כשבגד שתפר נעלם בדרך למערכת של W Magazine, דוד וקסלר לא דמיין שזה יהיה הרגע שישנה את חייו. כשהמגזין האמריקאי איבד פריט ששלח להם, הוא ביקש פיצוי, אבל במקום כסף הם הציעו לו כתבה. במהלך השיחה שאלו מתי תתקיים התצוגה הבאה שלו, והוא ענה בביטחון “באוקטובר”, למרות שלא הייתה תצוגה מתוכננת. כמה שבועות אחר כך דיבר עם מנהלת הבר שבו עבד, גייס את חבריו מהצוות כדוגמנים ותפר כמעט הכול מאפס. כך נולדה התצוגה “ניסוי בעשרים חולצות”, שהפכה לנקודת מפנה בקריירה שלו.
“כל פריט היה עשוי מבדים קיימים ומעודפי ייצור. טעויות קטנות בתהליך הפכו לאלמנטים עיצוביים”, הוא נזכר. “הכול היה אמיתי, בלי תקציב ובלי פילטרים. כל הבגדים נמכרו באותו ערב.” ההצלחה הובילה להזמנה להשתתף בשבוע האופנה בתל אביב. “מייד אחרי התצוגה בבר הקמתי סטודיו משלי”, הוא מספר. “רציתי מקום שבו אוכל להמשיך ליצור ולפתח שפה אישית.”
הדרך אל ההצלחה התחילה הרבה קודם. וקסלר גדל במזכרת בתיה, ובילדותו נהג לצייר ללא הפסקה. “בכיתה ג’ ציירתי חולצה, ומאז ציירתי אותה שוב ושוב, כל פעם אחרת. רק שנים אחר כך הבנתי שזה בעצם איור אופנה”. אחרי התיכון נרשם לשנקר, במקור ללימודי טקסטיל. “המוקדנית שאלה אם אני רוצה להיבחן גם לעיצוב אופנה – ועניתי ‘כן’ בלי לחשוב. מהר מאוד הבנתי שזה המקום שלי.”
לאחר סיום לימודיו המשיך ללימודי תואר שני ב־Central Saint Martins בלונדון אחד מבתי הספר החשובים בעולם לעיצוב אופנה. “זו הייתה חוויה יוצאת דופן”. הוא אומר. “ואז פרצה הקורונה. הכול נעצר. מצאתי את עצמי תופר לבד על הרצפה, ובכל זאת מרגיש שאני יוצר משהו אמיתי”. קולקציית הגמר שלו הוצגה בשבוע האופנה בלונדון והתפרסמה ב־Vogue Runway וב־Dazed. “פתאום קיבלתי פניות מסטייליסטים של ריהאנה ו־Lil Nas X. זה היה חלום, רק שבפועל כבר הייתי בארץ.”
על המסלול התצוגה האחרונה שלו הציג וקסלר את תמצית הדרך שלו – יצירה שמדברת על פחדים ורגשות אנושיים. “העולם שלנו רווי מתח וחרדה,” הוא אומר. “הקולקציה עוסקת בפחד לא להיות רלוונטי, בשדים פנימיים. הכול בהשראת פולוק ורותקו, יצירה מתוך כאוס, אבל עם שלווה”. הבגדים היו עשויים מבדים ממוחזרים ששולבו זה בזה, והביעו את המתח שבין פירוק לריפוי. באותו אירוע השיק גם את DWR, קו בגדים יומיומי שמיוצר לפי הזמנה בלבד, ללא מלאי וללא פסולת.
כיום הוא מלמד באוניברסיטת חיפה קורסים בעיצוב אחראי וממשיך לדבוק בעקרונות הקיימות שבבסיס עבודתו. “אני לא רוצה להיות מעצב של שואו,” הוא מסכם. “אני רוצה ליצור בגדים עם נשמה, כאלה שמזכירים למה בכלל מתאהבים באופנה.”
