במשך 15 שנים התאמנה מיכאלה משה כדי להגיע לאולימפיאדה. אבל לא כקשתית, אלא בהתעמלות אומנותית. בגיל 3 עלתה על המזרן, ומאז השקיעה את כל זמנה ומרצה כדי להגיע לרמות הגבוהות. אבל בגיל 18 מצאה את עצמה מחוץ לנבחרת לאולימפיאדת טוקיו. “הם אמרו שזה בגלל שאני שמאלית ברגליים, והן רצו קבוצה אחידה של ימניות", היא מספרת על הרגע בו הבינה שאת אולימפיאדת טוקיו היא תראה מהבית.
זה לא שבר את רוחה, והיא ניסתה לשנות את כל התנועות שלה כדי להתאים לנבחרת ה"ימניות" – אבל נפצעה ונאלצה לוותר.
מאמנת הנבחרת הציעה לה לנסות ענף אחר, והיא נאלצה לקבל החלטה קשה. “התעמלות זה ענף אינטנסיבי, עם אימונים מהבוקר עד הערב. הייתי צריכה להחליט אם אני רוצה להיכנס לזה שוב". והיא נכנסה לזה שוב. הספורט אצלה בדם, ומהבית – גם אמה היתה ספורטאית.
כשהגיעה עם ההחלטה לשיחה עם המאמנת, פגשה במקרה את נבחרת הקשתות במהלך אימון, שם גילה מאמן הנבחרת את היכולות שלה: “הוא נתן לי קשת בפעם הראשונה ואמר לי לסובב את המרפק בלי להזיז את מפרק כף היד ובלי לסובב את הכתף. מיד הצלחתי, והוא התלהב מאוד. אני לא כל כך הבנתי למה…".
מאז התחילה להתאמן, ובתוך שלושה חודשים בלבד זכתה באליפות ישראל. משם המשיכה למשחקי אירופה, ורק אז הבינה ששוב יש לה סיכוי להגיע לאולימפיאדה.
את ה"כישרון הטבעי" בקשתות מיכאלה מתקשה להסביר, אבל כן מאמינה שהניסיון שלה בתעמלות תרם לכך: “בהתעמלות אתה שולט על כל סנטימטר בגוף שלך. זה, יחד עם הקוארדינציה, תשומת הלב לפרטים, והיכולת לשמור על ריכוז לזמן ארוך, בטוח עזר".
מיכאלה אכן הגיעה לאולימפיאדת פריז, שם הודחה בדו־קרב הראשון שלה. היא ממשיכה להתאמן תוך כדי לימודי פסיכולוגיה ורפואה, ומקווה לייצג את ישראל גם באולימפיאדת לוס אנג’לס 2028.
