מירי מסיקה

מירי מסיקה עלתה לכותרות לא מעט פעמים לאחרונה לאחר שכבשה את במת הווסט אנד בלונדון עם המחזמר "ביקור התזמורת", הייתה מועמדת ל"פרס אוליבייה" – פרס התיאטרון היוקרתי בבריטניה – וגם מצאה את עצמה בליבה של סערה פוליטית

לפני מספר חודשים פורסמה תמונה מספר המחזור של מירי מסיקה, אחת הזמרות המוכרות והמצליחות בישראל. לצד התמונה נכתב שתלמידת התיכון האלמונית תהיה שחקנית מפורסמת.

זה עשוי להפתיע רבים, אך מסיקה בעצם מעולם לא הגדירה את עצמה כזמרת. "אף פעם לא ידעתי שאני יודעת לשיר", מספרת מסיקה בשיחה עם פורבס. "התחלתי לשיר בגיל מאוד מאוחר, עד אז הייתי השחקנית של השכבה. בתיכון רציתי ללכת למגמת תיאטרון כי זאת הייתה הדרך שלי להביע את עצמי. עד היום כשאומרים לי שיש לי קול יפה אני לא מאמינה. אני יודעת לספר סיפור, להגיש שיר – אבל לא ידעתי שיש לי קול יפה".

ואף על פי כן, מסיקה נחלה הצלחה מסחררת בעולם המוסיקה הישראלי כמעט מיד לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר "רימון". היא זכתה בפרס זמרת השנה, תגלית השנה ושיר השנה לשנת 2005 עם השיר "לשם", ומאז ממשיכה להופיע ברחבי הארץ, הוציאה שבעה אלבומי אולפן וכבשה כל במה אפשרית בישראל.

אך לאחרונה נדמה שדווקא הנבואה מימי התיכון מתגשמת – כמעט 20 שנה מאז שפרצה לתודעה. באוקטובר 2022 עלה בלונדון המחזמר "ביקור התזמורת". ההפקה האירופית בבימויו של מייקל לונגהרסט ובכיכובם של מסיקה ואלון אבוטבול זכתה לשבחים רבים מהמגזינים החשובים ביותר בממלכה המאוחדת, כדוגמת הגארדיאן, WhatsOnStage וטיים אאוט לונדון. על תפקיד זה קיבלה מסיקה מועמדות לפרס התיאטרון החשוב ביותר באנגליה "לורנס אוליבייה" כשחקנית הטובה ביותר במחזמר.

הטקס התקיים באולם הרויאל אלברט הול, ובמהלכו ביצעה מסיקה את השיר "עומר שריף". "רוב האנשים שהיו בקהל לא ראו את ההצגה, אין להם מושג מי אני", נזכרת מסיקה. "והוא כל כך גדול, כמו ארבע קיסריות, אחת על השנייה. ברגע שפתחתי את הפה – השתררה שם דממה. איך יכול להיות שבריטים מתרגשים מהסיפור הזה על הסרט הערבי? כי יש משהו באנושיות של הסיפור שהוא מחבר בין כולם. העובדה שבכלל היינו מועמדים – שש מועמדויות – זה היה מטורף… ממש כנגד כל הסיכויים. לא היה אכפת לי שלא זכינו, רק רציתי לשיר. התרגשתי מאוד, כמו ילדה קטנה, וכשירדתי מהבמה בכיתי נורא, בכי של שחרור".

הייאוש בלונדון יותר נוח?

ההפקה המקורית של "ביקור התזמורת", המבוסס על סרטו משנת 2007 של ערן קולירין, עלתה בארצות הברית והציגה לאורך כ־18 חודשים בברודווי. את המחזמר כתב המחזאי איתמר מוזס, עם שירים מאת דייוויד יזבק. בגרסתו האמריקנית, הוא זכה בעשרה פרסי טוני ובפרס גראמי עבור האלבום התיאטרלי הטוב ביותר. ההפקה האירופית רצה בלונדון עד חודש דצמבר לאותה השנה ובמהלך כל חודשי ההפקה עברה מירי להתגורר בלונדון.

"גרתי בפעם ראשונה בחיים שלי לבד", מספרת מסיקה על המעבר. "זאת הייתה חוויה מאוד מעצימה. אף פעם לא עשיתי טיול אחר צבא. אני 'לייט־בלומרית'. תמיד חלמתי מאוד בגדול ומצד שני הייתי מאוד תלותית. לא היה לי רישיון נהיגה עד גיל 35.

"לפני המעבר ללונדון היו לי המון חששות. אמרו לי מה תעשי, מה עם הילדים, עם המשפחה? אבל הייתי כל כך בטוחה בעצמי, הייתה לי חוויה שלמה. המפגש בלונדון עם אנשים שלא מכירים אותי מרגש, כי אנשים בישראל יודעים מי אני ויודעים למה לצפות, ושם זה הרגיש לי כמו התחלה. הרגשתי כמו שהופעתי ב"הבימה" בפעם הראשונה או כשהוצאתי את השיר הראשון שלי. עכשיו אני מרגישה מוכנה כמו שנועה קירל הייתה מוכנה בגיל 16. זה עניין מנטלי שלא היה לי אותו בגיל צעיר יותר. אני זוכרת שראיתי את נועה עובדת ואני אף פעם לא הייתי ככה. לא הייתי יכולה לשאת את כל הדבר הזה בגיל צעיר". 

זמרות רבות מנסות לעשות את המעבר למשחק ולא צולחות אותו. איך את מסבירה את ההצלחה שלך בעולם המשחק והתיאטרון?

"לא הגדרתי את עצמי אף פעם כזמרת. גם כששרתי, אני מרגישה שאני מספרת סיפור, שאני עושה מונולוגים לקהל. היחידה שעשתה הכל גם וגם והצליחה בכל העולמות זאת ברברה סטרייסנד, והיא המודל שלי. היא התחילה כשחקנית אבל נאלצה לשיר כי לא קבלו אותה לסרטים. היא לא נראתה כמו שחקנית קולנוע ומאוד הזדהיתי עם המקום הזה, שאני לא מושלמת. אבל היום דברים כבר השתנו. לפני עשרים שנה כולם צריכים היו להיות מושלמות. אני זוכרת שצדי צרפתי אמר לי פעם: 'או שתשמיני עוד עשרים קילו או שתרזי ותהיי כמו כולן'. אבל היום – כל אחת שהיא מספיק מוכשרת יכולה להיות כל דבר".

לא מתחרטת

מוקדם יותר השנה עלתה מסיקה, שוב, לכותרות, כשהתבטאה נגד הרפורמה המשפטית, בתגובה לנאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו. ההתבטאות גררה מבול של תגובות זועמות ברשתות החברתיות ואף קריאה להחרים הופעות שלה. "בגלל שהמשפחה שלי היא באמת מאוד מגוונת, בתמימותי חשבתי שכמו שאנחנו רבים ואוהבים אפשר גם כאן", היא אומרת בתגובה לסערה.

"אבל אני לא מתחרטת על זה. אני נלחמת על האפשרות להביע את הדעה שלי. יש לי גם רצון פנימי אמיתי לאחד, אבל אני לא יכולה להישאר בצד ולשתוק ולהגיד שאני מפחדת לאבד קהל. אני מסתכלת על כל מה שקורה ובא לי למות. אני חושבת שאפשר למצוא דרך כן לצאת להפגין על מה שחשוב, ומצד שני להזמין אנשים שלא חושבים כמובך לבית שלך ולחבק אותם.

"הבעיה הכי חמורה כרגע – החטא הכי גדול – הוא השיסוי. וגם מהצד השני אגב – גם בצד שלי חוטאים בזה. אבל אנחנו אחים. אם תהיה מלחמת אחים לא תהיה ישראל, אין לנו את הפריווילגיה הזאת".

אין תחליף למשחק

"אני עובדת עכשיו על שירים באנגלית", מספרת מירי כשהיא נשאלת מה מצפה לה בעתיד. "זה משהו שאף פעם לא חלמתי עליו ופתאום קיבלתי שיר נורא יפה. מרגש למצוא את הקול שלי מחדש בשפה אחרת.

"אני גם בתהליכים של הצגות נוספות בתיאטראות מאוד חשובים וגדולים באנגליה. אבל לא קל להגיע לשם לפגישות. שחקני תיאטרון הם יותר פנויים, אבל כזמרת קשה למצוא זמן. גם כלכלית שווה יותר להיות זמר מאשר להיות שחקן – אבל עדיין אין לזה תחליף בעיניי. למרות שזה קשה וזה מאמת אותך עם היומיום. זה כמעט אפור. גם כששיחקתי עם מוני מושונוב בהצגה, נגמרת ההצגה, הוא הולך הביתה ולא מביאים לו לימוזינה. וזה מוני מושונוב!".