כשהיתה בת 12, נסעו הוריה של חן ג. שימל להאיטי אחרי רעידת האדמה – אביה כדי לסייע בשטח ואמה, מיילדת, כדי לסייע בלידות. כשחזרו, פיזרו את התמונות שצילמו על השולחן בבית. ״אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שקורה משהו כזה – אני שם״, היא מספרת. שימל, שגדלה בלונדון למשפחה בת שישה ילדים, עלתה לארץ מייד אחרי התיכון, התגייסה ושירתה ביחידת קשרי חוץ בצה"ל. לאורך השנים המצלמה ליוותה אותה, גם אם לא כבחירה מקצועית, עד שחודש לפני תחילת המלחמה נסעה לתעד רעידת אדמה במרוקו – חוויה שסימנה את המעבר לצילום עיתונאי, ואת ההבנה שזה המקום שבו היא רוצה להיות.
7 באוקטובר תפס אותה בבית הוריה בירושלים. אביה ירד דרומה עם זק״א, וכשחזר, שימל זיהתה מיד שמשהו השתנה. ״ראיתי את המבט שלו, והבנתי שבפעם הבאה שהוא נוסע, אני נוסעת איתו״. זמן קצר לאחר מכן כבר היתה בשטח, מצטרפת למשלחות ומתעדת מקרוב. בשטח, בין הבתים השרופים, מילאה שני תפקידים – מתעדת ומסייעת. באופן קבוע הצטרפה למתנדבים, כשביד אחת מטלית ובשנייה מצלמה. אחד הצילומים – של מתנדב זק״א מנקה בית בבארי – זיכה אותה בפרס ״עדות מקומית״ ל-2024. התמונה צולמה כשהיא עצמה על הברכיים לידו. מבחינתה, זו הדרך היחידה: לא רק לתעד, אלא להיות חלק מהעשייה.
רגע אחד נשאר איתה במיוחד: כמה שבועות אחרי תחילת המלחמה חזרה לשכונת הזיתים בבארי, וראתה שני גברים כורעים בתוך בית שרוף, מחפשים בהריסות. אחד מהם פתאום שלף חנוכייה, ובעודו מנקה אותה מהאפר – הסתכל לשמיים והחל לבכות. זה קרה ימים ספורים לפני חנוכה. ״יש כל כך הרבה חושך, אבל תמיד יש גם אור״, היא אומרת, ״זה הסיפור של העם שלנו״.
שימל החלה לתעד גם את משפחות החטופים, הפצועים והשורדים. מתוך הבנה שהאירועים כבר מתחילים להישכח או להיות מוכחשים, איגדה את התיעוד לספר בשם ״עדות״, הכולל צילומים לצד מכתבים עדויות אישיות. הספר, שכל הכנסותיו מוקדשות ללוחמים המתמודדים עם פוסט טראומה, הגיע עד לבית הלבן ולבית הנשיא בירושלים.
העשייה שלה לא נעצרת. בימים אלה היא עובדת על פרויקט חדש, ״היא״, המתמקד בנשות מילואימניקים – זווית נוספת בתוך הסיפור שהיא ממשיכה לתעד מאז תחילת המלחמה.
