"החיים של הפצוע תלויים בהחלטה אחת, שאתה מקבל ברגע אחד" 

ב־7 באוקטובר כבר היה פרופסור א’, רופא בכיר בבית החולים סורוקה, בשירות מילואים, אותו הוא עושה כרופא בדרגת רב סרן ביחידה לחילוץ מיוחד 669. באותו בוקר מצא עצמו תחת אש בלתי פוסקת, ובשלב מוקדם כבר החל לטפל בפצועים. “היתה כמות עצומה של פצועים שפיניתי באותו יום”, הוא מתאר.  

פרופ' א', המשמש כרופא מוסק ביחידה, מתאר את המצבים הייחודיים שבהם מוצא עצמו רופא ב־669. "העבודה במסוק מאוד צפופה. גם אם יש לך 'רק' שני פצועים על רצפת המסוק, ישנם גם אנשי צוות מסביבך, ומאוד מורכב לתמרן בתוך כל הדבר הזה". 

ממשיך לפצוע הבא 

"אני עובד בתחום יותר מ־25 שנה, אז קשה לערער אותי. זו העבודה שלי. אבל בשטח אתה לפעמים נאלץ לקבל החלטות לא פשוטות. פצוע אחד שמצבו לא יציב במסוק עשוי לשנות את ההחלטות שלך. הזמן שיש לי לקבל את ההחלטות הוא מהרגע שהמסוק ממריא מהשטח ועד שהוא יוצא מעזה. זה הזמן, פחות או יותר, שיש לי להעריך את כל הפציעות של הנפגעים במסוק ולקבל החלטה מה עושים, ולאיזה בית חולים מפנים אותם. 

"אנחנו אמנם רגילים לפעולות הרפואיות האלה, אבל לפעמים, בהחלטה של רגע תלויים החיים של הפצוע, וזה לא פשוט. יכול להיות שיש לך פצוע, למשל, שלא נושם, ואתה צריך לקבל החלטה עכשיו מה עושים. היו מקרים שאיבדתי חייל תוך כדי טיפול. זה לא יכול שלא להשפיע עליך, אבל אנחנו ממשיכים לפצוע הבא, כי התפקיד שלנו הוא להציל חיים. אנחנו נוהגים לדון אחר כך בהחלטות שלנו ולנתח אותן".  

מה אתה אומר לאותם חיילים שאתה מטפל בהם באותם רגעים? 

"חלק מגיעים בהכרה וחלק לא. אנחנו מאוד משתדלים להרגיע אותם, הם תכלס ילדים בני 20, ולעתים הפציעות קשות וזה כואב. הדבר היחיד שהם שואלים באותו רגע זה מה עם חברים שלהם. אני מדבר אליהם ואומר להם שהם יחזיקו מעמד ומרגיע אותם כמה שניתן. החיילים שאנחנו מחלצים הם באמת גיבורי על".  

גם היחידה שלך ספגה אבדות מאז תחילת המלחמה. 

"כן, איבדתי חברים שנהרגו לנו בימים הראשונים של המלחמה, שניים מהם רופאים, אחד גם שירת איתנו ביחידה. זה היה מצב קשה במיוחד – לקבל מישהו שאתה מכיר ולטפל בו. לפעמים קשה לזהות את הפצועים. זה מאוד לא פשוט". 

על הקו בין המילואים לסורוקה 

ימים אחדים לאחר 7 באוקטובר, כאשר ירד מעט הלחץ בשטח, שוחרר פרופ' א' ממילואים וחזר מייד לבית החולים. מאז הוא מוצא את עצמו על הקו שבין שירות המילואים למקום העבודה שלו סורוקה – פעם במדים, פעם בחלוק.  

"בית החולים היה באמת ערוך ומוכן, ואני חושב שגם במלחמות ואירועים קודמים הוכחנו איך אנחנו מתפקדים במצבים כאלה. ברגע שהבנו שזה לא מצב רגיל, אז כולם התגייסו. 90 רופאים הגיעו מייד, בלי לחשוב. הם לא אכלו ולא ישנו. עבדו ללא הפסקה. בשלב מסוים באמת היה לחץ בבית החולים, והיו זקוקים לי. 

"כשהתחילה הכניסה הקרקעית היו יחסית מעט נפגעים, אבל בהמשך הגיעו לבית החולים פצועים רבים, ולצערנו גם הרוגים. אתה מוצא את עצמך לפעמים בסיטואציה של 10 פצועים בו זמנית – לפעמים מאוד קשים". 

אתה מוצא את עצמך כל הזמן על הקו בין המילואים לבית החולים.  

"אנחנו במלחמה שלא יודעים מתי תסתיים. אי אפשר להמשיך בחיים באמת 'כרגיל'. האופציות שלי הן בית חולים או מלחמה. אני עושה את זה, כי אני באמת חושב שאני יכול לתרום מהידע שלי גם במילואים. זה אולי קצת מעייף, אבל ברגע שאתה מבין עד כמה זה חשוב, אתה ממשיך. 

"זה שאני גם בצבא וגם בבית חולים מספק המשכיות בטיפול לפצועים. זהו גם תהליך למידה עבורנו – מה שמאפשר לנו להשתפר. אנחנו מטפלים ועוזרים למי שצריך, ומנסים לעשות את הכי טוב. אני תמיד אומר, שצריך לעשות את מה שצריך לעשות – יהיה מה שיהיה – ויהיה טוב". 

איך המשפחה מתמודדת עם הפעילות האינטנסיבית שלך, בשטח הלחימה ובבית החולים?  

“המשפחה דואגת וזה קשה, אבל הם יודעים שזה חשוב לי, מבינים זאת, ובמידה מסוימת גם התרגלו לזה”.