ליאל אלי

היום, כשיש לה מאות אלפי עוקבים, קמפיינים ענקיים ויכולת להפוך כמעט כל סרטון לשיחת היום ברשת, קשה לדמיין את ליאל אלי בתור מישהי שפעם העדיפה דווקא לא לבלוט. ״הייתי הילדה הכי רגילה בתיכון״, היא אומרת, ״נחבאת אל הכלים״.

היא גדלה בתל־אביב, בהמשך עברה עם המשפחה לראשון לציון, ואף פעם לא דמיינה שתהפוך לדמות מוכרת. גם היום, היא עדיין מדברת על עצמה הרבה פחות כ״סלב״ ויותר כמו מישהי שפשוט מצאה דרך להתחבר לאנשים דרך הומור. ״תמיד הרגשתי שיש לי צורך לעשות לאנשים טוב״, היא אומרת. ״פשוט לא ידעתי עדיין איך זה הולך להיראות״.

את נקודת המפנה מסמנת אלי בתקופת השירות הצבאי בחיל המודיעין. שם, לדבריה, הרגישה בפעם הראשונה בנוח להביא את עצמה באמת. הסרטונים שהתחילה להעלות לרשת, שהיו בעיקר סביב הומור וסיטואציות יומיומיות – התחילו להפוך לוויראליים, והקהל שלה הלך וגדל כמעט בלי שתכננה. ״פתאום גיליתי שאני מתחברת להומור״, היא מספרת. ״וגם הסביבה סביבי השתנתה והפכה להיות הרבה יותר תומכת״.

במקביל לחשיפה שהלכה וגדלה, היא אומרת, הגיעו גם פחדים וחרדות שלא הכירה קודם. ״פתאום את הופכת להיות ילדה גדולה. מתחילות מחשבות על קריירה ועל החיים״.

אולי הדבר שהכי בולט לאורך השיחה הוא הפער בין איך שהיא נתפסת מבחוץ לבין איך שהיא תופסת את עצמה. למרות מאות אלפי העוקבים, הקמפיינים והוויראליות, היא עדיין מדברת על עצמה בעיקר במונחים של התמדה ועקשנות

אחרי השחרור עבדה כזבנית בזארה ולמדה לתואר בתקשורת ובמינהל עסקים, והרשתות החברתיות עוד הרגישו מבחינתה כמו משהו צדדי. אבל כשהסרטונים צברו יותר צפיות ותגובות, הגיעו גם ההצעות הראשונות לשיתופי פעולה מסחריים. ״הציעו לי כמה מאות שקלים כדי לפרסם מוצרי היגיינה״, היא נזכרת וצוחקת, ״זה היה מטורף. אמרתי לעצמי: וואו, זה כמו משמרת כפולה בזארה״. בהתחלה לא עצרה לחשוב על אסטרטגיה או מיתוג אישי, אבל די מהר הבינה שאם היא רוצה לבנות משהו ארוך טווח, היא לא יכולה להגיד כן לכל דבר. ״למדתי להתייחס לעצמי כמותג. לבחור מה שמתאים לי, שעושה לי טוב, או שיש בו ערך אמיתי״.

אז גם יצרה את הפרויקט שהיא מגדירה עד היום כ״הדבר שאני הכי גאה בו״ – ספר ״המדריך לתיכוניסט״, שכתבה ב־2022. הספר, שהפך לרב־מכר, נולד מתוך רצון לדבר עם בני נוער בגובה העיניים על נושאים שכמעט לא מדברים עליהם באמת: דימוי גוף, חרדה חברתית, ביטחון עצמי, אוכל, לחץ חברתי והתבגרות. ״זה ספר שהייתי רוצה שמישהו יעניק לי בגיל 16״, היא מסבירה. כדי לבנות אותו, אלי עבדה עם מספר אנשי מקצוע, מפסיכולוגים קליניים ותזונאיים קליניים – מתוך רצון לייצר משהו שהוא לא רק אישי, אלא גם באמת אחראי.

בשנים האחרונות הפכה ליותר מיוצרת תוכן שמעלה סרטונים קומיים לרשת. לצד הקמפיינים והחשיפה, החלה לבנות לעצמה עולם תוכן שמבוסס יותר על חיבור אנושי ושיחות עומק – מגמה שבאה לידי ביטוי גם בפרויקט החדש שלה: משחק קלפים שמורכב מ־100 שאלות אישיות שנועדו לגרום לאנשים לדבר אחד עם השני. במקביל, היא גם הפכה לפנים המזוהות עם פורמט הראיונות ״שישים שניות״ של V1 מבית קשת – פורמט קצר של שיחות בגובה העיניים. מבחינתה, כל הפרויקטים האלה נולדים מאותו רצון לייצר תוכן שמצליח לגרום לאנשים להרגיש משהו, גם בתוך עולם שהופך למהיר וקצר יותר.

לצד ההצלחה, אלי מודה שהחיים ברשתות החברתיות מגיעים גם עם מחיר. ״המדיה החברתית תמיד רוצה ממך עוד״, היא אומרת. ״עוד תוכן, עוד חשיפה, עוד להמציא את עצמך מחדש״. בשנים האחרונות, כשהחיים האישיים שלה – הזוגיות, ההיריון והאימהות – הפכו גם הם לחלק מהשיח סביבה, מצאה את עצמה כל הזמן מנסה להבין איפה עובר הגבול בין החיים עצמם לבין התוכן. ״יש משהו מורכב בלהפוך משהו מאוד אישי לעסק״, היא מסבירה. ״לפעמים אני יושבת עם המשפחה וקולטת שאני לא באמת נוכחת, כי הראש שלי כל הזמן בעבודה״. לדבריה, זאת גם הסיבה שבחרה לוותר על לא מעט הזדמנויות שיכלו להגדיל עוד יותר את החשיפה שלה – כולל הצעה לסדרת דוקו על חייה. ״ידעתי שזה יכול להתפוצץ״, היא אומרת. ״אבל הבנתי שיש דברים שאני רוצה לשמור לעצמי״.

אולי הדבר שהכי בולט לאורך השיחה הוא הפער בין איך שהיא נתפסת מבחוץ לבין איך שהיא תופסת את עצמה. למרות מאות אלפי העוקבים, הקמפיינים והוויראליות, היא עדיין מדברת על עצמה בעיקר במונחים של התמדה ועקשנות. ״בתחילת הדרך ספגתי אינספור תגובות של ׳איזה קרינג׳ית׳, ׳תפסיקי להעלות סרטונים׳, ׳איזו יצורה׳״, היא נזכרת, ״תארי לך שהייתי מקשיבה לאלה שהגיבו לי בסרטונים הראשונים והייתי עוצרת שם וחושבת שאני לא מתאימה”. גם היום, החשיפה הבלתי פוסקת עדיין מפחידה לפעמים. ״אי אפשר לייצר תוכן טוב כשאת כל הזמן מפחדת״, היא אומרת. ״מצד אחד אני לא רוצה להיות פוליטיקלי קורקט כל הזמן, מצד שני אני יודעת שיש לי אחריות על מה שאני אומרת״. ובכל זאת, היא משתדלת לא לתת לפחד לנהל אותה. ״בסוף, במקום שיש בני אדם – יש טעויות״, היא אומרת. ״אני פשוט מקווה שאנשים מבינים שהכוונה שלי תמיד טובה״.

גם כשהיא מדברת על העתיד, אלי פחות מתעניינת בעוד עוקבים או בעוד קמפיינים – ויותר במה שהיא תצליח לבנות לאורך זמן. בפן האישי, היא אומרת, החלום הכי גדול שלה הוא בכלל משפחה גדולה ויציבה. ובפן המקצועי, היא כבר לא רואה את עצמה רק כיוצרת תוכן ומשפיענית. ״אני רואה את עצמי כיזמית שבונה דברים שמצליחים להשפיע על אנשים״, היא אומרת. במקביל, היא כבר חולמת על השלב הבא – סדרה קומית שתכתוב בעצמה, כזו שתשלב בין ההומור המזוהה איתה לבין המקומות הרגשיים והאנושיים שמעסיקים אותה באמת. ״יש לי רעיון שלא עוזב אותי״, היא אומרת. ״ואני תמיד מאמינה שאם רעיון לא עוזב אותך – כנראה שהוא צריך לקרות״.