בתחילת דרכה המקצועית היתה דנה ונקרט פעמים רבות לא רק האישה היחידה בחדר, אלא גם הצעירה במשתתפים. די הגיוני כשאת מקבלת תפקיד במעבדה בגיל 16. כמשתתפת בתוכניות "אלפא" באוניברסיטת ת"א, בגיל 14 חקרה ונקרט את תפקידם של תאי גלייה במחלות מוח ניווניות. לאחר שהתוכנית הסתיימה, היא קיבלה הצעה להמשיך כעוזרת מחקר.
"ברוב המקרים קיבלתי יחס מכבד ומעריך מהקולגות שלי", היא אומרת. "גם מי שבהתחלה התפלא מה אני עושה שם, מהר מאוד הבין…".
בצבא שירתה במסלול "שחקים" באמ"ן, שבו לקחה חלק במבצע שזכה בפרס ראש אמ"ן לחשיבה יוצרת ובציון לשבח מהרמטכ"ל. "בזכות הרקע שלי הגעתי לתפקיד עם קשר לעולמות של כימיה, ביולוגיה ורפואה", היא מספרת. "עבדתי בבסיס משמונה בבוקר ועד שש בערב, ובשבע התחלתי משמרת לילה במעבדה עד חצות".
בתקופת מגפת הקורונה פיקדה ונקרט על מדור מחקר ביולוגי במרכז המידע והידע הלאומי, והייתה שותפה למחקרים וכתיבת מאמרים עם אנשי משרד הבריאות ומשרד הביטחון. "הייתי האדם הכי צעיר בצוות, מפקדת על בני 50 עם פוסט דוקטורט".
אחרי השחרור החלה תואר בתוכנית המצטיינים ע"ש לאוטמן של אוניברסיטת תל אביב, מסלול ישיר לתואר שני. תחת הנחייתה של פרופ' רונית סאצ'י פאיינרו, החלה לפתח מודל מתקדם “3D Tumor on a chip" המדמה את מחסום הדם־מוח, אחד האתגרים המרכזיים בטיפול בגידולי מוח.
ונקרט מתמקדת בסרטן מוח נדיר שפוגע בילדים. "אני מנסה לבנות מודל שיאפשר לדמות את המחלה כדי למצוא אפיקים חדשים לטפל בה", היא מתארת. "המודל צריך להיות גמיש מספיק כדי שבשלב הבא הוא יוכל להעביר במערכת ההובלה של המוח חומרים למחלות אחרות, כמו אלצהיימר או דיכאון כרוני".
עבודתה הוכרה בשורה של מלגות יוקרתיות, ביניהן מלגות גרטנר ושתי מלגות רוטרי, לצד מענקים מאוניברסיטת גתה בגרמניה ומרכז המחקר הישראלי לחקר הסרטן.
היא משוכנעת שהמחקר יהיה חלק בלתי נפרד מהקריירה העתידית שלה. "לכל מחקר שאעשה יהיו ממשקים מחוץ לאקדמיה", היא אומרת, "למקום שהוא יפגוש אנשים בקצה ושיהיה לו אימפקט".
