"ב־7 באוקטובר עסקתי רוב היום בהכשרת מחלקות ריקות למעבר לקומות תחתונות יותר, שיהיו פחות פגיעות. תוך כדי העברת הילדים בין הקומות קיבלתי טלפונים מרופאים שלי שהודיעו שגויסו למילואים. הכל קרה יחד.
“אף אחד לא הבין את גודל האסון ואת חומרתו”, מספרת פרופ’ גילת לבני. ואז הגיעה הבקשה ששינתה את ההיערכות של בית החולים. “שבועיים או שלושה אחרי שפרצה המלחמה סיפרה לי מנהלת בית החולים, שאנחנו נערכים לקבל את הילדים החטופים, כשיחזרו. היא שאלה אותי אם אסכים לקבל על עצמי את תפקיד מנהלת מחלקת השבים. השאלה הזו גרמה לי לחוש צמרמורת – ומובן שנעניתי. אני בטוחה שכל אחד היה נענה לאתגר הזה.
“התחלנו להיערך להכנת המחלקה. הכל נעשה תוך ימים ספורים. ציידנו את המחלקה בכל מה שצריך מבחינה רפואית, אבל גם בציוד נוסף שלא קיים במחלקות אחרות – בגדים, נעליים, כלי נגינה, צעצועים. עברנו סדנאות ושיחות הכנה כיצד להתמודד עם ילדים בטראומה על ידי הצוות הפסיכיאטרי והסוציאלי של בית החולים.
“עבדנו בשיתוף פעולה עם אנשי מערכת הביטחון. קיבלנו מידע על הילדים החטופים ומשפחותיהם, כדי שנוכל להיערך לבעיות הרפואיות ולהרכב המשפחתי. שבועיים לפני חזרתם ערכנו ממש סימולציה בעזרת צוות בית החולים ותרגלנו גם את החלק הלוגיסטי מהרגע הראשון ועד ההתנהלות האישית שלנו מולם. זה היה מאוד משמעותי עבורנו".
13 נשים וילדים, שהוחזקו בשבי חמאס במשך 49 ימים, עברו בערב שישי בסוף חודש נובמבר 2023 את הגבול מרצועת עזה למצרים. “ביצוע הפעימה הראשונה היתה מרגשת בצורה שממש קשה לתאר. קודם הכרתי את המשפחה שהייתי מצוותת אליה, יצרתי איתם קשר וחיכינו יחד. וכשהם הגיעו היתה תחושה של התרוממות רוח, בתוך כל התקופה השחורה והנוראית הזו. הערב הראשון היה מאוד מאוד מרגש, עם תחושה שמתחילים לראות קצת אור.
“בפעימה השנייה חזרו ילדים, גם ללא ההורים שלהם, וזה היה מאוד קשה. אחת התמונות שמלוות אותי זה לראות נערה שנכנסת למחלקה עם עיניים עצובות ומבוהלות. זה אחד הרגעים שהיו לי מאוד קשים נפשית, ואני חושבת שלכולנו”.
מה אומרים לילד שחוזר ללא ההורה שלו?
“בעיקר מקשיבים ומנסים ולהחזיר להם את האמון בעולם, בבני אדם. זה התפקיד שלנו.
“הסימנים נפלו מאוחר יותר”
“בשניידר נתקלנו כבר בלא מעט קשיים, ואני חושבת שהצוות היה בדרגת מוכנות מקסימלית.
"בדיעבד, הייתי מאוד עסוקה בעשייה, והאסימונים נפלו מאוחר יותר. הילדים האלה איבדו את הבית שלהם, את הקהילה, את ההורים שלהם. או שיש להם בן משפחה חטוף או שנרצח. לחלקם יש חברים טובים בגילאים שלהם שנרצחו. ועדיין, גם היום אני משוחחת עם המשפחות שטיפלתי בהן ורואה כמה קשה ומורכב לחזור לחיים ולתפקד.
“אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עובר על מי שנמצא שם עדיין כל הזמן הזה. ואני מקווה שהם יחזרו כמה שיותר מהר".
