ד״ר ש׳ היא לא רק רופאה קרבית – היא מהדמויות שמגדירות מחדש את גבולות התפקיד. כרופאה הלוחמת הראשונה בסיירת צנחנים, ובהמשך גם במגלן וביחידת קומנדו מובחרת, פעלה בחזית הלחימה של מלחמת ״חרבות ברזל״, ליוותה כוחות מתמרנים והצילה חיים של עשרות לוחמים. בתוך מציאות של קרבות, פינוי פצועים והחלטות של חיים ומוות בזמן אמת, הפכה לחלק בלתי נפרד מהכוח – לא כסמל, אלא כאשת מקצוע שהנוכחות שלה נמדדת ברגעים הקריטיים ביותר.
היא גדלה ברעות, כבת יחידה במשפחה עם חמישה אחים, בבית שבו שירות צבאי ועשייה משמעותית היו חלק טבעי מהשיח. כבר בגיל צעיר סימנה לעצמה את עולם הרפואה כיעד, לצד שאיפה לעשייה מבצעית. לאחר שלא התקבלה לקורס טיס, בחרה במסלול העתודה לרפואה במסגרת תוכנית ״צמרת״, שם שילבה בין לימודים אקדמיים להכשרות צבאיות. את לימודי הרפואה השלימה באוניברסיטה העברית, תוך כדי עבודה במיון הכירורגי ובמחלקות אונקולוגיות, ובהמשך גם התנסות במרכז הטראומה ׳Ryder׳ שבמיאמי. בסוף 2022 חזרה לשירות פעיל כרופאה קרבית – החלטה שהציבה אותה מהר מאוד בלב הזירה המבצעית.
את תפקידה הראשון קיבלה כרופאה בסיירת צנחנים – אישה ראשונה בתפקיד. ״אף אחד לא באמת ידע איך לאכול את זה״, היא מספרת על הכניסה ליחידה. מעבר לדרישות המקצועיות והפיזיות, האתגר המרכזי היה אחר: הידיעה שכל טעות לא תיתפס רק ככישלון אישי, אלא כהוכחה לכך שנשים לא מתאימות לתפקיד. ״אם גבר עושה תפקיד לא טוב – זה עליו. אם אישה לא טובה – זה כבר על כל הנשים״, היא אומרת. בתוך מציאות כזו, כל פעולה הפכה למבחן כפול – מקצועי ואישי, כשהמטרה המרכזית שלה ברורה: לא להפריע לפעילות המבצעית, אלא להיות חלק בלתי נפרד ממנה.
חמישה חודשים בלבד לאחר שנכנסה לתפקיד, מצאה עצמה בתוך אחד האירועים המטלטלים בתולדות המדינה. ב-7 באוקטובר הוקפצה עם היחידה לעוטף עזה, ומשם נכנסה לרצף לחימה שנמשך חודשים ארוכים. בתוך המציאות הזו, שבה הגבולות בין שגרה לחירום נמחקים, נדרשה לקבל החלטות רפואיות תחת לחץ קיצוני, לעיתים בשטח פתוח ותוך כדי תנועה. למרות זאת, גם לאחר פרוץ המלחמה, השאלה אם תיכנס עם הכוחות פנימה לשטחי הלחימה המשיכה לעלות. ״לי זה היה נראה מגוחך״, היא אומרת – מבחינתה, השאלה לא היתה רלוונטית: התפקיד שלה הוא להיות שם, בדיוק כמו כולם.
אחד הרגעים שנחרטו בה במיוחד התרחש במהלך אירוע רב־נפגעים בעזה, כשעוד שירתה בסיירת צנחנים. במקרה, מצאה את עצמה מצטרפת לכוח הפינוי של היחידה ונכנסת לאירוע מהקשים שידעה. ״זה היה אר״ן מאוד שקט״, היא נזכרת. ״הפציעות היו כל כך קשות, שהלוחמים אפילו לא יכלו לצעוק״. בתוך הכאוס, כשהיא מכוסה בדם ומנסה לקבל החלטות בזמן אמת, טיפלה בכמה לוחמים במקביל – בהם גם לוחם עם פגיעה קשה במיוחד, ללא פרטים מזהים. רק יממה מאוחר יותר, בעקבות הודעה שקיבלה מאמה, הבינה שמדובר באח של חברה קרובה. כשהגיעה לבקר אותו בבית החולים, הוא כבר היה מורדם ומונשם במצב אנוש. כמה שבועות לאחר מכן, לקראת חג הפסח, הגיע לביתה זר פרחים עם פתק קצר: ״תודה שהצלת את החיים שלי״. שנה אחר כך, אותו לוחם כבר רקד בחתונתה. ״זה רגע שאתה מבין מה המשמעות של ההחלטות שאתה מקבל בשטח״, היא מסכמת.
"הכל אפשרי"
כשנשאלת איזה מסר היתה רוצה להעביר לנערות צעירות שחולמות להגיע לתפקידים דומים, היא עונה בלי היסוס: ״הכל אפשרי״. אבל מבחינתה, זו לא קלישאה של העצמה נשית, אלא משהו שחוותה על בשרה שוב ושוב לאורך הדרך. היא מדברת על החשיבות של אנשים שמאמינים בך – מההורים שלה ועד בעלה, וגם על היכולת להמשיך קדימה בתוך סביבה שלא תמיד יודעת איך לקבל אותך. “אם הייתי מסתכלת כל הזמן על כל הסיבות למה לא, כנראה שלא הייתי מגיעה לאף אחד מהמקומות שהגעתי אליהם”. אחרי שנתיים וחצי של לחימה, ביחידות שבהן לא היו נשים לפניה, היא כבר רואה את השינוי מתחיל לקרות: עוד רופאות, עוד פרמדיקיות, עוד נשים שנכנסות לתפקידי לחימה שבעבר נחשבו מחוץ לתחום. מבחינתה, זו אולי המשמעות האמיתית של כל הדרך שעברה – לא רק להיות הראשונה, אלא להפוך את עצם הנוכחות של נשים שם לדבר שכבר לא ירגיש חריג.
