתית של הוועד היהודי־אמריקני בשלישי ואירוע של הפדרציה היהודית ברביעי. בין לבין היא גם מספיקה לשלב סמינרים ופגישות עבודה, לסמן וי על ראיונות לכלי תקשורת שונים ולהשתתף בפאנל מיוחד של פוקס ניוז באחת התוכניות הפופולריות באמריקה. כל זה נדחס אל תוך ארבעה ימי עבודה אינטנסיביים במיוחד ותיזוז מטורף על קו לוס אנג׳לס־שיקגו־ניו־יורק־דנבר־לוס אנג'לס. ״בשבוע שעבר היה לי בדיוק את אותו סיפור במידווסט״, היא משתפת בחיוך עייף.
בכלל, לאורך כל הראיון ניכר שהעבודה סביבה לא פוסקת לרגע. בין טיפול באייפד הסורר של בנה בן השש לדחיית פגישה שנקבעה לה לשעה העוקבת, היא מתנצלת כשנאלצת מדי פעם להפסיק את שטף השיחה כדי לשגר מייל קצר או הודעת טקסט דחופה.
אז איך מתמודדים עם העומס פיזית ונפשית? ״זה מתחיל בשש בבוקר במדיטציה, משתדלת להתחיל את הבוקר עם זה. התחלתי מדיטציה והפסקתי לשתות קפה״, היא צוחקת. ״זה מזעזע, אני יודעת, אבל נהייתי מהאנשים האלה״.
איך בעצם השתנה סדר היום שלך מאז שקיבלת את המינוי הרשמי? הרי גם לפניו עסקת בהסברה.
״אם לנסח באופן פשוט – הייתי מאוד עסוקה אז, ואני הרבה יותר עסוקה היום. ההבדל המשמעותי הוא שעכשיו גם יש לי את היכולת לבחון יותר לעומק ולראות בפירוט מה ארגונים אחרים עושים ואיפה בדיוק אפשר לשתף פעולה. עכשיו יש לי גישה להמון אינפורמציה ומחקרים – שזה די מדכא במובן מסוים״, היא מודה. ״ככל שאני מתעמקת וחוקרת את הנושא לעומק כך אני מבינה עד כמה המצב עגום״.
תשבי נמצאת בפוזיציה מאוד מיוחדת מתוקף תפקידה החדש. מצד אחד היא לא מוגדרת כדיפלומטית רשמית עם תקן מסודר, כזו שמחויבת להסביר את המדיניות הממשלתית הישראלית, מצד שני היא מכהנת כנציגה רשמית של שר החוץ, שליחה מיוחדת לטיפול בנושא ממלכתי מהמעלה הראשונה, ממנה נגזרת פעילותה כאחת המסבירות הבולטות שיש לישראל בעולם כיום, על אחת הבמות החשובות.
יש דברים שאת אומרת לעצמך – 'בזה אני לא נוגעת'?
״כן. ללא קשר למינוי עצמו, בדרך כלל אני משתדלת מאוד שלא לגעת בפוליטיקה פנים אמריקנית יותר מדי. מצד שני לא הסתרתי את דעתי האמיתית על הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ, למרות שהוא עשה דברים מדהימים במזרח התיכון – בייחוד הסכמי אברהם״.
ובפוליטיקה הישראלית?
״אף פעם, לאורך 20 שנות חיי הבוגרים בעין התקשורת, לא הבעתי את עמדתי הפוליטית בישראל, לא באנגלית ולא בעברית. אני מודעת לעובדה שאני חיה בחו״ל ולכן יש לי פחות זכות, או אפשר להגיד שאין לי בכלל זכות, לבקר את הפעילות הפוליטית בישראל. אני חושבת שביקורת על ישראל בחוץ ולא בפנים – מה שקרוי הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה – משמשת בעיקר גורמים עוינים. זה מקלקל לנו בצורה קיצונית וזה לא תורם לנו בשום דבר. זה שיש כל מיני ארגונים שהולכים ושוחטים את ישראל על מדיניות כזו או אחרת, זה לא באמת משפיע. מי שרוצה להשפיע על ישראל צריך להשפיע על דעת הקהל הישראלית מבפנים ולהשפיע על הציבור הבוחר שלא יבחר באנשים קיצוניים משני הצדדים. זה לא משהו שישתנה על ידי ציוצים פומביים. לחשוב שכן – זו יוהרה בעיניי.
״מצד שני גם אם לא הבעתי את דעתי הפוליטית זה מאוד ברור לכולם שאני בעד שלום ואני בעד פתרון ודו קיום״, היא מחדדת. ״אף פעם לא אמרתי למי אני מצביעה אבל זה די ברור שזה לא לבן גביר״.
להבדיל משליחים מיוחדים אחרים בעולם שמונו לעמוד בראש המאבק באנטישמיות, התפקיד של תשבי נעשה כולו בהתנדבות. היא לא מקבלת שכר על פעילותה, והתקן אינו מתוקצב על יד משרד החוץ. ״להרבה מדינות בעולם יש שליחים מיוחדים לנושא המאבק באנטישמיות – דווקא לישראל מעולם לא היה כזה״, חשוב לה לציין. ״שר החוץ לפיד הבין את הצורך, החליט ליצור את התפקיד – וכשהוא הציע לי אותו התרגשתי נורא. ממש התמלאתי בגאווה גדולה״.
המינוי, שהתקבל באהדה טבעית מצד גורמים מקצועיים וממלכתיים רבים שהכירו ומלווים זה שנים את פעילותה ההסברתית – גרר גם ביקורת שהתמקדה בעיקר בחוסר ניסיונה הדיפלומטי והאקדמי.
כך או כך, השגרירה המיוחדת תשבי לא נותנת לביקורת להסיט אותה מהמטרה העיקרית, ״אין מספיק שעות ביממה להילחם באנטישמיות, והבעיה הזו לא הולכת להיעלם בקרוב״, היא פוסקת בנחרצות האופיינית לה. ״כרגע זה הרגע שלי להצטרף למאבק הזה ולעשות כל מה שאני יכולה למען המטרה הזו״.
זינוק באנטישמיות
מטבע הדברים, כמי שניצבת בחזית המלחמה ההסברתית על התודעה, המתנהלת בעיקר במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות, היא מושכת אש מצד לא מעט גורמים עוינים, אנטי ישראלים ואנטישמיים, המפיצים תעמולה ודיסאינפורמציה נגד ישראל. ״באופן אישי, לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות אלימים כלפי באופליין״, היא עונה כשנשאלת לגבי ההתקפות עליה. ״באונליין זה סיפור אחר לגמרי: ספגתי איומים, קללות, גילויי שנאה מטורפים. כל פעם שיש עימות והעניינים מתחממים עם הפלסטינים, באופן אוטומטי זה מגביר את גילויי האנטישמיות, ולא רק ברשתות החברתיות״.
ואכן, הנתונים העגומים מהדהדים בדיוק את הטענה שהיא מעלה. הדוח השנתי האחרון שפרסמה הליגה נגד השמצה ערב יום השואה השנה, מצא יותר מ־2,700 תקריות אנטישמיות שנרשמו בארה״ב לבדה בשנה האחרונה. מרבית התקריות התרחשו בעיצומו של מבצע "שומר חומות". בנוסף, מונה הדוח לא פחות מ־88 תקריות פיזיות, שכללו אלימות גופנית נגד יהודים בארה"ב – זינוק של יותר מ־150% לעומת השנה הקודמת.
אם משקללים גם את העלייה במספר מקרי הירי ההמוני בארה״ב בשנים האחרונות, די ברור מדוע היא מאמינה שטבח כמו זה שהתחולל בבית הספר היסודי בטקסס במאי השנה, עלול להתרחש בקרוב מאוד גם בבית ספר יהודי. ״בדיוק מהסיבה הזו יש לבתי ספר, בתי כנסת וארגונים יהודיים ברחבי העולם אבטחה שלא נופלת מזו של בסיס צבאי ממוצע בישראל. יש הרבה איומים והם הולכים ומתגברים בשנים האחרונות״, היא מתריעה .
לא צריך ללכת רחוק מדי בכדי לראות את המציאות עליה תשבי מדברת, ועד כמה האיום ממשי ומוחשי. באוקטובר הקרוב ימלאו ארבע שנים לפיגוע האנטישמי שהתרחש בבית הכנסת ״עץ החיים״ בפיטסבורג. בטבח, שהתחולל בבוקר יום שבת בשיאה של תפילת שחרית, פרץ לאומן קיצוני לבן חמוש ברובה חצי־אוטומטי לבית הכנסת ופתח בירי חסר הבחנה על המתפללים, כולל משפחות עם ילדים. התוצאה הייתה 11 נרצחים ושישה פצועים בהתקפה הקטלנית ביותר שכוונה נגד יהודים על אדמת אמריקה.
הקרב מול חדיד
אחת המטרות החשובות בראש טבלת המשימות במאבק באנטישמיות היא הובלת שיח בינלאומי בנושא. עוד לפני שקיבלה על עצמה את השליחות, תשבי הראתה לא פעם שבקרב האינטרנטי על דעת הקהל, היא לא תהסס להסיר את הכפפות ולהתגושש גם נגד המשפיעים והחזקים ביותר. היא מדברת ״אינסטגרמית שוטפת״, יודעת לספר סיפור בצורה פשוטה וברורה ולהדהד אותו בפלטפורמות החברתיות השונות למאות אלפי עוקביה.
על רקע ההסלמה האחרונה מול הפלסטינים והמהומות בהר הבית ניהלה קרב מתוקשר ומאוד פומבי נגד משפחת חדיד, שכלל חילופי אש וירטואליים של כינויי גנאי מצד ראש משפחת האצולה כלפי תשבי והאשמות באנטישמיות והסתה מן הצד השני.
״ביחד יש לך, לבלה ולג׳יג׳י 127.1 מיליון עוקבים באינסטגרם בלבד״, כתבה וציינה שאפילו אם נגייס את כל יהודי העולם לקרב הווירטואלי נגיע לעשירית מהמספר הזה. ״אתה מבין למה אנחנו מרגישים מותקפים על ידך? אתה מבין מדוע כאשר אתה עוסק באובססיביות בישראל, כשאתם עושים דמוניזציה לישראל, כשאתם מפיצים שקרים ועלילות דם, כשאתה לא מציין במילה אחת את 19 הישראלים שנרצחו בחודשים האחרונים על ידי פלשתינים תומכי דאע״ש – אתה בעצם מעודד אנטישמיות בכל רחבי העולם? אתם מפיצים שנאת יהודים ויש לכם את המגפון הגדול ביותר בעולם״, הטיחה בו בפוסט שזכה ל־350 אלף צפיות ואלפי תגובות אוהדות.
אבל גם אם אפשר יהיה לסמן ניצחון קטן בקרב הזה, במלחמת ההסברה הכוללת על התודעה העולמית אין כמעט ספק שישראל מפסידה. ואין פה באמת אשמים. הנטייה הטבעית של התקשורת ודעת הקהל להזדהות עם החלש ולאמץ את הנרטיב של האנדרדוג, מועצמת בעידן של הרשתות החברתיות שמתודלקות בחצאי אמיתות, אמיתות אלטרנטיביות ודיסאינפורמציה.
את לא חוששת שאת נלחמת בקרב שהוא אבוד מראש?
״זה בהחלט קרב אבוד. הוא אבוד בגלל שאנטישמיות לא הולכת לשום מקום. היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, זאת שנאה שרק משנה צורה ובכל דור היא משהו אחר. לוקחים את היהודי ומדביקים עליו את הדבר הכי גרוע בעולם. בימינו הדבר הכי גרוע זה כיבוש, גזענות קולוניאליזם – כל הדברים שב'מקרה', בצורה מפתיעה מאוד, מואשמת בהם מדינת היהודים. ישראל היא המדינה היחידה שעצם זכות הקיום שלה מוטל בספק, היחידה בעולם שקיים ערך בוויקיפדיה שעוסק בנושא הלגיטימיות שלה. אפילו לצפון קוריאה אין ערך כזה.
״נכון, ישראל היא לא מדינה מושלמת, אף מדינה לא מושלמת, והיא בהחלט יכולה להשתפר. אבל האם זאת המדינה היחידה בעולם שיש לה סכסוכי גבולות? היחידה ששולטת במקומות קדושים של מדינות אחרות? היחידה שחיים בה מיעוטים? ברור שלא. אז למה האובססיה כלפי ישראל דווקא?!״.
תמיד ביקורת על ישראל היא אנטישמית?
״ביקורת על ישראל היא כמובן לגיטימית בהחלט. אם אתה מבקר את ישראל זה בסדר. אבל ברגע שאתה עושה דמוניזציה, דה־לגיטימציה ומתנהל במוסר כפול בביקורת שלך כלפי ישראל – זאת כבר לא ביקורת, זאת אנטישמיות. כשאנחנו רואים ביקורת על ישראל בנוגע למדיניות במזרח ירושלים או בעזה מול החמאס – זה לגיטימי. אבל כשאתה רואה קריקטורות ברשתות החברתיות ובעיתונות שמציגות את ישראל כמפלצת שמזכירה תעמולה נאצית – שם זה עובר לאנטישמיות. כשרואים את המוסר הכפול של האו״ם – כמה החלטות יש שם נגד ישראל לעומת מדינות אחרות בעולם – זה מטורף״, ממשיכה תשבי. ״מה ששר החוץ הרוסי לברוב אמר נופל בדיוק תחת ההגדרה של הכחשת השואה ועיוות זיכרון השואה. אתה טוען שהיטלר היה יהודי? אתה אומר בעצם שהיהודים רצחו את עצמם בשואה?! זאת זילות השואה. זה בדיוק האשמת הקורבן. זאת אנטישמיות ועיוות של השואה.
״פעם חשבתי שאנטישמיות זה משהו ששייך להיסטוריה. שהסיפור הזה נגמר. ככל שאני מתבגרת ולומדת יותר ויותר אני יותר מזדעזעת מחדש עד כמה אנטישמיות מוטמעת עמוק בתת מודע של העולם. בגלל זה אני אומרת שהקרב הזה אבוד. התפקיד שלי הוא לעשות את זה לקצת יותר טוב. לשנות את הדעה של אנשים כמה שניתן. להביא לנושא פומביות, לעזור לשנות מדיניות. אבל למגר אנטישמיות אף אחד לא יכול״.
מלבד הרהיטות שבה היא מציגה את הטיעונים, קשה שלא להתרשם מהלהט יוצא הדופן שמביאה עימה השגרירה הישראלית. אז מה מניע שחקנית ומפיקה מצליחה שמסיטה עצמה מקריירה זוהרת לעולם הדיפלומטיה? התשובה טמונה אולי בשורשים המשפחתיים – שנטועים עמוק בפעילות ציבורית למען ישראל. סבתא רבתא שלה, היא מספרת בגאווה, הייתה ממקימות דגניה א׳, מהקיבוצים הראשונים שנוסדו בישראל. סבא רבא, נחום תשבי, היה ממייסדי משרד התעשיה והמסחר בירושלים, דחף את התעשייה הישראלית במדינה הצעירה כשהייתה בחיתוליה. סבא שלה, חנן יבור, היה דיפלומט ישראלי, שגריר ישראל במדינות אפריקה והנציג הראשון של ישראל ביבשת.
כעת סוגרת הנכדה מעגל משפחתי מסוים. באופן טבעי, לאור ההיסטוריה המשפחתית ותפקידה הנוכחי במערך ההסברה הלאומי, תשבי לא שוללת בעתיד לכהן בתפקיד בכיר במערך הדיפלומטי הישראלי – אולי אף כשגרירת ישראל באו״ם. ״אם יקראו לי לדגל אני באה״, היא מצהירה. ״בכל מקום שבו אוכל לתרום אני אתייצב״.
