את הניצוץ העיתונאי הראשון גילה אדר גיציס כילד בן שמונה מנהריה, כשזיפזפ בין תוכניות הילדים בטלוויזיה ל״אולפן שישי״.
“כילד מהפריפריה זה תמיד נראה כמו חלום רחוק, כי לא היו לי דמויות שיכולתי לשאוב מהן השראה", הוא נזכר, "הכל היה במרכז". דרך מועצות התלמידים והנוער הוא פילס את דרכו והגיע לתפקיד הדובר במועצת התלמידים הארצית, ומשם – להגשת תוכנית האקטואליה ״23 דקות״ ב״כאן חינוכית״.
לאחר שנת שירות התנדבותי בארה״ב מטעם הסוכנות היהודית, הוא נחת בגלי צה"ל. בגיל 20 מונה לכתב התחנה בצפון, תפקיד שניתן בדרך כלל לאזרחים. "נתנו לי הזדמנות כי גדלתי בנהריה והכרתי את השטח", הוא מספר. מאז, הקריירה שלו זינקה במהירות – והוא הפך לכתב הצעיר ביותר במהדורה המרכזית של חדשות 12.
כמו לרבים בישראל, 7 באוקטובר היתה נקודת מפנה בחייו האישיים והמקצועיים. "מצאתי את עצמי בכביש המוות בדרך לשדרות, שהיה כבר שטח מלחמה. לא היו כוחות, המשטרה לא ענתה, אין מד״א ואין כיבוי והצלה", הוא משחזר. "אתה מוצא את עצמך מול מכוניות מלאות בגופות, תוהה אם להמשיך ישר או לחזור אחורה". בסופו של דבר, הגיע לתחנת המשטרה בשדרות והעביר שידור חי מקרב המחבלים מול השוטרים.
מאז פרוץ המלחמה מצא גיציס עצמו בחזית הסיקור. "לא היתה יממה בה ישנתי יותר משלוש שעות", הוא מודה. "זו היתה מלחמה על הבית". בליל המתקפה האיראנית על ישראל, כשהאולפן בנווה אילן היה תחת אזעקות, מצא את עצמו מגיש במפתיע את השידור החי. "שם גיליתי באופן רשמי שזה המקום בו אני רוצה להיות. רשמתי לעצמי את הנקודות שיכולות לעזור לי ברגעים דרמטיים", הוא מספר. "הטיפ שמצאתי מול עצמי היה לנשום עמוק ולהבין שאתה עושה משהו חשוב".
היום, לצד עבודתו ככתב חדשות, גיציס מקדיש זמן להרצאות בבתי ספר בפריפריה, בעיקר בהתנדבות. "המטרה שלי היא שיהיו עוד רבים כמוני. מה זה כמוני? שיהיו טובים ממני", הוא אומר. "אין יותר מחסומים בתקשורת הישראלית. הנער הצעיר מנהריה לא שונה ממי שלמד בתלמה ילין – כל אחד יכול להגיע לאן שירצה, אם רק יתמיד ויאמין בעצמו".
את העתיד הוא רואה בחברת החדשות בה צמח, "בתפקיד משמעותי, בולט על המסך. אני לא זז לשום מקום. אני כאן כדי לקחת את מה שצברתי, להתרחב, לגדול, לצמוח – ולהפוך טוב יותר מיום ליום".
