פעם, לפני שזכתה בפרס אופיר ולפני שהתחילו לפנות אליה מפיקים מחו״ל, ליה אללוף היתה ילדה מאד ביישנית מגבעתיים. אמה, בנסיון לעזור לה להיפתח, רשמה אותה לקייטנת דרמה – החלטה שלדבריה שינתה את חייה. ״פתאום הרגשתי שרואים אותי״, היא מספרת.
הפריצה לא היתה מיידית: במשך שנים עשתה אודישנים ללא הצלחה, ובמקביל פנתה לדוגמנות בעיקר כי ״זה היה קל, זמין ונתן ביטחון״. גם כשהתגייסה כמדריכת איסוף קרבי, לא ידעה אם המשחק באמת יהפוך למקצוע. ואז, חודשיים לפני השחרור, הגיע האודישן ל״קרוב אליי״ של תום נשר. ״מהרגע שנכנסתי לזה הרגשתי שאני לא רוצה שזה ייגמר״, היא אומרת. הסרט, שהוקרן בהמשך גם בפסטיבל טרייבקה וזכה להצלחה בינלאומית, הפך בן רגע את אללוף לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי, וזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים ובפרס אופיר.
בתוך זמן קצר הגיעו תפקידים ב״גחליליות״ של HOT, ״רצח בים המלח״ של קשת ו״מטכליסטים״ של yes, ובהמשך גם צילומים בקולומביה ובגיאורגיה עבור סדרה חדשה.
אבל, לדבריה, היא עדיין מרגישה רחוקה מתחושת ״הפריצה״. ״אני לא באמת מרגישה מפורסמת״, היא אומרת, ״במציאות אנשים כמעט לא מזהים אותי״. מבחינתה, הדבר המשמעותי באמת הוא לא ההכרה או הפרסים, אלא האפשרות להמשיך לגלם דמויות שמאתגרות ומרגשות אותה. ״מכל תפקיד שעשיתי לקחתי משהו. זה גורם לי להבין דברים על עצמי ועל אחרים״.
אללוף כבר חושבת גם על החיים שמחוץ לעולם המשחק. בשנה הקרובה היא מתכננת להתחיל לימודי פסיכולוגיה, ובהמשך אולי גם לשלב בין טיפול דרך פסיכודרמה. במקביל, היא חולמת על קריירה גם מעבר לים: אחרי שבילתה כמה חודשים בפריז כדי ללמוד צרפתית, היא מודה שהמשיכה שלה היא דווקא לקולנוע אירופי יותר מאשר להוליווד.
אחרי הפריצה הגדולה, המסר שלה לנערות צעירות שרוצות ללכת בדרך דומה פשוט: להאמין בעצמן גם ברגעים שאף אחד אחר לא רואה אותן. ״היו תקופות שהרגשתי שאף אחד לא רואה את מה שאני רואה בעצמי. הייתי חייבת להיות זאת שמאמינה בי״.
