החורף הגיע: כך התמסרה גרמניה לאנרגיה הרוסית בשל תפיסה גיאו־פוליטית שגויה

מזה למעלה מחצי שנה שבגרמניה נערכים לחורף קר במיוחד. גרמניה משלמת מחיר יקר על התלות שלה בגז הרוסי, שערב המלחמה באוקראינה היווה כ־55% מרכישות הגז ומקור ל־90% מהחימום הביתי במדינה. מחירי האנרגיה מזנקים, הרוסים משבשים את האספקה במכוון, ובהיעדר פתרונות מידיים ביקשו שלטונות גרמניה מאזרחי המדינה לחסוך 20% מצריכת הגז, מילאו את מאגרי החירום בגז ממקורות אחרים והשיבו לתחייה תחנות כוח פחמיות מזהמות. וכל זה, להערכת המומחים, יספיק ללא יותר מחצי חורף.

על המאמצים של גרמניה להיחלץ ממשבר האנרגיה, נכתבו ועוד ייכתבו הררי מילים. אבל מעניינת לא פחות היא השאלה איך בכלל הגיעה המדינה למצב הזה? איך קרה שהמעצמה הכלכלית הרביעית בגודלה בעולם, והגדולה בכלכלות האיחוד האירופי, מצאה עצמה תלויה לאספקת האנרגיה שלה במעצמה זרה, יריבה היסטורית, בעלת משטר אוטוקרטי עם שאיפות התפשטות? ועוד כזאת שלא היססה בשנים האחרונות, פעם אחר פעם, לסגור את ברז הגז כדי לסחוט את שכנותיה?

התשובה לשאלה הזאת מסתתרת בשורה ארוכה של תהליכים והחלטות שהתקבלו בגרמניה בעשורים האחרונים. חלק מן ההחלטות האלה קשורות למשבר האקלים, אחרות לאופנה פוליטית־סביבתית שלא בהכרח מיטיבה עם האקלים – ואת חלק מן ההחלטות הללו אי אפשר להסביר אלא בקריאה תמוהה, פוסט־היסטורית ממש, של המצב הגיאופוליטי. וזו אינה חוכמה בדיעבד: לאורך השנים נשמעו שוב ושוב אזהרות לסכנה שבתלות הגרמנית באנרגיה הרוסית, אולם מקבלי ההחלטות לא רצו לשמוע.

בספרה המונומנטלי והמצוטט "מצעד האיוולת", מנתחת ההיסטוריונית ברברה טוכמן שורה של החלטות מדיניות הרות אסון. היא מרחיקה אחורה בזמן עד שלטון רחבעם על יהודה, עוברת דרך מלחמת טרויה, פעולות של מלכים ואפיפיורים בימי הביניים ומדיניות המלך ג'ורג' השלישי ביחס למרד המושבות באמריקה, ומתקרבת לימינו עד למלחמת וייטנאם. טוכמן מנסחת בספרה שלושה כללים שאם הם מתקיימים, ניתן לכנות את המדיניות הנבדקת כאיוולת: תוצאותיה השליליות של המדיניות נראות בזמן אמת ואינן בגדר חוכמה שבדיעבד; המדיניות ננקטה על ידי קבוצה של מנהיגים ולאורך שנים; והייתה דרך פעולה חליפית, זמינה וטובה יותר.

המושג שטבעה טוכמן – "מצעד האיוולת" – הפך לשגור בכל ויכוח פוליטי כמעט, בצדק או שלא בצדק. גם על היומרה הבסיסית של ההיסטוריונית – לשפוט אירועי עבר בהנחה שאנו יכולים להבין את הלך המחשבה ואת המידע שהיה בזמן אמת – נמתחה לא מעט ביקורת. אולם, לעיתים מדיניות נראית על פניה כה תלושה מהמציאות, ותוצאותיה כה צפויות מראש, שקשה לעמוד בפיתוי של תרגיל החשיבה של טוכמן. אז האם מדיניות האנרגיה הגרמנית בשני העשורים האחרונים יכולה הייתה למצוא את מקומה במהדורה מעודכנת של "מצעד האיוולת"?

תמהיל בעייתי

עד לשנים האחרונות היה תמהיל האנרגיה הגרמני בטוח יותר. בתחילת שנות האלפיים סיפקה האנרגיה הגרעינית כ־30% מהחשמל במדינה, הפחם – שנכרה ברובו בגרמניה – סיפק כ־40% מהחשמל והשאר הגיע מנפט ומדלקים אחרים. באותם ימים הופק רק 6% מהחשמל באמצעות אנרגיות מתחדשות.

שילוב של מאבק נגד האנרגיה הגרעינית, שהחל עוד בשנות ה־60', יחד עם תנועה ירוקה מודרנית שדרשה מעבר מהיר ומלא ככל הניתן לאנרגיות מתחדשות, הביא לאימוץ שורה של החלטות וחוקים שנועדו לשנות את התמהיל האנרגטי. האסטרטגיה שגובשה חייבה הפסקה הדרגתית בשימוש באנרגיה גרעינית; השקעת עשרות מיליארדי דולרים באנרגיות מתחדשות; ולזמן המעבר, הגברת השימוש בגז הטבעי, המזהם פחות מנפט ומפחם. היעד היה להפוך ירוקים תוך דור, ולנקיים לחלוטין מאנרגיות מזהמות תוך שני דורות.

מאחר שלפי הערכות בתחילת המילניום השימוש באנרגיה הגרעינית אמור היה להיפסק ב־2022, והשימוש בדלקים הפוסיליים בעשור שלאחר מכן, כשהאנרגיות המתחדשות עוד לא ממלאות את החסר, היה צורך בספק זמני אמין וזמין, שיוכל להגדיל את היקף אספקת הגז. רוסיה, יצרנית הגז הגדולה בעולם, הקרובה גיאוגרפית לגרמניה, נראית בחירה סבירה.

גרמניה התמסרה ברצון לספק הרוסי. הגז זרם והתעשייה הגרמנית התפתחה. המשוואה שאומרת שהרוסים זקוקים לכסף והגרמנים לאנרגיה ובכך יושג שלום כלכלי, היתה למדיניות מובילה בכל הקשור לקשרים עם האויבת ההיסטורית

אבל האם אכן שרשרת ההחלטות הזאת הייתה סבירה? האם הוויתור על אנרגיה גרעינית הייתה נכונה מבחינה סביבתית, והאם לוחות הזמנים לא היו שאפתניים מדי? ובעיקר: האם הפקדת הביטחון האנרגטי בידי מעצמה זרה – כל מעצמה זרה, שלא לדבר על יריבה היסטורית בעלת שלטון ריכוזי שכבר הוכיחה את נכונותה להשתמש בגז כנשק מדיני – יכולה להיות החלטה סבירה?

תנאי ראשון: לא חוכמה שבדיעבד

ארוחת הערב בשגרירות המערב גרמנית הייתה נעימה. בחוץ הייתה צינה אופיינית לאוקטובר לונדוני. שני הסועדים החשובים דנו בסוגיות השעה שהעסיקו את העולם ב־1980. בשלב מסוים ציין המארח, הקנצלר הגרמני הלמוט שמידט, שארצו רוכשת 14% מהגז שלה מהרוסים. האורחת שלו, ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר נדהמה. "זה מסוכן ולא חכם", אמרה אשת הברזל. שמידט לא נבהל. "יקירתי, הרוסים היו מאז ומעולם ספקים אמינים", אמר הקנצלר, "הם זקוקים לנו כשם שאנחנו זקוקים להם. אין הדבר מסוכן כלל".

גרמניה התמסרה ברצון לספק הרוסי. הגז זרם בשפע ובמחיר נמוך יחסית, והתעשייה הגרמנית התפתחה ושגשגה. המשוואה שאומרת שהרוסים זקוקים לכסף והגרמנים לאנרגיה, ובכך יושג שלום כלכלי – הייתה למדיניות מובילה בכל הקשור לקשרים עם האויבת ההיסטורית. צינור הגז הראשון הונח כבר ב־1970, בימי שלטונו של הקנצלר וילי ברנדט. באותה שנה כוננה מערב גרמניה יחסים עם ברה"מ במסגרת ה"אוסט־פוליטיק", הפוליטיקה המזרחית, מדיניות ההפשרה הבין גושית שהוביל ברנדט ואשר העניקה לו שנה לאחר מכן פרס נובל לשלום.

באמצע שנות ה־80' הגיע הגז הסובייטי לכ־30% מייבוא הגז לגרמניה. למרות זאת, להפסקה תיאורטית של הזרמת הגז בעת ההיא לא הייתה השפעה משתקת על המשק הגרמני – אז עוד היו לגרמניה אלטרנטיבות ויכולת יצור עצמאית משמעותית, בגרעין ובפחם, אותה ניתן היה להגביר בעת הצורך. ולגרמניה הייתה גם אלטרנטיבה לגז הסובייטי – בשנות ה־90' הונחו שלושה צינורות גז בין נורווגיה לגרמניה וגם ההולנדים שימשו כספקים גדולים.

המצב הזה השתנה בתחילת שנות האלפיים, כשהקואליציה בראשות המפלגה הסוציאל דמוקרטית, תחת הנהגתו של הקנצלר גרהרד שרדר ובשיתוף עם הירוקים, הביאה ב־2002 להשקת תוכנית שמשמעותה סגירת כל הכורים הגרעיניים בגרמניה עד 2022. האופוזיציה השמרנית, בהנהגת אנגלה מרקל, התנגדה בחריפות למהלך, אותו הגדירה כ"הרס של נכסים לאומיים", והתחייבה להופכו.

שרדר לא נרתע. ב־2005 הוא קידם את פרויקט נורדסטרים – צינור גז אדיר מרוסיה לגרמניה בעל יכולת להזרים 55 מיליארד מ"ק בשנה, פי חמישה מהצריכה השנתית בישראל. עוד במהלך המו"מ עם הרוסים יכול היה מי שרצה בכך לראות תמרור אזהרה גדול: באותה עת התרחש משבר בין רוסיה לאוקראינה, לאחר שהרוסים טענו שהאוקראינים גונבים גז ולא משלמים מספיק. הסיבה האמיתית למשבר הייתה המהפכה הכתומה באוקראינה ב־2004, שהעלתה לשלטון נשיא אנטי־רוסי. בשיאו של המשבר, ב־1 בינואר 2006, שיא החורף האוקראיני, נותקה אוקראינה לחלוטין מהגז הרוסי. העובדה שרוסיה נכונה לסגור בשיאו של החורף את אספקת הגז למדינה שכנה בשביל להשיג יעדים מדיניים, לא הבהילה את הקנצלר הגרמני, שהמשיך לקדם את הנחת הצינור.

בבחירות 2005 שרדר עזב את משרד הקנצלר (והלך לעבוד אצל הנשיא פוטין בקידום הנורדסטרים), אבל התיקו הפוליטי הוביל להקמת ממשלת אחדות רחבה לראשונה בהיסטוריה הגרמנית, מצב שלא איפשר שינוי במדיניות.

ב־2007 קיבלו הגרמנים אזהרה נוספת. בינואר של אותה שנה חוללה רוסיה משבר אנרגיה עם בלארוס בת בריתה. הבלארוסים שילמו מחיר נמוך מאד עבור הגז הרוסי, והרוסים רצו להשתלט על חברת הגז הבלארוסית הלאומית – ולכן הקפיצו את מחיר הגז כדי לאלץ את הבלארוסים להחזיר את חובם תמורת 50% שליטה בחברת הגז הלאומית. בשיא המשבר הפסיקו הרוסים הזרמה של נפט בצינור דרוז'בה המספק בין היתר 20% מצרכי הנפט הגרמניים. המשבר הזה הדגיש היטב את תלותה של גרמניה בספק הרוסי, ועד כמה שברירי הביטחון האנרגטי שהוא מספק, גם אם גרמניה מקפידה לשלם עבור הגז או הנפט. לימים יתקבלו אזהרות נוספות לחוסר התבונה שבהישענות על הרוסים – הפלישה לגאורגיה ב־2008, הפלישה לחצי האי קרים ב־2014 וכמובן המלחמה היום באוקראינה.

עוד במהלך המו"מ עם הרוסים יכול היה מי שרצה בכך לראות תמרור אזהרה גדול: באותה עת התרחש משבר בין רוסיה לאוקראינה, שבשיאו נותקה אוקראינה לחלוטין מהגז הרוסי. העובדה שרוסיה נכונה לסגור בשיא החורף את אספקת הגז לא הבהילה את הקנצלר הגרמני, שהמשיך לקדם את הנחת הצינור

בנאומו במליאת האו"ם בספטמבר 2018, אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ש"גרמניה תהפוך לתלויה לחלוטין באנרגיה רוסית אם לא תשנה כיוון באופן מיידי". המצלמה נעה לכיוון המשלחת הגרמנית, מתמקדת בפרצופיהם הצוחקים ספק־לועגים של הדיפלומטים מברלין למשמע אזהרותיו של המנהיג האמריקני. טראמפ ביטא בקול את התנגדות ארה"ב לנורדסטרים 2, צינור גז נוסף מרוסיה לגרמניה דרך הים הבלטי שהיה כבר בבנייה, ואף הטיל על הצינור סנקציות (שהוסרו על ידי יורשו, הנשיא ג'ו ביידן, עד למלחמה באוקראינה).

צינור הגז החדש היה אולי הנושא היחיד שבו ראה טראמפ עין בעין עם קודמו, ברק אובמה, שבעצמו התנגד בחריפות לפרויקט. שנים קודם לכן היה זה ג'ורג' בוש הבן שהתנגד  לנורדסטרים המקורי. לאמריקנים יש כמובן חשבונות משלהם – הם מעוניינים ברוסיה חלשה – אבל לא רק העניין הכלכלי הטריד אותם. תלות גרמנית באנרגיה רוסית עלולה לקרב את ברלין למוסקבה, לשנות את האינטרסים הגרמנים ולמנוע את יכולת המערב לבקר ולעצור במידת הצורך את הרוסים.

התשובה הגרמנית הקבועה לכל הנשיאים האמריקנים היתה שהמשוואה שהם מייצרים מול מוסקבה היא של תלות הדדית – מטבע גרמני זורם לקופה הרוסית ומביא לעליית רמת החיים ולריכוך העמדות הניציות הרוסיות. ההיגיון המערבי הניח שרוסיה לא תחפש הרפתקאות כי הכסף שזורם מאפשר לה לשפר את מצב אזרחיה. גרמניה ראתה את עצמה כגשר בין מזרח למערב. 

לימים הודתה הצמרת הגרמנית שטעתה באופן יסודי במדיניותה ובהנחותיה כלפי רוסיה. נשיא גרמניה, הסוציאל דמוקרט פרנק וולטר שטיינמאייר, מגדולי הוגי תזת הגשר שסייע בקידום צינורות הגז הרוסיים, אמר באפריל שטעה בהבנת הכוונות הרוסיות כשקידם את בניית הצינור. "תמיכתי בנורדסטרים 2 היתה בבירור טעות. נאחזנו בגשרים שרוסיה פסקה מלהאמין בהם, וששותפינו (הכוונה בעיקר לאמריקנים – א.ל, י.ב) הזהירו אותנו מהם".

תנאי שני: מדיניות קבוצתית, לאורך שנים

ב־2009 כבר יכלה הקנצלרית מרקל להקים ממשלת מרכז־ימין ולפעול להיפוך המדיניות האנרגטית, וכך אכן עשתה. הממשלה האריכה בחוק את תוחלת החיים של הכורים הגרעיניים ב־12 שנה, כך שהשימוש באנרגיה גרעינית ישאר יציב עד 2034, מהלך שהוביל להפגנות נרחבות מצד גופים ירוקים וארגוני שמאל. בספטמבר 2010 אימצה ממשלת מרקל מדיניות שכונתה "אנרגיווינדה", או 'המהפך האנרגטי'. פחם כידוע מזהם פי שניים בהשוואה לגז טבעי ופי 60 לעומת אנרגיה גרעינית – ויעד התוכנית המקורית היה להגיע לשימוש של 60% באנרגיות מתחדשות לייצור חשמל בגרמניה עד 2050. כדי להגיע לשם הוקצו משאבים רבים – כ־32 מיליארד יורו בממוצע שנתי.

בעת השקת התוכנית ב־2010, היה השינוי בהשוואה לממשלת שרדר רק ביחס לאנרגיה גרעינית – הממשלה החדשה האטה את קצב ההיפרדות מהאנרגיה הגרעינית. אבל רק חצי שנה אחרי השקת התוכנית, נטרפו כל הקלפים. 

במרץ 2011 היכתה רעידת אדמה אדירה בעוצמה 9 בסולם ריכטר את האי הונשו שביפן. בעקבותיה הגיע גם הצונאמי – 50 דקות לאחר רעידת האדמה הופיעו בכיוון החוף גלים בגובה 14 מטר. הם שטפו את כל מה שעמד בדרכם, אך בהגיעם לכורים בפוקושימה עלה רף הסכנה – זיהום רדיואקטיבי בהיקף עשירית משל צ'רנוביל השתחרר לאטמוספירה, כשהחשש היה לנזק גדול אף יותר. בסופו של דבר גרם הצונאמי לנזק אדיר ברכוש – אולם מאזן המוות הרשמי והמעודכן שפורסם ב־2018 גילה שרק אזרח יפני אחד מת מסרטן כתוצאה ישירה של הדליפה הגרעינית.  

אבל גלי ההדף כבר הגיעו לאירופה, ופריצת הכור ביפן הכריעה את הוויכוח בגרמניה: תוך זמן קצר הוחלט להשבית את ששת הכורים הגרעיניים הגרמניים עד 2022, בהתאם ללוח הזמנים של ממשלת שרדר והירוקים.

המשמעות של 90% ממשקי הבית שתלויים בגז כדי להתחמם, ברורה. אבל התלות באנרגיה הרוסית עמוקה הרבה יותר. כלכלת המדינה מבוססת על תעשייה לייצוא וצריכה פרטית. הזינוק במחיר האנרגיה פוגע מאוד בשניהם, וגרמניה עומדת בפני גל של עליות מחירים, פשיטות רגל, אבטלה ואובדן שווקים בינלאומיים בשל חוסר תחרותיות

בכך הפכה מדיניות הוויתור על אנרגיה גרעינית לטובת אנרגיה מתחדשת, תוך הישענות בינתיים על אנרגיה חליפית ומזהמת שהספקית הגדולה שלה היא רוסיה, למדיניות דו־גושית מבחינה פוליטית, ולכזאת המאפיינת דור שלם. לפי הסקרים, 90% מהגרמנים התנגדו לבניית כורים חדשים, לעומת 73% לפני פוקושימה. באוגוסט 2022, אגב – על רקע משבר האנרגיה כתוצאה מהמלחמה באוקראינה – הנתונים שונים לחלוטין: 41% מהגרמנים תומכים בהקמת כורים חדשים, ורוב הגרמנים תומכים בהארכת חייהם של שלושת הכורים הגרעיניים הפעילים עדיין.

תנאי שלישי: הייתה דרך טובה יותר

סגירת הכורים הגרעיניים אילצה את גרמניה להגביר מאוד את רכישת הדלקים הפוסיליים המזהמים, לצד פיתוח אנרגיות מתחדשות. למדיניות הזאת היה מחיר יקר. באופן אירוני, בעוד – כפי שהוזכר לעיל – דוח רשמי ביפן מייחס רק מוות יחיד לתוצאה ישירה של הדליפה בפוקושימה, בגרמניה היה לנטישת האנרגיה הגרעינית מחיר יקר הרבה יותר. מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה ופורסם ב־2020 מצא כי מאז הפחתת השימוש באנרגיה הגרעינית מתו בגרמניה מדי שנה 1,100 בני אדם נוספים כתוצאה מהזיהום. מחקרים נוספים נוקבים בסכום שנתי של 12 מיליארד יורו שמשלמת גרמניה בנזקים סביבתיים ובתחלואת יתר של אזרחיה בעקבות נטישת הגרעין.

השימוש בפחם מהווה כיום כ־30% מסך ייצור החשמל בגרמניה (לעומת 20% לפני פוקושימה). הגז הטבעי מהווה כ־10.4% מסך ייצור החשמל, אבל חשיבותו הוא בתחום החימום הביתי, שם הוא מהווה מעל 90% מהשוק. הנפט כמעט ולא משמש לייצור חשמל וחשיבותו היא בעיקר בענף התחבורה הגרמני. כ־46% מהחשמל מגיע מאנרגיות מתחדשות ורק 13% מאנרגיה גרעינית.

55% מהגז הטבעי (זה שמחמם מעל 90% משקי הבית בחורף הגרמני), 45% מהפחם (שאחראי לייצור כמעט שליש מהחשמל במדינה) ושליש מהנפט במשק הגרמני מגיעים מרוסיה. כלומר, ההשפעה הרוסית על משק האנרגיה הכללי – ייצור חשמל, חימום הבתים ודלק לתחבורה – היא משמעותית מאוד.

המשמעות של 90% ממשקי הבית שתלויים בגז הטבעי כדי להתחמם בחורף, ברורה. אבל התלות באנרגיה הרוסית היא עמוקה הרבה יותר מכך, ורוחבית על פני המשק הגרמניה. כלכלת המדינה מבוססת על תעשייה לייצוא וצריכה פרטית. הזינוק במחיר האנרגיה פוגע מאד בשני הסקטורים, וגרמניה עומדת בפני גל של עליות מחירים, פשיטות רגל, אבטלה ואובדן שווקים בינלאומיים בשל אי תחרותיות.

אבל האם היו לגרמניה חלופות? האם יכלה לנהוג אחרת? 55% מהגז כאמור הגיע ערב המלחמה באוקראינה מרוסיה. 30% נוספים הגיעו מנורווגיה ו־13% מהולנד – שתי מדינות ידידותיות פוליטית ויציבות. הגדלת חלקן של שתי יצואניות אלה בעוגת הגז היא פונקציה של תשתיות. אבל בעוד הגרמנים השקיעו משאבים רבים לקידום הנחת צינורות נוספים בין רוסיה לגרמניה, לא נעשו מאמצים דומים מול נורווגיה עתירת הגז.

אפשרות נוספת לגיוון מקורות הגז הוא גז מונזל, שניתן לרכוש מכל מקום בעולם. גרמניה העשירה והטכנולוגית לא טרחה להקים עד היום מתקן לקליטת הגז ורק כעת היא פועלת לכך. מתקנים כאלה יכולים להוות חלופה כמעט מיידית להפסקת הזרמת גז, כך שגם אם מחליטים לרכוש גז רוסי בהיקף גדול, הימצאות מתקנים אלה מפחיתה רבות מהסיכון ומחלישה את מנוף הלחץ הפוליטי הרוסי. במילים אחרות, לו היו בגרמניה מתקנים פעילים שמאפשרים לה לקלוט כמויות גדולות של גז טבעי מארה"ב למשל, ייתכן שהרוסים לא היו מפסיקים את הזרמת הגז מלכתחילה, שכן זה היה פוגע רק בהם.

גם יבוא הפחם המוגבר מרוסיה אינו כורח המציאות. לגרמניה עצמה יש מאגרים גדולים מאוד של פחם – העתודות המוכחות מול השימוש הנוכחי בפחם יכולות להספיק ל־155 שנה. הרכש של פחם מרוסיה יכול להיפסק לחלוטין, אך הדבר דורש היערכות – כריית הפחם בגרמניה נפסקה כמעט לחלוטין ב־2018. ארה"ב (18.3%) ואוסטרליה (12.3%) הן ספקיות פחם חשובות לגרמנים וגם הן יכולות לסייע בהפחתת הלחץ הפוליטי.

אבל התלות ברוסים בתחום האנרגיה לא נותרה רק לעניין רכישת מקורות האנרגיה. האיוולת מתבררת כגדולה עוד יותר. הדוקטרינה הרוסית בתחום האנרגיה במזרח אירופה היא לשלוט בכל שרשרת האספקה, משדה הגז, דרך הצינור ועד לאחסון ולשינוע לצרכן הסופי. כך למשל רכשה חברת הנפט הרוסית הלאומית רוסנפט בהובלת הקנצלר הגרמני לשעבר שרדר, בית זיקוק גרמני בשלהי 2021 בשעה שהצבא הרוסי התכונן לפלישה לאוקראינה. במקרה אחר רכשו הרוסים מתקן גדול לאחסון גז טבעי שאמור לשמש כרזרבה למשק הגרמני במקרים של צריכה מוגברת. כעת, בשיאו של המשבר, דאגו הרוסים שהמאגר הזה יישאר ריק למחצה.

המלחמה באוקראינה הובילה לאימוץ מדיניות חדשה – גמילה מהאנרגיה הרוסית. כעת הכל כשר – השבתם לפעילות של כורים גרעיניים, הקמת מתקנים לקליטת גז מונזל, עסקאות גז עם כל מדינה אפשרית וכמובן השקעה נוספת בפיתוח אנרגיות מתחדשות. היעד הגרמני המעודכן הוא 80% אנרגיות מתחדשות במשק החשמל עד 2030 ו־100% עד 2035. אל החורף הנוכחי מגיעה גרמניה עם מאגרי חירום מלאים והערכה שכרגע יש פתרון רק למחצית מעונת החורף.

משבר האנרגיה הגרמני ייפתר בסופו של דבר. החורף הקשה יעבור, הגרמנים ישקיעו מיליארדים בפיתוח חלופות לגז ולפחם הרוסי, ובסופו של דבר ייצאו מהמשבר הזה ואולי אף יצליחו להיגמל לחלוטין מדלקים מזהמים.

יהיו התוצאות אשר יהיו, ברור לחלוטין שהמשבר הזה יכול היה, וצריך היה, להימנע. בשם תפיסה אידיאולוגית מצד אחד, ונוחות מצד שני, התעלמו ממשלות גרמניה במשך כמעט ארבעה עשורים מאין ספור אזהרות כמו גם מהגיון אסטרטגי בסיסי, ומסרו את עצמאותם האנרגטית לידי מדינה שבראשית התקופה היתה לחלוטין לא יציבה ובהמשכה הפכה לדיקטטורה תאוות מלחמות שלא מהססת להשתמש בנשק האנרגיה כדי ליישר את שכנותיה.