"בשבועיים הראשונים למלחמה עבדתי בבית החולים. זו היתה חוויה מאוד קשה, משהו שלא חווינו מעולם. אנשים לידך פשוט קרסו, כי עבדו בבית החולים במשך ימים", מתארת ד"ר דקלה מצליח, רופאת אף אוזן גרון וכירורגיית ראש צוואר מהמרכז הרפואי ברזילי.
"את מקשיבה לסיפורים מהפצועים הראשונים, וזה לא נקלט. ואז מגיעים עוד ועוד פצועים אחד אחרי השני, גם לוחמים מיחידות מובחרות. וקשה להאמין… איך זה יכול להיות? אחד הדברים הנוראיים באותו יום היו הודעות שקיבלתי מהמון חברים, שביקשו שאחפש בחדר המתים את קרוביהם וילדיהם. זה כמובן היה בלתי אפשרי. זה היה פשוט נורא".
איך הגעת למילואים?
"יומיים אחרי 7 באוקטובר יחידת המילואים יצרה איתי קשר. אמרתי שאני נחוצה יותר בבית החולים. כעבור שבועיים, ברגע שהיתה קצת רגיעה בבית החולים, התגייסתי. בשלב הראשון הייתי עם הגדוד שלי, גדוד הנדסה 5067, בצפון. כעבור שלושה חודשים, הבנתי שיש צורך בעזרה בגדוד שריון 363 בחאן יונס, ואמרתי 'קדימה'. אחרי חאן יונס חזרתי לבית החולים לשבועיים, ואז חזרתי לצבא לעוד חודשיים בג'נין".
מצאת את עצמך בכל הגזרות. עד כמה הפחד שיחק תפקיד?
"זה היה מפחיד – ועזה במיוחד, כיוון שהיא לא צפויה. זה אזור יותר קשוח ללחימה, צפוף יותר, והקצב שם יותר גבוה. אני אישה, וגם זה חלק מהעניין. את מוקפת גברים, ובימים הראשונים ממש לא הצלחתי להירדם. את ישנה עם אנשים שאת לא מכירה, במקום זר שמתנהלת בו מלחמה. אבל מהר מאוד את לומדת לסמוך על האנשים שמסביבך. את רואה את הנתינה והעזרה שלהם. הם ידאגו לסביבה הכי טובה עבורך.
“את מקשיבה לסיפורים מהפצועים הראשונים, וזה פשוט לא נקלט. אחד הדברים הנוראיים באותו יום היו הודעות מחברים, שביקשו שאחפש בחדר המתים את קרוביהם“
"בעזה גם איבדתי שכן וחבר. גם הוא שירת בהנדסה, בגדוד אחר, והיינו אמורים להשתחרר יחד. נפגשנו שלושה ימים לפני השחרור שלו מעזה. לא האמנתי שזו היתה הפעם האחרונה שדיברנו".
היה רגע אחד שתפס אותך?
"יש הרבה רגעים כאלה, שבהם אני שמחה שבחרתי במקצוע הזה. אחד מהפצועים קשה שהגיע אלינו ב־7 באוקטובר, התעורר כעבור שבוע ביחידה לטיפול נמרץ עם צינור בקנה הנשימה. הוא ניסה כל הזמן להגיד משהו, אבל הצינור בקנה הנשימה היקשה על הדיבור. אחרי זמן מה הסברנו לו איך הוא יכול להתבטא גם עם הצינור בקנה הנשימה, והמילה הראשונה שהוא אמר היתה תודה…".
ד"ר מצליח התנהלה במקביל בשתי חזיתות – בצבא, שם מתנהלת מלחמה קשה, ובבית החולים, שנמצא קילומטרים בודדים מרצועת עזה וגם בו מתנהלת מלחמה – על חייהם של הפצועים.
כשאת בעזה, יש מחשבות שאולי זקוקים לך יותר בבית החולים?
"בהחלט, אבל אני יודעת שבבית חולים יש עוד רופאים – ובצה"ל תמיד צריכים עוד רופאים. קשה מאוד שאותו רופא לא יוצא שבועות. ובתוך עזה, זה ממש קשוח, אבל אם אני יכולה לעזור, אז קשה לי לומר לא. זו תחושת מחויבות".
איך מתמודדים עם הקושי?
"אני בוכה בכל פעם שאני נכנסת או יוצאת – מההתרגשות. מהפחד. ובעזה יש כל הזמן סיבות לפחד. או שאת מפחדת על עצמך או שאת מפחדת לקבל פצוע שלא תצליחי להציל. אין הרבה אמצעים בשטח, ולכן יותר קל לחזור לבית חולים מאשר לצבא.
"ולמרות זאת יש מצבים קשים מאוד גם בבית החולים. ממש לא מזמן קיבלתי קריאה להגיע לחדר הלם. מסוק עם שני פצועים. אני רצה מהר, איך שנפתחות הדלתות, אומרים לי 'דקלה, את משוחררת. הם מתים'. ואז אני נשברת עם תחושת חוסר אונים מטורפת, כי אני חושבת גם על הצבא – איך יכולתי לעזור שם – וגם אני חושבת איך מודיעים עכשיו להורים, שכל עולמם התהפך".
קצת לפני יום העצמאות התבשרה ד"ר מצליח, כי היא תהיה אחת משני הרופאים שתשיא את משואת הרפואה בהר הרצל. "אין לי מושג איך זה התגלגל. קיבלתי מספר תעודות הוקרה לפני הטקס, אבל זה היה מאוד מפתיע, הייתי בשוק. בטקס עצמו ממש התרגשתי, בעיקר לעמוד לצד כל האנשים המדהימים משיאי המשואות. אמרתי לעצמי שכל מה שהייתי רוצה להיות, נמצא בכל אחד מהאנשים האלה. זו היתה בשבילי זכות".
כמה ימים לאחר השיחה שלנו איתה, ד"ר מצליח, למרות התחושות הקשות, חזרה לשירות מילואים. "אין דבר כזה לסרב", היא אומרת. "אני אסיים את כל המשימות שיש לי – ואז אני אחזור".
