בספטמבר 2000 פרצה אינתיפאדת אל־אקצה. ההתקוממות רחבת ההיקף וקמפיין הטרור האכזרי בלב ערי ישראל, היוו אתגר שישראל לא ידעה כמותו. צה"ל, שבעשורים הראשונים לקיומו ניהל קרבות בין דיוויזיות משוריינות וחילות אוויר, ובשנות ה־80 וה־90 התמודד עם לוחמת גרילה בלבנון ועם אינתיפאדה של סכינים ובקבוקי תבערה ביש"ע, נדרש להתמודד, לראשונה, עם אויב שהטמיע עצמו בלב אוכלוסייה אזרחית והצליח לשגר התקפות כמעט יומיומיות על העורף הישראלי.
ארגוני הטרור פעלו בקרב אוכלוסייה אזרחית שהייתה חסינה מפגיעה, למרות שחלקים לא מבוטלים ממנה תמכו בפעילות הטרור. המטרות שצה"ל חיפש לא היו בסיסים, טורי שריון או שדות תעופה, אלא אנשים בודדים ומעבדות נפץ – מחט בערימת שחת. את המחט הזו – מחבל מתאבד או רקטה – קשה הרבה יותר למצוא מאשר את הטנק השועט אל עבר כוחותינו בעמק הבכא. זאת ועוד, ברוב המקרים פעלו ארגוני הטרור בכוונת מכוון ללא מרכז כובד בולט ולא החזיקו בנכסים אסטרטגיים נקודתיים שפגיעה בהם יכולה לפגוע בכשירות המבצעית של כלל הארגון.
לצד האתגר המבצעי, התמודדה ישראל עם שחיקה בלגיטימציה הפוליטית למלחמות – גם בזירה הפנימית וגם בזירה הבינלאומית. כמעט כל עימות צבאי של ישראל מאז מלחמת יום כיפור נחשב כמלחמת ברירה. אפילו באינתיפאדה השנייה העקובה מדם, נדרשו שנה וחצי עם מאות פיגועים ונרצחים, עד שהרוב המוחלט של הציבור הישראלי השתכנע כי לא נותרה ברירה אלא לצאת לפעולה צבאית רחבה בעומק השטח הפלסטיני. ההסתייגות הגוברת מפעולות צבאיות התרחשה בד בבד עם תמורות חברתיות בשנות ה־80 וה־90 שהפכו את ישראל לחברה אינדיבידואליסטית וחומרית יותר. התוצאה של שני התהליכים הללו העלתה את הרגישות לאבידות בקרב חיילים לרמות לא הגיוניות, עד כדי פגיעה בכשירות הצבא, שהגיעה לשיא במלחמת לבנון השנייה ב־2006.
אם נסתכל על המצב במונחים של בעיה ופתרון, הרי שהבעיה הייתה מורכבת מאוד – שילוב של אתגרים מבצעיים, מגבלות לגיטימציה ופחד מאבידות, שיצרו פער גדל והולך בין ההישג הנדרש מצבא – להשמיד את האויב ולספק ביטחון – לבין מה שהיה מסוגל להשיג. צה"ל הגדול והחזק נזרק לשדה הקרב פעם אחר פעם עם רשימת מגבלות שהלכה והתארכה, ונדרש לפגוע באויב חלש וקטן שראה בעצם הישרדותו ניצחון.
עקרונות היסוד בתפיסת הביטחון של ישראל – הרתעה, התרעה והכרעה – אותגרו כולן במלחמה בארגוני הטרור. צה"ל התקשה לייצר הרתעה יעילה מול ארגון טרור שלא חשש להישרדותו, תפיסת ההתרעות המערכתיות לא הייתה רלוונטית להתמודדות עם מפגעים בודדים, ולהוציא את האינתיפאדה השנייה צה"ל לא הצליח (או לא קיבל פקודה) להכריע אף אויב לא־מדינתי בשלושה עשורים עמוסים בסבבי לחימה תכופים. במקום זאת, במערכת הפוליטית, ובעקבותיה גם במערכת הצבאית, התחזקה הרתיעה מלחימה. כל הממשלות כולן העדיפו להשקיע במיגון, בהכלת איומים צבאיים במקום חיסולם, ובהשתקת קולות שדחפו לפעולות התקפיות ולחריגה מהסטטוס־קוו. כך, בלי הכרזות גדולות, התחוללה מהפכה היסטורית בתפיסת הביטחון של ישראל: במקום הרתעה, התרעה והכרעה, קיבלנו הגנה, הכלה ובעיקר הדחקה.
לחשוב מחדש על שדה הקרב
על מנת להציג פתרון, נדרש צה"ל להמציא את עצמו מחדש במידה רבה – לשנות עקרונות לחימה מסורתיים ולפתח אמצעים טכנולוגיים ושיטות לחימה חדשות. ההתמודדות עם אויב שמשקיע מאמצים רבים בהסתתרות, הפכה את הלחימה למשחק של מחבואים – לא עוד קרבות בשטחים פתוחים עם שורות חיילי חי"ר או דיוויזיות משוריינות, אלא מאבק בין צה"ל, צבא המצויד במיטב הטכנולוגיה הצבאית, לבין מחבלים חמושים הפועלים מתחת לרדאר. בהתאם, ייעודן של שיטות הלחימה הישנות השתנה: אם בעבר נאסף מודיעין כדי לתמרן לשטח אויב, הרי שבעידן החדש מתמרנים כדי לאסוף מודיעין. אם בעבר הצבא היה מחסל אויב כדי לכבוש שטח, כיום כובשים שטח כדי להרוג את האויב המסתתר בו. אם בעבר היה ברור שכל מי שנמצא בשדה הקרב הוא אויב, כיום כל מי שנמצא נחשב בלתי מעורב, עד שמוכח אחרת.
על מנת להתמודד עם האתגר, נדרש צה"ל לרכז מאמץ ולהפעיל מגוון יכולות מיחידות שונות – החל מפריסת מספר עצום של סנסורים אנושיים וממוכנים המספקים מודיעין מפורט ברזולוציה גבוהה ובזמן אמת, דרך מערכות פיקוד ושליטה שמייצרות תמונה של שדה הקרב ומעדכנות את בנק המטרות, ועד למערכות ניהול האש שמתעדפות את המטרות ומקצות את הכוח המתאים ביותר הזמין לתקיפה. התקיפה צריכה להיעשות בכלים המתאימים ביותר על מנת לפגוע במהירות ובדיוק מקסימלי במטרה, שלעיתים נמצאת בתנועה בלב אזור מאוכלס בצפיפות. כל תקיפה כזו מייצרת גם נזק אגבי, ולכן נדרש גם אלמנט של חקר ביצועים על מנת לוודא שהנזק הזה נותר ברמות מקובלות. את כל הפעולות האלו נדרשת המערכת הצבאית האדירה לבצע מהר מאי־פעם, בטרם אותה מטרה, דוגמת מחבל או משאית עמוסת רקטות, תיעלם מן הכוונות. רמות הביצוע והדיוק שהצבא נדרש לעמוד בהן היו דמיוניות לחלוטין לפני שני עשורים.
התפתחות השילוביות
שיטת הפעולה ממזגת שתי תפיסות פופולריות בלוחמה המערבית: לוחמה מבוססת רשת (warfare centric Network) שמתמקדת באיסוף ושיתוף מידע בין כלל הכוחות בזירה, ושילוביות (Jointness) ששמה דגש על שיתוף פעולה בין מגוון כוחות מחיילות שונים למקסום האפקטיביות.
כל מי שעוקב אחרי תיאור הקרבות מרצועת עזה, בוודאי שמע פעמים רבות את הביטוי צק"ח, או צוות קרב חטיבתי. מדובר במבנה קרב המשלב יחידות שריון, חי"ר, הנדסה וכוחות מיוחדים, עם סיוע צמוד של כוחות אוויר – והכל תחת פיקוד של מפקדת חטיבה אחד. מבנה קרב זה מאפשר לכוחות להביא לידי ביטוי את היכולות של כל אחת מהיחידות – מריכוך מרחוק, מהאוויר או באמצעות ארטילריה, דרך פריצה קדימה עם טנקים, טיהור עם חי"ר ועד להשמדה מוחלטת עם הנדסה. שיתוף הפעולה הזה חוצה יחידות וחילות ומהווה גורם מרכזי באפקטיביות של התמרון הקרקעי ברצועה. ג'ון ספנסר, ראש החוג ללוחמה אורבנית באקדמיית ווסט פוינט, העריך בסוף ינואר כי קצב ההתקדמות של צה"ל מעל ומתחת לקרקע מהיר מאוד בהשוואה היסטורית, והושג עם כמות נפגעים נמוכה יחסית. כל זאת, על אף שהאתגר הניצב בפני צה"ל הוא חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית המודרנית.
יכולות השילוביות של צה"ל התפתחו בהדרגה בדור האחרון. שיתוף הפעולה בין כוחות קרקע לכלי טיס, שהיום נראה לנו מובן מאליו, הוא תולדה של יכולות שנבנו וניסיון שנצבר מאז האינתיפאדה השנייה. הניצנים הראשונים לשילוביות נרשמו במהלך האינתיפאדה בשיתוף פעולה בין כוחות הקרקע למסוקי הקרב של חיל האוויר, שסיפקו מודיעין ואש לחיפוי. במהלך "חומת מגן", רדפו הכוחות יחד אחר מבוקשים בהצלחה בלתי מבוטלת. כפועל יוצא מכך, סך התחמושת שנורתה על ידי מסוקי התקיפה של חיל האוויר בחומת מגן הייתה הגבוהה ביותר שירו המסק"רים של צה"ל אי־פעם בעימות בודד עד אז.
אחת היכולות החדשניות שמאפשרת את השילוביות המתקדמת, נרשמה בתחום מערכות השליטה והבקרה הודות לשורה של התקדמויות טכנולוגיות: מחשבים הפכו ניידים, קלים וזולים, ממשקי המחשב הפכו פשוטים יותר לתפעול, התקשורת יציבה יותר וכוח העיבוד הכפיל עצמו מדי שנה. ב־20 השנה האחרונות הוצגו בצה"ל מגוון גדול של מערכות חדשות המשמשות את מערכות הפיקוד השונות, מהמטכ"ל ועד לדרג הטקטי בשטח, ומספקות מענה לתפעול היחידות, הפעלת כוח אש, איסוף מודיעין וניהול הלוגיסטיקה הנדרשת לתפעול המערך כולו. עשרות מערכות שונות הוצגו מאז האינתיפאדה, חלקן מותרות בפרסום ומרביתן לא.
הפרויקט המרכזי בלב המהפכה של זרוע היבשה מכונה "צי"ד" (צבא יבשה דיגיטלי), שהושקעו בו עד היום, על פי ההערכות, כ־20 מיליארד שקל. העבודה על צי"ד החלה ב־2001, ומטרתה קבלת נתונים מוצפנים מכל יחידות הקרקע, מקורות המודיעין והכטב"מים המפטרלים כדי ליצור תמונה מלאה ולספק לכוחות הטקטיים מבט מפורט בזמן אמת של שדה הקרב. כל כוח בגזרה – משומר בעמדה, דרך מפקד כיתה ועד למפקד טנק – יכול לראות במסך את זירת הלחימה, עם ניתוח תוואי השטח מולו, כולל הצגה של שטחים שולטים ונשלטים, תצוגה בזמן אמת של תנועת כוחות ידידותיים ואויבים ולצידם התראות מודיעין בזמן אמת. תקשורת דו־כיוונית מאפשרת לכל כוח לעדכן את כולם לגבי תנועת האויב, או למפקד המסגרת לחלק מטרות. כל מי שתמרן בשטח אויב ונחשף למערכת הכיר מיד בערכה.
במהלך מלחמת לבנון השנייה הייתה מערכת צי"ד זמינה רק בחלק מהטנקים והנגמ"שים החדשים ביותר. קצינים בכירים קיבלו מכשירי כף יד שחוברו למערכת. חלק גדול מהכוחות קיבלו אותה רק בשלבים המאוחרים של המלחמה ולא היו מתורגלים בשימוש בה. רבים נותרו מתוסכלים מהמערכת, תוצאה של חוויית משתמש איטית, מחסור בידע והיעדר אימונים.
בעוד שההשפעה הישירה של צי"ד על דרגי השטח הייתה מוגבלת, ההשפעה על דרג הפיקוד הטקטי הבכיר, ובמיוחד על מפקדי החטיבות, הייתה משמעותית, ולא לחיוב – רבים מהמפקדים העדיפו להישאר בחדרי שליטה ובקרה מאחור, במקום להוביל את חייליהם בשדה קרב. המח"טים נאלצו לבחור בין הובלת חייליהם בשדה קרב, תוך הסתפקות ביכולות שליטה ובקרה מסורתיות ומוגבלות, לבין הישארות מאחור וקבלת גישה למערכות מתקדמות הרבה יותר שיכלו, בתיאוריה, לשמש אותם לקבלת החלטות מושכלת יותר. במבחן התוצאה, הפיקוד מאחור גרם הרבה יותר נזק מתועלת בכל האמור לניהול הקרב וללחימה לצד החיילים. זה היה שינוי דרמטי מהאתוס המסורתי של צה"ל לפיו המפקד תמיד מוביל את חייליו בקרב, ו"מפקדי הפלזמה" זכו לביקורת רבה לאחר המלחמה.
משילוביות לרב־ממדיות
בתקופת המבצעים שלאחר מלחמת לבנון השנייה פותחו ונקלטו בהדרגה גרסאות חדשות של המערכות השונות שהרכיבו את צי"ד. הכוחות צברו ניסיון והאפקטיביות גדלה. המבחן הגיע ב"צוק איתן". להבדיל מ"עופרת יצוקה", אז מרבית המערכות הטכנולוגיות החדשות היו עדיין בתחילת תהליך הקליטה, עד 2014 המערכות החדשות כבר אומצו ברחבי הצבא והגבירו באופן דרמטי את יעילות כוחות היבשה. כך, למשל, בחטיבה 401, שהייתה חטיבת השריון הראשונה שצוידה כולה עם צי"ד ומערכת "מעיל רוח" להגנה אקטיבית מטילי נ"ט, היה לכל איש צוות בטנק מסך אישי. המידע על המסך איפשר לכל חייל לדעת את מיקומו ואת מיקומם של הכוחות הידידותיים והעוינים בגזרתם, לצד מודיעין בזמן אמת ופקודות עדכניות.
האלוף סער צור, מפקד הגיס הצפוני ומפקד מערך התמרון, היה במהלך צוק איתן מח"ט חטיבה 401. לאחר המבצע הוא היה מלא שבחים לצי"ד: "כמח"ט אני יודע בכל רגע נתון איפה כל טנק נמצא, לאן מכוון התותח שלו, לאן הוא נוסע. השו"ב, שליטה ובקרה, מושלמת. הזירה כולה פרוסה לעיני המפקד, הטען, התותחן – כל אחד במסך שלו. התותחן צריך 'לדקור' מטרה ממוספרת, זה מספיק כדי שהתותח יכוון את עצמו עליה, ימדוד טווח, אוטומטי – הכל תוך שניות. למעלה מ־90% פגז ראשון במטרה… הסיפור של ירי וזיהוי מטרות של פעם נגמר. כבר אין בזה צורך. הכל מזוהה, הכל ברור לכולם, גם לא צריך לעלות לעמדת תצפית כדי לתצפת. הכל מתוצפת מראש, מותקן לתוך המערכת". הטנקים של 401 פעלו בשילוב עם כוחות חי"ר והנדסה, וחיסלו על פי ההערכות 120 מחבלים לפחות בצוק איתן.
גם מערכת משואה שנמצאת ביחידות השדה ומציגה את הנתונים ממרכז הפיקוד והשליטה של צי"ד, הלכה והתקדמה עם השנים. כל גרסה חדשה הציגה שיפור בממשק וביכולת התקשורת, ובעיקר בכמות המידע שהמערכת אוספת ממערכות אחרות. אולי השינוי המרכזי בין הגרסאות הוא בהנגשת המערכות, שהתרחבו בהדרגה מרמת מפקד החטיבה בתחילת הדרך ועד לרמת מפקד המחלקה כיום. שדרוג היכולות והרחבת השימוש הם מהגורמים המרכזיים המאפשרים לדרגים שונים מיחידות שונות לתקשר ולשתף פעולה תחת אש.
הדיון על הצורך בשילוביות נגמר כבר אחרי צוק איתן. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט ולאחריו אביב כוכבי, הקצו משאבים רבים בתוכניות הרב־שנתיות לשיפור יכולות התמרון, תוך דגש על יכולות פיקוד ושליטה מתקדמות ושילוב יכולות מיחידות שונות. במקום אימונים ושיתוף פעולה מבצעי מזדמן, החלו בצה"ל לבסס שיתוף פעולה על בסיס קבוע, וכך במקום השילוביות נולד מונח חדש – רב ממדיות. כוכבי הציג את עקרונות תוכניתו בנאום פומבי ב־2021: "כל המושגים הצבאיים המסורתיים של צה"ל עדיין תקפים… עם זאת, מכיוון שהאויב ביזר את עצמו בצורה כה נרחבת ומחזיק רקטות שניתן לירות על העורף, עלינו לחשוף, לתקוף ולהשמיד אותו באופן נרחב. כיצד ניתן להפוך מאמץ כה נרחב ליעיל יותר? על ידי אימוץ טכנולוגיות מתקדמות וטקטיקות לחימה חדשות… הרבה יותר מודיעין לכל הכוחות בזמן אמת, הרבה יותר אמצעי לחימה, הרבה יותר יכולות ליחידות הלוחמות ותהליכים משופרים המונעים על ידי דיגיטל ומערכות IT לסגירת מעגלי ירי בצורה יעילה יותר… אנו בעיצומה של טרנספורמציה דיגיטלית… שמחברת את כולם לכולם…".
יחידת הרפאים
כדי לקדם את התפיסה הרב־ממדית, הקים צה"ל מספר יחידות חדשות. אוגדה 99 הוקמה ככוח תקיפה מתמרן מהיר המתמחה בלוחמה בשטח בנוי. האוגדה מורכבת משתי חטיבות חי"ר, חטיבת שריון אחת וחטיבת קומנדו אחת שכולן הוקצו מחדש מחטיבות קיימות. עוד סופחה לאוגדה יחידה חדשה המכונה היחידה הרב־ממדית, או "יחידת הרפאים". זוהי יחידת קומנדו חדשה המאוישת על ידי קצינים מחיל האוויר, מודיעין, עוקץ, יהל"ם, תותחנים, שריון וחי"ר. היחידה אמורה להיות מודל לכל הצבא לשיטות לחימה חדשות והיא מצוידת בטכנולוגיות מתקדמות, ובהן אמצעי תצפית, רחפנים תוקפים ורובוטים.
"כיצד ניתן להפוך מאמץ כה נרחב ליעיל יותר? על ידי אימוץ טכנולוגיות מתקדמות וטקטיקות לחימה חדשות. הרבה יותר מודיעין לכל הכוחות בזמן אמת, הרבה יותר אמצעי לחימה, הרבה יותר יכולות ליחידות הלוחמות… אנו בעיצומה של טרנספורמציה דיגיטלית שמחברת את כולם לכולם"
הרמטכ"ל לשעבר אביב בנאום פומבי ב־2021
המתקפה הרצחנית ב־7 באוקטובר גבתה מחיר גם מהיחידה הרב־ממדית – בקרב ברעים נהרגו מפקד היחידה, אל"ם רועי לוי, וסרן יותם בן בסט, מפקד פלגת ההכשרות ביחידה. בבארי נהרג קצין תקשוב ביחידה, סגן יונתן גוטין, ולוחם נוסף – סמ"ר איתי נחמיאס, שהתגורר בעוטף, נהרג סמוך לביתו. לאחרונה הותר לפרסום כי למרות האבידות, היחידה נלחמת ומבצעת טבילת אש ראשונה מאז הקמתה בעומק השטח בעזה כחלק מהתמרון הקרקעי. ביחידה משתמשים ביכולות מגוונות על מנת לחשוף את האויב ולתקוף אותו גם באופן חזיתי וגם בתקיפות אוויריות מטווחים קרובים. מרבית הטכנולוגיות שהיחידה עושה בהן שימוש מסווגות עדיין. בין אלו שהותרו לפרסום רק בשנה שעברה ניתן להזכיר את ה"קרנף" – רחפן המאפשר ירי מדויק מהאוויר של רימונים, מה שמספק יכולת קריטית בלחימה בשטח בנוי.
עוד הותר לפרסום, כי היחידה עושה שימוש בפצצת המרגמה החדשה "עוקץ פלדה" שפותחה על ידי אלביט. כל מי שירה בשירות שלו פצצת מרגמה זוכר בוודאי כי מדובר באמצעי פרימיטיבי עם יכולת דיוק מוגבלת במקרה הטוב. לא עוד. עוקץ פלדה היא פצצת מרגמה מדויקת המסוגלת גם לנווט למטרה באמצעות קורדינטות GPS וגם באמצעות התבייתות על קרן לייזר. הפצמ"ר החדש נכנס לשימוש לראשונה במלחמה הנוכחית, במסגרת פעילות היחידה הרב־ממדית וגם בפעילות של יחידת מגלן.
ככל שהתמרון מעמיק מתפרסמות עוד ועוד ידיעות על אמצעי לחימה חדשים ושיטות פעולה שהכוחות מפתחים בשטח על מנת להתמודד עם התקפות הפתע בשטח הבנוי, ובפרט עם איום המנהרות – החל בפצצות חודרות בונקרים שמטילים מטוסי קרב, דרך רחפנים מתאבדים ורחפני תקיפה שפועלים במגדלים ובמנהרות, טילי נ"ט חדשים ועוצמתיים, ועד לכוונות "פגיון" לרובי סער – כוונת חכמה המשלבת מערכת בקרת אש עם בינה מלאכותית ועיבוד תמונה כדי לאפשר מעקב אפילו אחר מטרות נעות דוגמת רחפנים. חודש לתוך התמרון ידעו בצה"ל לספר כי ירי עם הכוונת מדויק יותר ב־350% בהשוואה לכל כוונת אופטית אחרת. כל האמצעים הללו תורמים להעצמת האפקטיביות של הפעילות ההתקפית גם תחת המגבלות שתוארו לעיל.
ה־7 באוקטובר הוכיח כי תפיסת ההגנה של צה"ל היתה כישלון חרוץ בממדים היסטוריים, והיא בוודאי תעבור ריוויזיה עמוקה לאחר המלחמה. תפיסת ההתקפה החדשה ועקרון השילוביות, לעומת זאת, הוכיחו את עצמם כאפקטיביים מאוד. סביר להניח כי הזינוק הצפוי בתקציב הביטחון ישמש להתעצמות נוספת ולהגדלת מספר האמצעים והיחידות שיפעלו כפי שפועלות האוגדות המתמרנות בעזה, כדי לאפשר מלחמה במספר זירות במקביל, לחזק את ההרתעה וכו'. אם וכאשר נגיע לכך, ישקם צה"ל את יכולתו להכריע את האויב, כל אויב – אם רק הדרג המדיני יורה לו לעשות כן.
מה קורה כשהצי"ד הופך לניצוד?
השימוש המתרחב של צה"ל במערכות פיקוד ושליטה יוצר גם סיכון מוגבר – מה יקרה כשהאויב יצליח לחדור למערכת? תיאורטית, פריצה אל מערכת שעובדת בתצורה של שרת ולקוחות (Client/Server), אפשרית או בצד השרת שמפעיל את המערכת, או בצד אחת מיחידות הקצה. ב־7 באוקטובר, התעורר חשש כזה בשני הקצוות: המחבלים השמידו טנקים ויכלו לגנוב מהם מכשירים מתקדמים, וגם חטפו כלי רכב לעזה ואיתם חיילים שמהם ניתן לחלץ מידע על אופן ההתחברות למערכת והשימוש בה.
במקביל, התפרסמו דיווחים בימים שלאחר המתקפה על פריצה לבסיס סודי של יחידת 8200. על פי אותו דיווח, המחבלים היו ממוקדי מטרה וניסו לשים את ידם על שרתים של מערכות סודיות. צה"ל לא התייחס עד היום פומבית לשאלה מה בדיוק חיפשו המחבלים בבסיס וגם לא מה מצאו בו או לקחו ממנו.
ההשלכות של פריצה אפשרית כזאת למערכות עשויה להיות דרמטית. פריצה ליחידת קצה שמקבלת אליה את כל המידע ממערכות הפיקוד והשליטה של צה"ל, תאפשר לאויב לזהות בצורה ברורה ומפורטת את כלל כוחותינו בזירה, וללמוד על שיטות הפעולה של הצבא. פריצה למערכת המרכזית, או הזנת מידע באמצעות מערכת קצה שנחטפה, עלולה להזין את שאר הכוחות במידע כוזב ולפגוע באופן דרמטי במאמץ המלחמתי.
ההתמודדות עם תרחישי אימה כאלו היא כפולה: מצד אחד נדרשים מנהלי המערכת לנהל בקפידה את הגישה של כל מכשיר ולנתק או להגביל זרימת מידע ממכשירים שנפלו בידי האויב. בוודאי שבהיבט של חדירה פיזית למרכזי שרתים תידרשנה הסקת מסקנות וחשיבה מחדש לא רק לגבי האבטחה הפיזית של השרתים, אלא גם לגבי מיקומם במרחק רב יותר מגבולות המדינה. נוסף על כך, נדרשת פיתוח יכולת לחימה משולבת גם בלי המערכות הטכנולוגיות. בשש אחרי המלחמה, גם צבא היבשה הדיגיטלי יצטרך להיזכר שהוא קודם כול צבא, ורק אחר כך דיגיטלי.
