יותר מ-35 שנים חלפו מאז קריסת החומה בברלין, הרגע שסימן את התמוטטות ברה"מ וסיום המלחמה הקרה. ספרי ההיסטוריה מתייחסים לרגע הזה כרגע מכונן, ובצדק – לאורך אלפי שנים, מאבקים בין מעצמות הגדירו את הסדר העולמי. מעצמות קמו ונפלו. אך כשנפלה החומה, היתה זו הפעם הראשונה שניצחון של מעצמת-על אחת וקריסה של אחרת שודרו בשידור חי.
הדמוקרטיה הליברלית ניצחה את הקומוניזם. החופש ניצח את הדיכוי. ברה"מ, כמו החומה בברלין, התנפצה לרסיסים ונזרקה אל ספרי ההיסטוריה. באדמה ספוגת הדם של אירופה, שידעה מאות שנים של מלחמות, הוסרו הגבולות כביטוי מוחשי לחופש בלתי מוגבל.
פרנסיס פוקויאמה, פרופסור אמריקני לכלכלה פוליטית, ביטא את האווירה החגיגית ששררה אז במאמרו "קץ ההיסטוריה", בו טען כי התמוטטות ברה"מ הוא לא עוד אירוע בהיסטוריה הארוכה של מלחמות בין מעצמות עם אידיאולוגיות מתחרות, אלא סוף עידן המאבקים האידיאולוגים בכלל. מרגע שהסדר הדמוקרטי-הליברלי ניצח, טען, הוא יאומץ כאידאולוגיה השולטת בעולם, עד כדי כך שסכסוכים עתידיים יהיו מוגבלים לשליטה על משאבים, אך לא למאבק בין אידאולוגיות מתחרות. המאבק הזה כבר הוכרע, ולתמיד.
ובכן, לא ההיסטוריה וגם לא המאבקים האידיאולוגים נגמרו. גם בשיא האופוריה אז היה ברור שכוחות חדשים יצוצו ושארה"ב לא תישאר בודדה בפסגה לאורך זמן. אבל מעטים דמיינו שהאמריקנים במו ידיהם יחישו את סופו של הרגע האמריקני, יחלישו את עצמם, ויאפשרו – שלא לומר יחזקו – את האלטרנטיבה.
באוקטובר 2022, פרסם ממשל ביידן את אסטרטגיית הביטחון הלאומי, המסמך המסורתי שמתאר את האיומים הביטחוניים הניצבים בפני ארה"ב. הנשיא ג'ו ביידן השתמש במסמך הזה כדי להכריז ש"התקופה שאחרי המלחמה הקרה הסתיימה, ועתה מתנהלת תחרות בין המעצמות הגדולות על עיצוב מה שיבוא בהמשך".
התקופה שלאחר המלחמה הקרה אכן הסתיימה. אבל העולם המערבי, שנכנס אליה כמנצח, מסיים אותה עם המשבר המשמעותי ביותר שידע מאז מלחמת העולם השנייה.
אובדן דרך
ההתחלה היתה מבטיחה. ארה"ב ניסתה לקדם חזון של סדר עולמי דמוקרטי, שבו כולם מסתדרים עם כולם, כולם פועלים תחת מערכת של שלום גלובלי וחופש כלכלי. סדר שבו כולם צריכים את כולם ולכן חייבים להסתדר. ומעל הכל – כולם צריכים את ארצות הברית של אמריקה.
אבל "קץ ההיסטוריה" – הרעיון שהמאבקים האידיאולוגים הסתיימו, שהעולם לא כמנהגו נוהג, שמשהו השתנה בטבע האדם, באינטרסים של עמים ומדינות או באמצעים שינקטו כדי להשיג אותם – התגלה במהרה כמשחק שהמערב, או לפחות האליטה הפוליטית שלו, משחק עם עצמו.
מהר מאד התברר כי הגלובליזציה של הכלכלה יצרה אמנם תלות הדדית בין מדינות, אך פעלה נגד המערב. תעשיות מסורתיות כמו הטקסטיל וההלבשה וגם תעשיות חדשות יותר דוגמת האלקטרוניקה והרכב במערב נפגעו, ולמעשה הוקרבו בשם התהליך. אויבי המערב התחזקו והשתלטו על ענפי ייצור שונים כמעט בין מפריע.
רעיונות של אינטגרציה אזורית וחופש תנועה נשמעו טוב על הנייר, אבל בפועל גרמו נזקים בלתי הפיכים. הסרת הגבולות הפנימיים באירופה, יחד עם אובדן שליטה על הגבולות החיצונים של האיחוד, הובילו לגלי הגירה בלתי פוסקים ולאובדן שליטה. כניסתם של מיליוני מהגרים לא חוקיים בכל שנה, וחוסר רצון או יכולת לגרש אותם, הובילו לשינוים דמוגרפיים בוטים בערי אירופה, למצוקה כלכלית ולפגיעה דרמטית בביטחון האישי ובזהות האירופית.
ההידרדרות, כתמיד, הובילה לתגובת נגד, ולהתחזקות של מפלגות מתנגדות הגירה שבעבר הוגדרו כימין קיצוני ותויגו כבלתי לגיטימיות ממש – ועתה רעיונותיהן מחלחלים ללב המיינסטרים. מפלגות אלו נהנות כיום – בממוצע, על פני האיחוד כולו – משיעורי תמיכה הגבוהים פי שלושה מאלה שקיבלו לפני עשרים שנה. בארבע הכלכלות הגדולות באיחוד – גרמניה, צרפת, איטליה והולנד – שיעור התמיכה במפלגות אלה הוא כבר מעל 20%.
גם בהיבט הצבאי, 35 השנים שחלפו לא היו מזהירות מבחינת המערב בכלל וארה"ב בפרט. בזה אחר זה נחלו נשיאי ארה"ב כשלונות שפגעו בהרתעה ובמוניטין של הדוד סם – ביל קלינטון הוביל את נאט"ו לשחרור קוסובו, אבל לא הצליח להביא את הפלשתינים להסכים לסיום הסכסוך עם ישראל ולא הצליח לרסן את אל קעידה, שתקפה שגרירויות אמריקאיות ואת המשחתת קול; ג'ורג' וו בוש התמודד עם מתקפת 11 בספטמבר ובתגובה הפיל את המשטרים באפגניסטן ובעיראק בקלות – רק כדי לשקוע בבוץ ולאבד אלפי חיילים ללא תכלית. בדרך גם כשל במאמץ לעצור את פרויקט הגרעין של צפון קוריאה, שהגיעה לפצצה ראשונה; ברק אובמה הציב לאסד קו אדום ברור בנוגע לשימוש בנשק כימי, ואז לא אכף את דבריו. הוא גם עודד את האביב הערבי שהתברר כחורף איסלאמיסטי והפנה עורף לנשיא מצרים חוסני מובארק לטובת שלטון האחים המוסלמים ובכך סיכן את היציבות האזורית; במקביל הוא גם הסתפק בהסכם פיקוח מביש וחסר שיניים על פרויקט הגרעין האיראני, וגם לא הצליח למנוע את ההסתערות הרוסית על מזרח אוקראינה. דונלד טראמפ בכהונתו הראשונה יצא מהסכם הגרעין עם איראן וחיסל את קאסם סולימאני, אך לא הציג אלטרנטיבה והותיר את איראן חופשיה להתקדם בפרויקט הגרעין. ביידן הורה על הסרת הסנקציות מאיראן, מה שאפשר לה לשקם את הכלכלה ולחדש את תמיכתה בארגוני הטרור. בנוסף, הוא הורה על נסיגה מהירה מאפגניסטן שהפכה לבריחה משפילה אחרי 20 שנות לחימה; וגם הוא לא עצר את ולדימיר פוטין שהתנפל על אוקראינה.
לאורך כל שנות נשיאותם, הובילו אובמה וביידן מדיניות של 'איפוק הוא כוח' מול יריבים שרואים באיפוק חולשה. הם ניסו להפעיל עוצמה רכה בדמות לחץ דיפלומטי וסנקציות כלכליות, אך חוסר התגובה שלהם לצעדי היריבים החלישה באופן ניכר את מעמדה של ארה"ב.
חמור מכך – שורת הכשלונות של ארה"ב יצרה בקרב שורה של ממשלים אמריקנים רתיעה עמוקה מהפעלת כוח צבאי, מה שפגע באופן דרמטי ואולי חסר תקדים בהרתעה האמריקנית ברחבי העולם. אבל זה היה יותר מסתם סדרה של טעויות מדיניות – המדיניות האמריקאית המבולבלת הייתה גם סיבה וגם סימפטום לבעיות עמוקות יותר. היא שיקפה מעצמת-על שכבר לא מוכנה להפעיל את כוחה וחברה שהפכה לביקורתית כלפי עצמה עד כדי שנאה עצמית.
שורה של תהליכים בעשור האחרון ערערו את עצם האתוס המערבי והעמידו במבחן את יסודות הדמוקרטיה המערבית. תיאוריות חברתיות קיצוניות השתלטו על השיח המערבי, ובעזרת תיבות התהודה של הרשתות החברתיות – ובמימון ישיר ועקיף של גורמים אנטי מערביים – תדלקו מניפולציות בשיח ורדידות מחשבתית.
קמפוסים במערב התמלאו בהמוני צעירים עם שיער סגול, שנסחפו במאבקים אבסורדיים למען זכויות של ג'נדרים מומצאים ומדוכאים מסוגים שונים. נראה כי משנה לשנה התרחב מעגל האנשים שהכחישו בלהט עובדות בסיסיות וסילפו אחרות. ואם גורמי בעלי עניין הצליחו לסחוף אחריהם המונים ולגרום להם לפקפק בעובדות שנמצאות ממש מתחת לאפם, אין להתפלא שהצליחו לבלבל ולהביא אותם לתמוך בארגוני טרור ובמשטרים אסלאמיים בקצה השני של העולם. אותם משטרים שהיו משמידים את אורח חייהם.
התגובה באוניברסיטאות המובילות במערב למלחמה של ישראל בארגוני הטרור בעזה ובלבנון היא דוגמה בולטת לכך – מי שנופף בהתרגשות בדגלים של חמאס וחיזבאללה בטיימס סקוור בזמן שבעוטף עזה ילדים נשרפו ונשים נאנסו, איבד לחלוטין את היכולת להבחין בין טוב לרע.
בשנים האחרונות הרדיקליזציה של השמאל הקיצוני יצאה משליטה. היא תודלקה על ידי קמפיינים של דיסאינפורמציה שנוהלו בעיקר על ידי רוסיה ואיראן, שגייסו עדרים של אידיוטים שימושיים בקמפוסים בארה"ב. אלו יצרו בקרב רבים בוז מוחלט למנהיגים ההיסטוריים שנלחמו למען החופש ולצורת החיים המערבית, וגרמו לפגיעה של ממש בערכים מסורתיים, לשחיקה באמון במוסדות ציבוריים ולהעמקת הקיטוב החברתי.
הרדיקליזציה משמאל עוררה תגובת נגד מימין – וכך קרה שדונלד טראמפ, האיש שרק לפני כמה שנים נחשב לא יותר מקוריוז פוליטי, הפך בבחירות 2024 לאופציה השפויה.
החזרת האינדוקטרינציה הרדיקלית לאחור תהיה קשה. זה ידרוש תגובת נגד אגרסיבית שסביר להניח שתמתח את גבולות מה שמקובל בדמוקרטיות. בארה"ב, בחירתו מחדש של טראמפ והצעדים שממשלו כבר החל לנקוט מסמנים את תחילת תגובת הנגד הזו. באירופה, ובמיוחד בבריטניה, ששוקעת לתוך כאוס חסר תקווה, תגובת הנגד טרם החלה.
הסדר האמריקני
35 שנים חלפו מאז הניצחון הגדול של המערב, וניתן לקבוע די בבירור כי מדיניות ארה"ב מאז נחלה כישלון חרוץ. ובכל זאת, גם ב-2025 הסדר העולמי הוא עדיין אמריקני ביסודו, הודות לדומיננטיות של הכלכלה והתעשייה האמריקנית ולמוסדות הבינלאומיים בהן היא עדיין הכוח השולט. לכן, השאיפה של יריבות-אויבות ארה"ב לייצר אלטרנטיבה עוברת בקריאת תיגר על הסדר האמריקני עצמו.
מכל הכוחות הקיימים כיום, הכוח היחיד שיכול להוביל אלטרנטיבה כזו הוא סין. כמה עשורים של צמיחה כלכלית מהירה הפכו את סין לכלכלה השנייה בגודלה בעולם ולמובילה לא רק בענפים מסורתיים אלא גם בענפי טכנולוגיה רבים, מייצור מחשבים, דרך רכבים חשמליים ועד אנרגיה סולארית. ההתעצמות השקטה של סין, אותה מדיניות שאיפשרה לה להגיע לעמדת האלטרנטיבה מבלי להידרש לאף מלחמה, ונכונותה להשקיע בנדיבות במדינות רבות מבלי לדרוש רפורמות דמוקרטיות, הפכו אותה לאטרקטיבית בקרב שורה ארוכה של מדינות לא דמוקרטיות שחיפשו מפלט מתכתיביה של וושינגטון.
הסינים שוקדים כבר כמה שנים על הקמת מערכת מוסדות מתחרים לכמעט כל אחד מהמוסדות הקיימים שנשלטים על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי. השאיפה הסינית המוצהרת היא לייצר סדר עולמי חדש, שיביא בחשבון את הדרישות והאידיאולוגיות של כל המדינות, ולא ידרוש עוד מכל העולם להמשיך להתנהל תחת מערכת חוקים אחת ולציית לסט ערכים מערביים-דמוקרטיים-ליברליים שמוכתבים מוושינגטון ובריסל. במילים אחרות, ובאופן אירוני משהו, מעצמת-העל הלא דמוקרטית מחפשת לבסס מערכת עולמית דמוקרטית, בזמן שמעצמת-העל הדמוקרטית נאבקת לשמר סדר עולמי לא דמוקרטי, שמתנהל בעיקר על פי תכתיבה, ככל שהיא טורחת לאכוף אותם.
העמדה הלעומתית של סין כלפי המערב, יחד עם התלכדות אינטרסים, קירבה אליה את רוסיה, איראן וצפון קוריאה. המשותף לכולן הוא סלידה ופחד מהאמריקנים, ורצון לייצר סביבה מאיימת פחות עבורן. לכל אחת מהמדינות הללו סכסוך פתוח עם המערב – רוסיה יצאה בפברואר 2022 למלחמה הגדולה ביותר שראתה אירופה מאז 1945; איראן וארגוני הפרוקסי שהקימה יצאו למלחמה הגדולה ביותר נגד ישראל מאז 1973; לצפון קוריאה, המשטר הטוטאליטרי הקיצוני ביותר שנותר בכדור הארץ, סכסוך פתוח עם דרום קוריאה, עם יפן ועם ארה"ב. מאז התחמשותה בנשק גרעיני בתחילת המילניום, פעולה צבאית ישירה נגדה לא באה בחשבון, והיא מנצלת זאת כדי להעלות את רף האיומים ולקרב את הזירה לפיצוץ.
כל הסכסוכים שהוזכרו משרתים בצורה ברורה את האינטרסים של סין. עצם הנצחתם מגדילה את התלות של מוסקווה, טהרן ופיונגיאנג בבייג'ינג, גם באופן ישיר וגם באופן עקיף – בשנתיים האחרונות בעיקר ניתן להבחין כיצד מעמיקים שיתופי פעולה בין מובילות הגוש החדש, בזמן שהדומיננטיות של סין על כולן אינה מוטלת בספק.
התגובה המערבית לסכסוכים עם רוסיה ואיראן מעידה עד כמה ההנהגה והחברה ברוב המדינות המערביות הפכה קיצונית, בורה ועיוורת באשר למתרחש ולאינטרסים המערביים עצמם. עם התנהלות כזו, קל להבין מדוע היוקרה של המערב, גם בעיני עצמו, נמצאת בשפל של כל הזמנים וכשהסינים ממתינים מעבר לכביש עם ארנק פתוח, ברור מדוע מספר גדל והולך של מדינות רואות את עצמן כבלתי מחויבות למערב, ומיישרות קו עם הקמפיין הסיני ליצירת סדר עולמי חדש, שגם אם לא יהיה אנטי-אמריקני ופרו-סיני, יהיה לכל הפחות מאוזן יותר ונתון פחות לתכתיבים אמריקנים.
ועכשיו טראמפ
הכהונה הראשונה של טראמפ היתה מלאה שערוריות והסתיימה בהסתערות המופרעת של תומכיו על הקונגרס. טראמפ עצמו הודה בראיונות כי לא הגיע מוכן אז. הפעם הוא מגיע הרבה יותר מנוסה והשכיל לשבץ אנשים מנוסים לחלק ממשרות המפתח בממשל החדש שלו, לצד כמה מינויים של פעילים קיצוניים מתנועת ה-MAGA שלו.
אבל טראמפ נשאר טראמפ. הוא זקוק להכרה מיידית על הצלחותיו, ואין לו סבלנות למשחקים דיפלומטיים ולניהול מו"מ בלתי נגמר. הוא מקבל החלטות במהירות, ואם משהו לא נראה לו הוא לא מהסס לשלוף את התותחים ולירות.
לעיתים נראה שהראייה שלו את העולם פשטנית, נטולת תיאוריות מסובכות. אבל ניכר שיש לו משהו שחסר מאוד לממשלים קודמים בפרט ולפוליטיקה העולמית בכלל בשנים האחרונות – קומן סנס פשוט. נראה שזה מה שחיבר אליו עשרות מיליוני אזרחי ארה"ב שמאסו בתיאוריות מסובכות שהעדיפו את זכויותיהן של מדינות אחרות על פני מדינתם שלהם, שלא רצו עוד אג'נדות חברתיות מוקצנות שהעדיפו את זכויות המיעוט על פני זכויות הרוב.
מעל לכל, טראמפ הוא איש עסקים שמנהל את הכלכלה הגדולה בעולם ולא חושש להשתמש בכוחו.
בכהונה הראשונה שלו, טראמפ דרש ממדינות כמו דרום קוריאה ויפן לשלם יותר על החסות הצבאית האמריקנית, וממדינות ברית נאט"ו להגדיל את ההוצאה הביטחונית שלהן. ההיגיון היה ברור – הנוכחות האמריקנית מאז סיום מלחמת העולם השנייה היא השקעה יקרה שנועדה לשמר את ההשפעה הפוליטית של וושינגטון ברחבי העולם. במרוצת השנים, מספר גדל והולך מהמדינות האלו אימצו מדיניות עצמאית ולעיתים לעומתית כלפי וושינגטון, בעודן ממשיכות ליהנות מהכוח המרתיע של הצבא האמריקני. כשטראמפ הגיש את החשבון, מרבית המדינות המערביות התיישרו, והפערים מול מדיניות החוץ של ארה"ב הצטמצמו.
ההתנהלות הזו של טראמפ מזכירה את ההתנהלות של פוטין בעשור הראשון לכהונתו – בזמן שהכלכלה הרוסית קרטעה, אוקראינה וגיאורגיה חיפשו להתנתק מרוסיה ולהתקרב למערב. בתגובה, הקפיץ הקרמלין את מחיר הגז הטבעי בין לילה – לאוקראינה לדוגמה, בשיאו של החורף הקר של 2005, ביקשו להקפיץ את המחיר מ-50 ל-230 דולר ל-1,000 מ"ק גז טבעי שנדרש לחימום הבתים. בקרמלין טענו אז כי הרפובליקות הסובייטות לשעבר נהנו מתעריפים מוזלים בהשוואה למדינות מערב אירופה מכיוון שהיו בנות ברית קרובות של רוסיה. מרגע שהחליטו להתקרב למערב, אך טבעי שישלמו את התעריף שמשלם המערב. לפחות בחלק מהמקרים, נאות הקרמלין להתפשר על עליית מחירים מתונה יותר בתמורה ליישור קו במדיניות החוץ.
בכך, אגב, לא מסתיים הדמיון בין הלוגיקה שמנחה את טראמפ לזו של פוטין – בנאום ההשבעה שלו הזכיר טראמפ את תעלת פנמה, ואת העובדה כי התעלה ניתנה במתנה. מאז, אמר, הספינות האמריקניות בתעלה לא זוכות לעדיפות והסינים מנהלים את התעלה – אז נדרוש אותה חזרה. הטענה הזאת, שניתן לקחת בחזרה מתנה מכיוון שהמציאות השתנתה, היא בדיוק הטענה שהשמיע פוטין ב-2014 כשכוחותיו כבשו את חצי האי קרים מאוקראינה. קרים נמסר לאוקראינה על ידי חרושצ'וב ב-1954, לציון 300 שנה לאיחוד בין רוסיה לאוקראינה, כששתיהן היו החלק המרכזי של ברית המועצות. כיום נראה ששליטה רוסית על קרים היא עניין בלתי הפיך.
שלא כקודמיו, נראה שטראמפ לא נמנע, ואפילו נהנה, להגיב על כל צעד אנטי-אמריקני. כבר בימיו הראשונים בתפקיד איים על חברות ה-BRICS שבהובלת סין, שמתכננות להציג מטבע חדש ולהתנתק מהדולר האמריקני. בתגובה איים טראמפ בהטלת מכסים של 100% על כל מדינה שתעשה זאת, מה שיחסום הלכה למעשה את השוק האמריקני בפניהן.
טראמפ הוא ככל הנראה הנשיא הכי לא צפוי שהיה לארה"ב אי פעם, וזה בהחלט יתרון למעצמה שמחפשת לנער את כל השחקנים במערכת העולמית ולהזכיר לכולם מי בעל הבית. נראה כי טראמפ מתכוון להתערב בכל מקום בעל חשיבות, אך שלא כקודמיו, האופי שלו יגרום לו לחפש פתרונות מהירים. התנהלות כזו עשויה לשפר את מעמדה של ארה"ב בטווח הקצר, אך היא עשויה לגבות מחיר בטווח הארוך יותר. כך לדוגמה, כחלק משאיפתו להגיע לפתרונות מהירים, טראמפ עשוי לאלץ את אוקראינה להגיע להסכם עם רוסיה על סיום המלחמה. הסכם כזה, שיכלול ככל הנראה הכרה בשליטה רוסית על חלק ממזרח אוקראינה, ייתן לטראמפ הישג להתפאר בו, אך יתרום להרתעה הרוסית נגד אירופה, ויהיה בעל השפעה על מאבקי הכוחות העתידיים באזור.
איראן על הכוונת?
טראמפ חולם על פרס נובל לשלום והוא לא מסתיר זאת. לכן ינסה, לפחות בתחילת כהונתו, לעצב מחדש את המזרח התיכון. סיום המלחמה, עם או בלי רילוקיישן לתושבי עזה כפי שהציע בעוד רעיון שובר פרדיגמות, אמור לפתוח את הדלת לצירוף סעודיה להסכמי אברהם עם ישראל. הנורמליזציה הזו היא מפתח להקמת נתיב סחר יבשתי ממזרח אסיה – דרך סעודיה, ירדן וישראל – לאירופה. זהו הנתיב היבשתי האחרון ממזרח למערב שלא עובר בשטחן של מדינות בהן סין, רוסיה או איראן מכתיבות את סדר היום. הנתיב החלופי האחרון שהיה פנוי, אגב, עובר דרך אזרבייג'אן, אך ממשל ביידן והאיחוד האירופי הפנו עורף למשטר המקומי לאחר שזה תקף את ארמניה. גם כאן ייתכן וממשל טראמפ יציע משהו חדש.
הגרעין האיראני הוא אחד האירועים המרכזיים בסדר היום העולמי, והוא צפוי לרכז עניין רב גם אצל טראמפ. טראמפ לא רוצה להתחיל מלחמות חדשות אבל עוד פחות מכך לא ירצה להיזכר כנשיא שבמשמרת שלו השיגו האייתוללות פצצה. טראמפ כנראה ילחץ על האיראנים עם הצעה שלא יוכלו לסרב לה. אבל במקרה הזה, לא מופרך להניח כי דווקא ישמח שיסרבו לה – הוא הרי האשים בגלוי את האיראנים בניסיונות להתנקש בחייו, וטרם גבה מהם את המחיר על כך.
טראמפ לא רוצה להסתבך במלחמה, אבל לבליץ אווירי על מתקני הגרעין ובסיסי הצבא האיראני יש כמה יתרונות מפתים – סיכויי ההצלחה שלו גבוהים ופוטנציאל ההסתבכות נמוך; הפגיעה במשטר אולי תקים עליו גורמי אופוזיציה שיסלקו אותו; ולא פחות חשוב מכך – איראן יכולה להיות מטרה נוחה למתקפה קטלנית, מוצלחת ומוגבלת בזמן, שתבסס מחדש את ההרתעה האמריקנית ותזכיר לכולם איזה צבא הכי חזק בעולם – ואיזה נשיא לא יהסס להשתמש בו.
שובר הפרדיגמות
הדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. טראמפ מעלה רעיון חדש כלשהו, בדרך כלל בגיבוי איום קיצוני. במקרים רבים אלה רעיונות שוברי פרדיגמות שנשמעים מופרכים במבט ראשון וכך גם מתייחסים אליהם כולם – בתקשורת, בפוליטיקה ובעולם. ואז חולפים יום־יומיים, ומתברר שלא רק שהנשיא רציני, אלא שמאחורי הרעיון יש גם הגיון – ופתאום כולם מדברים ברצינות גמורה על אותו רעיון שנשמע מופרך לחלוטין רק לפני יומיים.
כך קרה עם תביעתו להשתלטות אמריקנית על גרינלד, שעוררה בתחילה גיחוך אבל מהר מאד הפכה לנושא רציני לחלוטין לדיון. הרעיון הזה כבר עלה בעבר כמה פעמים עוד מאז 1867 , כולל בכהונה הראשונה של טראמפ עצמו, אבל מעולם לא נדון ברצינות. הפעם נראה שהוא מתכוון לכך בשיא הרצינות, והוא זוכה לתמיכת המפלגה הרפובליקנית. השתלטות על גרינלנד תשלש את השטח האמריקאי בחוג הארקטי, תאפשר הצבת מערכות הגנה והתראה מתקדמות מול רוסיה וסין, ולא פחות חשוב – גרינלנד מהווה מקור משמעותי למתכות נדירות הנדרשות לתעשיית האלקטרוניקה. השתלטות על מחצבים אלה עשויה לצמצם משמעותית את התלות בסין ששולטת בשוק.
אם חושבים על זה, למה זכותה של נסיכות קטנה ונידחת בצפון אירופה, שלפני 200 שנה השתלטה על אי אלפי קילומטרים מגבולה, גוברת על זכותה של המעצמה הגדולה בעולם, אם התושבים המקומיים ירצו בכך?
בנאום ההכתרה שלו תבע טראמפ לקבל בחזרה את תעלת פנמה שהאמריקנים בנו לפני למעלה ממאה שנה ("נתנו אותה לפנמה, לא לסין"). התביעה נשמעה הזויה, עד שפנמה מיהרה ליישר קו ולהכריז שהיא מסלקת את הסינים מניהול התעלה, ואוניות נושאות דגל ארה"ב יעברו בה בחינם.
במקביל, בשבועות הראשונים שלו בתפקיד החל ביישום הבטחתו לגירוש מהגרים בלתי חוקיים מארה"ב. כשקולומביה סרבה לקבל מטוסים עם אזרחיה שגורשו מארה"ב, מיהר להכריז על שורה של סנקציות כלכליות על המדינה ועל מנהיגיה שהיו מחרבים את הכלכלה הקולומביאנית. לקח לנשיא קולומביה בדיוק 6 דקות להתעשת ולשלוח מטוסים לאיסוף המהגרים. באותה הדרך הכריח את נשיאת מקסיקו לשלוח 10,000 חיילים לגבול בכדי לעצור את זרימת המהגרים ואת הברחות הסמים. ראש ממשלת קנדה יישר קו לא הרבה אחריה. עם אל־סלבדור הגיע להסכם במסגרתו התחייבה המדינה לקלוט פושעים זרים שארה"ב מחפשת לגרש, והודיע על פתיחת מתקן חדש בגואנטנמו שיוכל לקלוט עד 30,000 מהגרים לא-חוקיים.
ואז הגיעה ההכרזה שלו על רילוקיישן לתושבי עזה. רילוקיישן זמני כמובן, עד לשיקום הרצועה, שתעבור – לאחר שתרוקן מתושביה – לידי ארה"ב שתבנה שם "ריביירה יפהפיה".
ההצעה לטרנספר מרצון של תושבי הרצועה וההכרזות החוזרות שלו על כך שלתושבים אין ברירה וכך גם למדינות שאמורות לקלוט אותם, תפסה את כולם בהפתעה. נשיא ארה"ב מציע פתרון שרק בחוגי הימין הקיצוני ביותר בישראל העזו לדבר עליו עד כה. וגם הם עשו זאת בזהירות רבה, מחשש להעמדה לדין.
אבל אצל טראמפ זה נשמע פתאום אחרת, וגם הגיוני. "נבנה להם בתים מדהימים באזורים חדשים", הבטיח, "יהיו להם חיים טובים יותר. וארה"ב תשתלט על הרצועה". וכשנשאל מתי יחזרו התושבים תהה מול התקשורת העולמית כולה – "למה שירצו לחזור לחור הזה?".
בימין הישראלי בהו בטלוויזיה בחוסר אמון, מדינות ערב מזועזעות מעצם הרעיון והפלשתינים נשבעים שלא יקום ולא יהיה. אבל טראמפ לא מתרגש, וניכר שלא מדובר בפליטת פה – מאז אותה מסיבת עיתונאים עם נתניהו, חזר והתייחס לתוכנית בכמה הזדמנויות, ונשמע משוכנע שזה יקרה.
מבחינת ישראל, חזון טראמפ למזרח התיכון הוא ממש ההגדרה של טוב מדי בכדי להיות אמיתי – נורמליזציה עם סעודיה, טיפול בגרעין האיראני ופינוי של עזה. גם בשאלת ההכרה בריבונות על יהודה ושומרון טראמפ הבטיח להציג עמדה מסודרת תוך חודש, אבל בעבר כבר אמר במספר הזדמנויות שמדינת ישראל קטנה מדי מכדי להישאר בטוחה . ההצעה לפתרון של בעיית עזה באמצעות רילוקיישן, אמרו אנשי טראמפ, מעידה על חשיבה מחוץ לקופסה. במקום לדבר שוב על הפסקת אש, הסדרה עם חמאס ושיקום – צעדים שיחלו את הספירה לאחור לקראת המלחמה הבאה – הנשיא מציע דרך חדשה שתביא לפתרון אמיתי.
טראמפ אינו אדם צפוי במיוחד, ולא כל רעיון שהעלה בעבר הגיע לכדי מימוש. אבל אין ספק שמדובר בשיטה: הנשיא זורק רעיון שנשמע על פניו מופרך, אבל – בדרך כלל – מתבסס על היגיון בריא. הוא זוכה לתגובות מזלזלות, שמתחלפות במהירות בדיון רציני ומסתיימות בהרבה מקרים בהתקפלות של העומדים מולו.
בשנים האחרונות הלך כוחה של ארה"ב נחלש, והשפעת נשיאיה לא היה כבעבר. את זה בדיוק טראמפ שואף לתקן. ונכון לעכשיו, עם הנשיא הזה אף אחד לא רוצה להסתבך.
