פרופ' מייקל מימוני וההשתלה המהפכנית שעשויה לשנות את ההיסטוריה >>
בין עולמות הטכנולוגיה, המדע והשליחות האנושית – פרופ' מייקל מימוני הצליח למצוא את נקודת האיזון המדויקת. ״אמא שלי מהנדסת, אבא שלי רופא״, הוא מספר. ״בצבא הייתי מתכנת ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין במשך ארבע שנים, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני מעדיף אנשים על פני מחשבים. ראיתי את אבא שלי עם המטופלים שלו, את הקשר האנושי, וזה הכניס לי את הג’וק. ככה הבנתי שרפואה זה המקום שלי״.
מימוני נולד בעיר סינסינטי שבארצות־הברית, ועלה לישראל בגיל 13 יחד עם משפחתו. ״זו היתה עלייה לכל דבר״, הוא מספר, ״הרגשתי זר במקום שבו נולדתי, אבל פה, בישראל, יש תחושת שייכות שקשה להסביר. זו מדינה שדואגת לך, שאתה מרגיש בה בבית. אני אוהב את הישירות, את האנשים. את זה שפה זה אמיתי״.
אחרי שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל־אביב, התמחה ברפואת עיניים בבית החולים רמב״ם. בהמשך, נסע לתת־התמחות בטורנטו, קנדה, שם עבד לצד שניים מהמנתחים המובילים בעולם. ״נסעתי לשם כדי להביא את הידע הזה חזרה לארץ, לשרת את הציבור של חיפה והצפון בתחום השתלות הקרנית״, הוא אומר.
עם שובו לישראל הפך למנהל יחידת הקרנית ברמב״ם, פרופסור חבר קליני בבית הספר לרפואה של הטכניון ויושב ראש חוג הקרנית של איגוד רופאי העיניים הישראלי.
בשנים האחרונות הוביל, יחד עם חברת Precise Bio, מחקר פורץ דרך: השתלת קרנית ביולוגית שגודלה במעבדה באמצעות הדפסת תלת־ממד – לראשונה בעולם. ״יש מחסור עולמי חמור בקרניות״, הוא מסביר. ״אנשים מחכים חצי שנה עד שנתיים להשתלה, ובזמן הזה הם לא רק עיוורים – הם גם סובלים מכאבים. מה שעשינו זה לקחת תאים מתורם אחד, לשכפל אותם פי מאות ולהדפיס על רקמת קולגן. כך, מתורם אחד אפשר לייצר שלוש מאות או ארבע מאות קרניות. המטרה היא לשים סוף לחסר הזה, בישראל ובעולם״. בימים אלה הוא עוקב אחרי המטופלת הראשונה בעולם שעברה את הניתוח החדשני. ״עבר רק חודש, אבל כבר עכשיו היא רואה חלקית. זו תקווה אמיתית״.
כשמבקשים ממנו לתאר רגע שלא ישכח בקריירה, הוא חוזר דווקא לתחילת הדרך. ״בתחילת ההתמחות, אחרי תורנות ארוכה, ישבתי ודאגתי שמא פספסתי משהו. התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו מתי היא עוברת, תחושת חוסר הביטחון הזו. הוא אמר לי: ׳אם אתה בר מזל – אף פעם׳. זה שיעור שאני נושא איתי עד היום. ביום שבו אתה חושב שאתה יודע הכול – אתה מתחיל לטעות״.
על העתיד הוא מדבר בצניעות אופיינית: ״החלום שלי הוא להגיע למצב שאין יותר מחסור בקרניות בעולם, שנוכל לשפר את השתלים כך שלא יהיו יותר דחיות. אני רוצה שישראל תהיה מובילה עולמית בתחום הזה – שתהיה לנו גאווה לאומית".
ד״ר יעל דרזניק והמסע מהמספרים אל הלב >>
ד״ר יעל דרזניק, סגנית מנהלת המחלקה לכירורגיית ילדים במרכז ״שניידר״, לא תמיד חלמה ללבוש חלוק לבן. בגיל 25 כבר ניהלה מיליארדים כאחת המנהלות הצעירות באגף שוק ההון במשרד האוצר – בעיצומם של ימי משבר קרנות הפנסיה, ההפרטות והרפורמות הגדולות במשק. ״מאוד אהבתי את מה שעשיתי״, היא נזכרת, ״אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו אחר״.
בגיל 28, בעודה אם צעירה, קיבלה החלטה ששינתה את חייה: לעזוב את האוצר לטובת לימודי רפואה. ״אנחנו מקבלים החלטות בחיים בשתי נקודות קיצון – כשלא טוב לנו, או כשאנחנו מתקדמים מהר מדי״, היא אומרת. ״במקרה שלי זה היה השני. הגעתי מאוד מהר לפסגה, והבנתי שאני רוצה להסיט את האנרגיה שלי לכיוון אחר – להציל חיים״.
כך מצאה את עצמה ד״ר דרזניק סוגרת את מחברות הכלכלה, משפרת בגרויות ופסיכומטרי, ומתחילה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב. כבר אז ידעה שתחום הכירורגיה מושך אותה במיוחד, ובהמשך מצאה את ביתה בכירורגיית ילדים.
״היום יש יותר ויותר נשים במקצועות הכירורגיים״, היא מספרת. ״כירורגיית ילדים היא אחד התחומים הנשיים ביותר בכירורגיה, אולי משום שהיא משלבת עדינות וסבלנות לצד עמידה בלחצים. אצלנו במחלקה יש כירורגיות מדהימות, ואני מאמינה שהמגמה הזו רק תלך ותתרחב״.
לצד הסכין והחלוק, יש לדרזניק כלי נוסף – עט. הכתיבה, עבורה, היא מרחב של תרפיה וריפוי. במהלך אחת התורנויות האינטנסיביות שלה כמתמחה, כתבה תיעוד אישי של 26 שעות רצופות. התיעוד הזה הפך לספר – ״26״ – שיצא לאור בהוצאת ״ידיעות ספרים״ בשנת 2022. הוא הפך לרב־מכר, תורגם לשפות נוספות וזכה לשבחים מרופאים וסטודנטים. ״התגובות היו מרגשות מאוד״, היא מספרת, ״רופאים בדימוס כתבו לי שהספר גרם להם לבכות. זה היה הרגע שבו הבנתי שהכתיבה יכולה לרפא – גם אותי וגם אחרים״.
לאחרונה פרסמה ספר עיון נוסף, המתעד את סיפורי הרופאים, הפרמדיקים ואנשי הצוות הרפואי שפעלו במהלך אירועי 7 באוקטובר. ״רציתי לשמר את הזווית הרפואית של היום הזה – לא רק את הכאב, אלא גם את הגבורה, את האנושיות שנשמרה גם בתוך הכאוס״.
כששואלים אותה אם היא רואה קשר בין כלכלה, רפואה וספרות, היא מחייכת: ״שלושת התחומים האלה מלמדים אותי לראות את התמונה הגדולה. הכלכלה נתנה לי חשיבה מערכתית, הרפואה חיברה אותי לאנשים, והכתיבה מאפשרת לי לעבד את הכול – לחבר בין הראש, הלב והנשמה״.
ומה הלאה? ״החלום שלי הוא לנהל את מחלקת כירורגיית הילדים בשניידר, ובהמשך לקחת חלק בהובלת הפקולטה לרפואה בתל אביב. אני מאמינה שההשפעה האמיתית שלנו כרופאים לא נעצרת בחדר הניתוח – היא ממשיכה החוצה, לדור הבא של הרופאים, ולדרך שבה נלמד אותם מה זה באמת אומר לרפא״, היא מסכמת.
ד״ר יניב שילה שמחבר בין מחקר לרפואה >>
ד״ר יניב שילה לא אוהב לעצור לרגע. בין חדרי הניתוח למעבדת המחקר, בין הכשרות למתמחים וכנסים בארץ ובעולם – הוא חי את הרפואה בכל מובן אפשרי.
״אני חושב שזו התקופה הכי יפה בקריירה שלי״, הוא אומר. ״אני קם בבוקר ונהנה ממה שאני עושה – מהמפגש עם המטופלים, מהיכולת לפתור בעיות, מהעשייה עצמה״.
את לימודי הרפואה סיים באוניברסיטת תל־אביב. אחרי התמחות באורולוגיה בשמיר יצא להשתלמות עמיתים של אנדואורולוגיה וניתוחים זעיר־פולשניים בפיטסבורג, פנסילבניה. לאחר שנתיים של הכשרה, קיבל הצעה להישאר כרופא בכיר.
יחד עם רופא־שותף הוא הקים שני שירותים קליניים בבתי חולים מרכזיים באזור, וצבר ניסיון עצמאי מלא בניהול מערכי טיפול מתקדמים.
ב־2017 חזר לישראל, לבית החולים קפלן, אליו הגיע בעקבות מנהל המחלקה ד״ר דן ליבוביץ׳. שנה לאחר מכן מונה למנהל יחידת האנדואורולוגיה והקים את השירות המתקדם בתחום. ״הגאווה שלי היא להעניק לתושבי רחובות והסביבה רפואה בסטנדרטים של צפון אמריקה – כאן, בבית״, הוא אומר.
במקביל לקליניקה, מוביל שילה פעילויות רוחב ארציות: הוא כיהן כגזבר איגוד האורולוגים בישראל במשך כארבע שנים, וכיום הוא יו״ר החוג לאנדואורולוגיה של האיגוד. במסגרת זו הוא מקדם סדנאות והתמחויות ברחבי הארץ, יוזם ימים אקדמיים למתמחים, ומשיק מסורות מקצועיות חדשות, כמו כנס Young Endo-Urologist, שנולד במאי האחרון וצפוי להפוך לאירוע שנתי.
קו ייחודי בעשייתו נולד ממפגש בין רפואה למחקר ומדע: שיתוף פעולה רב־שנים עם פרופ׳ בריאן ברקוביץ ממכון ויצמן. מן הצד הקליני של אבנים בדרכי השתן והניקוז הכלייתי, חבר שילה לברקוביץ – הידרולוג ומהנדס זרימות, כדי לתרגם עקרונות פיזיקליים של זרימה תת־קרקעית למודלים מעבדתיים של מערכת השתן. יחד בנו מודלים ניסיוניים של כליה־שופכן־כיס שתן, בחנו תפקוד תומכנים (סטנטים) בתצורות וחומרי גלם שונים, והציעו שינויים הנדסיים שמטרתם להפחית כאב, לשפר ניקוז תחת חסימות פנימיות וחיצוניות ולצמצם סיבוכים.
שיתופי הפעולה הולידו כ־15 מאמרים מדעיים, שלושה פטנטים, ועבודות פרה־קליניות (כולל השתלות סטנטים במודל חזיר), וכל אלו מתורגמים בחזרה לחדר הניתוח ולקבלת החלטות מושכלת במיון ובאשפוז.
כיום, לצד ניתוחי אבנים מורכבים, שילה מבצע גם ניתוחי ULP ורובוטיים, נהנה ממחלקה ״קטנה מספיק כדי לאפשר חשיפה לטכנולוגיות מכל הסוגים״, כלשונו. את זמנו הוא מחלק בין ניתוחים, מרפאה, הדרכת מתמחים ופיתוח הצוות. ״אני מאמין שהשפעה אמיתית של רופא נמדדת לא רק במספר הניתוחים, אלא בכמה ידע הוא מעביר הלאה״.
שילה מציב מטרות מדויקות לעתיד: להשלים את מסלול הפרופסורה האקדמית, להמשיך להוביל את החוג הארצי ולהפוך את ישראל למוקד בינלאומי בתחום האנדואורולוגיה. אבל בסוף, הוא חוזר לבסיס: ״כל חידוש, כל מחקר – בסוף נבחן ברגע הקטן שבו אתה רואה שמישהו נכנס לחדר סובל, ויוצא אחרת״.
ד״ר לימור בושארי וחזון Mayo Clinic של הצפון >>
כשד״ר לימור בושארי התקבלה להשתלמות עמיתים ב־׳Mayo Clinic׳ – היא ידעה שזו אחת מפסגת הקריירה שלה, אבל גם שבסוף תחזור הביתה. בת למושבה מטולה, קצינה לשעבר וחלוצה בתחום הקרדיו־אונקולוגיה בישראל. כיום היא מנהלת המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי העמק ומביאה את הסטנדרט של הרפואה האמריקאית לצפון. ״העמק הוא הבית שלי״, היא אומרת, ״וכאן אני רוצה לבנות את ה־׳Mayo Clinic׳ של הצפון״.
היא למדה רפואה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ובמהלך הסטאז׳ בבית החולים העמק גילתה את המקום שבו תרצה לבנות את הקריירה שלה. ״העמק הוא לא רק מקום עבודה – הוא משפחה וקהילה אמיתית״, היא אומרת.
את ההתמחות עשתה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה, וב־2013 זכתה במלגת האיגוד הקרדיולוגי הישראלי להשתלמות עמיתים (Fellowship) ב־׳Mayo Clinic׳ שבמינסוטה – מהמוסדות הרפואיים הנחשבים בעולם. תקופה זו, שכללה גם התמודדות עם מחלה ואובדן במשפחה, חידדה עבורה את משמעות המקצוע. היא השלימה את ההשתלמות בהצטיינות, הוזמנה להישאר לשנה נוספת, ונשארה בקשר עם מנטורים ועמיתים עד היום.
לאחר שחזרה לישראל עבדה כרופאה בכירה ברמב״ם, אך הלב החזיר אותה לעמק. ״נולדתי בפריפריה, אני מבינה את הצרכים שלה. החלטתי שאני חוזרת כדי להביא לכאן את הרפואה המתקדמת ביותר״.
מאז היא הפכה לדמות מפתח במרכז הרפואי העמק. היא עסקה בתחום ההתמחות העיקרי שלה – אקו לב ומחלות מסתמים, ניהלה את היחידה לקרדיולוגיה לא פולשנית, הקימה שירותים חדשים ובהם יחידת קרדיו־אונקולוגיה – תחום חדשני המטפל במעקב לבבי לחולי סרטן הנוטלים כימותרפיה.
״המטרה היא שחולה סרטן, שגם ככה מתמודד עם עולם שהתהפך עליו, לא ייאלץ להתרוצץ בין רופאים. הוא מקבל אצלנו טיפול כולל, עם צוות אחד שמכיר אותו ושומר עליו לאורך כל הדרך״, היא אומרת.
בשנה הקרובה צפוי להיפתח במרכז הרפואי העמק מרכז שולמית – מרכז הסרטן החדש, שיהיה מהגדולים בישראל, וד״ר בושארי רואה בו המשך ישיר של החזון שלה: ״זה הבייבי שלי. לדעת שאנשים בצפון יקבלו את הטיפול הכי טוב בארץ, קרוב לבית, זה שיא ההגשמה״.
בשנים האחרונות היא עומדת בראש המערך הקרדיולוגי כולו, הכולל שבע יחידות שונות. תחת הנהגתה, המחלקה בעמק הפכה לאחת החזקות בצפון – מקצועית, אקדמית ואנושית.
״המוטו שלנו פשוט – It’s not where you work, but who you work with that makes a job worth going to every day״, היא אומרת בחיוך. ״אני רוצה שאנשים יקומו בבוקר לעבודה עם ברק בעיניים״.
מעבר למצוינות הקלינית, ד״ר בושארי רואה בחינוך רפואי שליחות. היא מרצה בכנסים, מכשירה מתמחים וסטודנטים ברחבי הארץ, ומנהלת קורסי אקו־לב בזום בשעות הערב. ״אין סיפוק גדול יותר מלראות רופא צעיר שמאמין בעצמו בזכותך,״ היא אומרת.
גישה זו ניכרת גם באופן הניהול שלה. ״ניהול טוב הוא לא פקודות מלמעלה, אלא תנועה משותפת מלמטה למעלה. אני מאמינה בכוח של צוות ובזה שכל אחד צריך להרגיש משמעותי״.
הגישה הזו, לצד היכולת לגייס רופאים מובילים מכל רחבי הארץ, הפכה את המערך הקרדיולוגי בעמק למוקד עלייה לרגל גם עבור מטופלים לא מהצפון. ״כשמישהו נוסע את כל הדרך עד עפולה בשביל טיפול – אני מבינה שכל הדרך שלי היתה שווה״, היא מסכמת. ״זה אומר שאנחנו עושים משהו נכון״.
ד״ר נגה ליפשיץ־טייר על ההרמוניה שבין הצלילים לריפוי >>
״נולדתי לתוך מוזיקה״, מספרת ד"ר נגה ליפשיץ־טייר, ״בארוחות שישי אצלנו כולם ניגנו ושרו״. המוזיקה היתה לא רק תחביב – אלא שפה. היא בתה של שלומית עדר־ליפשיץ ואחייניתו של המוזיקאי יהודה עדר, אביה היה בין מקימי בית הספר ״רימון״ ואחראי לניהולו מראשית הדרך. ועדיין, בתוך הבית המלא צלילים והרמוניות, בער בה רצון אחר. ״תמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופאה״, היא אומרת. ״כשכולם סביבי ניגנו, אני התנדבתי במד״א. זה לא היה הכיוון שאליו הסלילו אותי, אבל לא הצלחתי לוותר עליו. משהו במחשבה על ריפוי ועל היכולת לעזור – ריתק אותי מגיל צעיר״.
כבר בשנה הראשונה ללימודי הרפואה באוניברסיטת תל־אביב ידעה לאן פניה מועדות. ״במהלך לימודי האנטומיה גיליתי שאני מוקסמת מהאוזן – מאיך שהיא בנויה, מהדיוק שלה, מהמנגנון המופלא של שמיעה. אמרתי לעצמי שאני אהיה רופאת אוזניים״. אחרי סיום ההתמחות באף־אוזן־גרון בתל השומר, נסעה לארצות הברית לתקופת התמחות־על בבית החולים לילדים בסינסינטי, מהמובילים בעולם בתחום.
״חיינו שם ארבע שנים וחצי", היא מספרת. ״זו היתה תקופה של למידה אינטנסיבית ושל מחקר. עבדתי על פיתוח טיפולים לא ניתוחיים למחלה כרונית באוזניים, שנקראת כולסטאטומה – אחת הסיבות העיקריות לניתוחי אוזניים חוזרים. רצינו לבדוק אם ניתן להשתמש באימונותרפיה, כלומר בתרופות שמפעילות את מערכת החיסון, כדי למנוע ניתוחים עתידיים. ראינו תוצאות מעודדות, והבנו שיש כאן פתח לשינוי אמיתי״.
ב־2020, בשיא מגפת הקורונה, חזרו היא ובני משפחתה לישראל. כיום היא אחראית על תחום בסיס גולגולת צידי במערך א.א.ג וכירורגיית ראש וצוואר בבילינסון והשרון, שם היא משלבת עבודה קלינית עם שיתופי פעולה נוירוכירורגיים.
המוזיקה, לדבריה, מעולם לא עזבה אותה. ״היא תמיד שם, בבית ובנפש״, היא אומרת. ״לפני כמה שנים השתתפתי בטקס סיום של סדנה בבית הספר רימון – סדנה משותפת לסטודנטים למוזיקה ולמושתלי שתל שבלול. לראות אנשים ששנים לא שמעו נהנים שוב ממוזיקה – זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי״.
גם בעבודתה היומיומית היא פוגשת רגעים שנחרתים בזיכרון. ״יש לי מטופלת שהגיעה אליי בגיל 84 להשתלת שתל שבלול״, היא מספרת. ״במשך שנים היא לא שמעה, והיום בכל ראש השנה היא מתקשרת אליי לאחל חג שמח. עצם זה שהיא יכולה לדבר איתי בטלפון מהווה בעיניי נס קטן. זה מזכיר לי בכל פעם מחדש למה בחרתי במקצוע הזה״.
כשהיא נשאלת אם היא שלמה עם ההחלטה לחזור לארץ, היא עוצרת רגע. ״כן״, היא אומרת, ״זה לא פשוט, אבל זה הבית שלי. חזרנו כדי שהילדים שלנו יהיו ישראלים, שיכירו את השפה, את המשפחה, את המקום. אולי זו מילה גדולה, אבל ההחלטה לחזור היתה ציונית במהותה״.
