מגיל צעיר התרגלה מרים יונס לחיות חיים כפולים. היא נולדה בדרום לבנון לאב ששירת כקצין בצבא דרום לבנון, ובגיל חמש בלבד נאלצה להימלט עם משפחתה לישראל. אז החלה להתעצב דמותה ה"כפולה" כלבנונית־ישראלית.
“הערבים לא קיבלו אותנו אז חיינו בערים יהודיות. עם החברים חגגתי חנוכה ובבית חגגנו את חג המולד. זה מדהים בעיניי לגדול בדואליות הזו. זה איפשר לי להיות מי שאני, מישהי שמסוגלת להבין את שני הצדדים" מספרת מרים.
בשנים האחרונות היא השלימה תואר בתקשורת באיטליה ולומדת לתואר שני, אבל במקביל יוצרת תוכן על ישראל בערבית. הסרטונים שלה מגיעים למיליוני צפיות וגוררים תגובות רבות מהעולם הערבי בכלל והלבנוני בפרט.
“אני מאמינה ב'הסברה רכה', לא לדחוף מסרים. אני מראה דברים פשוטים – תרבות, אירועים, מקומות. זה גורם לאנשים להסתכל בצורה שונה", מספרת מרים. היא מתארת גם את שלל ההודעות החמות והמפתיעות שמגיעות אליה. “אני מקבלת המון הודעות של אנשים שלא ידעו בכלל מה קורה בישראל, ואף הופתעו שאני מסתובבת עם צלב בירושלים ולא יורקים עליי, ברמה כזאת. אנשים פשוט רואים את ישראל רק בחדשות, פתאום הם רואים גבר עם כיפה בשוק כריסמס ומשתגעים".
בעזרת התוכן שלה היא מנסה להתגבר על הקיצוניות שמתפשטת במדינה וברשתות החברתיות, ולהראות צד אחר של הסיפור. "עשיתי סרטון לחג המולד בבני ברק עם חברה חרדית שלי, והרבה מאוד אנשים, גם ישראלים, היו בהלם. אנחנו מרגישים שהקיצון שולט, ושחרדית ונוצריה לא יכולות להיות חברות – ופתאום מגלים שזה אפשרי. אני מרגישה שהתכנים שלי מביאים טיפת אופטימיות בים של סרטונים שחורים, וזה עושה טוב על הלב".
יונס היום היא חלק מצוות הדוברות של אוניברסיטת בר אילן, ובמקביל חוקרת את קהילת צד"ל כחלק מלימודים לתואר שני. “קהילת צבא דרום לבנון היא קהילה נשכחת ולכן חשוב לתעד אותה", היא אומרת. “בזכות המנחה שלי פרופ' אודי לבל נוצר חיבור עם גלילה רון פדר, שכתבה ספר על הקהילה, ולמעשה אני הייתי ההשראה שלה לספר".
מרים מספרת שהחלום שלה הוא לחזור ללבנון – אבל בכובע שונה: “אני מקווה שיהיה שלום – ואני אהיה שגרירת ישראל הראשונה בלבנון… כבר היום פונים אליי לבנונים ואומרים שהם רוצים שלום – ושאדבר בשמם. כך אוכל בעצמי להראות ללבנונים ולישראלים כמה משותף יש בינינו וכמה שתי המדינות יכולות להיות ביחסים מדהימים".
