המלחמה מול איראן השיגה ניצחון צבאי מזהיר הרחק מגבולות ישראל, אבל גם חשפה את העורף הישראלי לנזקי הטילים הבליסטיים ⋅ צלמי סוכנות הצילום הישראלית פלאש 90 הנציחו מראות שלא נראו כאן שנים רבות, חלקם לא נראו מעולם. לצד צילומים קשים מאוד, עדשות המצלמות קלטו גם רגעים אחרים – סוריאליסטים, מרגשים ובעיקר אירוניים ⋅ בחרנו 10 צילומים נדירים מתוך אלפי התמונות שצולמו ב־12 ימי המלחמה
האזעקה הראשונה בשלוש לפנות בוקר, ביום שלישי ה-13, בישרה שזה הולך להיות אירוע גדול. יונתן זינדל, מנהל חמ"ל של סוכנות הצילום הישראלית פלאש 90, כבר החל להערך. יותר מ-200 גופי תקשורת מחוברים למערכת של פלאש 90 ומושכים ממנה צילומים בזמן אמת. "העומס על צלמים לא פסק מאז הקורונה: מגפה עולמית, מערכות בחירות, 7 באוקטובר, מלחמה עם איראן. אין רגע לנשום", הוא אומר.
במהלך המלחמה עברו זינדל וצלמים נוספים להתגורר בתל־אביב. "שכרנו חדרים. רצינו להיות קרובים, כדי להספיק להגיע לאירועים. כל צלם ידע שהוא מסכן את עצמו – בצילום יירוטים בזמן אזעקה או בהגעה לזירות פגיעה בסכנת קריסה". זינדל גם אחראי לניהול הצלמים בשטח, שליחתם לזירות בזמן אמת, וידוא בטחונם האישי והעברת הצילומים לצנזורה.
אחד האירועים הראשונים במלחמה היה נפילת טיל בישוב טמרה. לזירה יצא הצלם דוד כהן. "אני חרדי, והגעתי לזירה לבוש בבגדי שבת", מספר כהן. "היה כאוס מוחלט. מישהו חשב שאני איש זק"א וביקש שאסייע בפינוי שרידים. אמרתי לו שאני צלם. קהל גדול התגודד במקום ופשוט סירב להתפנות. כוחות ההצלה לא הצליחו לפנות את ההריסות בגלל ההתקהלות. המבנה שנראה כמו טירה רק הוסיף לתחושת הדרמה. “ראיתי אלונקה יוצאת מהבניין, רצתי לצלם, ואז מישהו הניח עליי יד ואמר: ‘אם תצלם את האלונקה או את האמבולנס – אני שוחט אותך’. בזירות כאלה צריך לנקוט זהירות כפולה. יש חשיבות עצומה לשמירה על כבוד המתים והפצועים – וגם על עצמך”.
חניונים תת־קרקעיים ברחבי תל אביב הפכו למקום מסתור לתושבים רבים נטולי מרחב מוגן בבתיהם. החניון בדיזנגוף סנטר היה לאחד המבוקשים שבהם.
יונתן זינדל הגיע לחניון כדי לצלם תושבים שהתפנו מבתיהם והתמקמו שם באוהלים עם חפציהם. “למחרת התקשר אלי חבר ואמר לי 'אתה חייב להגיע לחניון ולצלם. יש כאן מסיבה'. הגעתי מייד. זה היה מראה שלא שוכחים", הוא מספר.
"מחזה עם הרבה ניגודים: היתה שם מסיבת אוזניות ענקית. מצד אחד שרר שקט מוחלט בחניון, כי המוזיקה שודרה רק לאוזניות, ומצד שני כולם רקדו שם כמו מטורפים. מצד אחד מסיבה ומצד שני אנשים שהתפנו מבתיהם. האירוניה הייתה ברורה: יש מסיבה, אבל לידך אנשים שאין להם בית או שהבית שלהם אינו בטוח. במצבים כאלה הישראליות בולטת, כולם עזרו לכולם. אנחנו יודעים להתגייס כשצריך”.
הצלם חיים גולדברג רץ מזירה לזירה במהלך ימי הלחימה מול איראן. “זה היה יום עמוס במיוחד, עם כמה זירות פעילות", הוא משחזר. בית כנסת בחולון נפגע קשה מרסיסי טיל בליסטי. "המקום הושחת לחלוטין, ותושבים במקום מיהרו אל תוך בית הכנסת כדי לחלץ את ספרי התורה שבמקום. הגעתי לזירה הזו יחסית מאוחר, אבל הצלחתי לתפוס את השלבים האחרונים של החילוץ. המחלצים הוציאו את הספרים מתוך בית הכנסת שנפגע בזהירות רבה. הייתי אומר ביראה. היה בזה משהו מאוד חזק”.
באחד הימים הגיע גולדברג לשומרון. “ידעתי שנפל שם טיל, אז הגעתי לזירה. ברגע שראיתי את המקום היה קשה לפספס: טיל ענק שנותר שלם, ובסביבתו גרפיטי, סטיקרים – וזולה שבנו סביבו. זה היה מראה סוריאליסטי ואבסורדי”.
“יש משהו מאוד אירוני ברגע הזה. טיל באמצע יישוב, ואנשים פשוט מסתובבים לידו, מצטלמים, מוסיפים מדבקות. מין ניסיון להפוך אותו למשהו מוכר, קליל – בתוך מציאות שהיא הכל חוץ מזה”.
