סרן ר'

סרן ר׳, נווטת קרב בטייסת 16-F, מעולם לא חלמה על קריירה צבאית כלוחמת בחיל האוויר. בבית, בעיר שקטה במרכז, לא ניתבו אותה לשם. אבל הנווטת המצטיינת, שהתחילה את הגיבוש לטיס ״כמעט במקרה״ ובשנה האחרונה לחמה בשמי איראן – הגיעה הכי רחוק שאפשר, בטח כשחושבים על גילה הצעיר. ״המיונים לטיס ממש לא באו מתוך מקום של חלום ילדות או משהו כזה״, היא מודה, ״זה היה נראה לי אז כמו אתגר שהייתי רוצה לעשות בשביל עצמי״.

בדצמבר האחרון מלאו לה 25, ובשנות שירותה עד כה סיימה בהצלחה שלוש שנים של קורס מפרך, אותו צולחים רק 5% מפרחי הטיס, השתבצה בטייסת מבצעית כנווטת קרב, והיא משרתת בתפקידים אופרטיביים – על הקרקע בניהול מבצעים וכמפקדת בבית הספר לטיסה, ובעיקר כמובן באוויר. כנווטת קרב בטייסת 16-F השתתפה במאות גיחות ומטסי תקיפה ופעלה במקומות הכי מסוכנים והכי רחוקים אליו הגיע חיל האוויר הישראלי.

כשפרצה המלחמה ר׳ כבר הספיקה לצבור שנה וחצי בטייסת ולקחה חלק במה שמוגדר כ׳תפקידי שגרה׳. ״באותו בוקר התעוררתי בבית לאזעקות ומיד הבנתי שזה משהו אחר, לא רגיל״, היא נזכרת, ״תוך זמן קצר מכנסים אותנו ומשבצים אותנו למשימות ומשם אני נכנסת ישר למשמרת קרקעית של יומיים שלמים בלי הפסקה.

״כשהדברים התייצבו״, כפי שהיא מספרת, נכנסה ר׳ ללוח הטיסות ולקחה חלק פעיל באופן שוטף בגיחות טיסה מבצעיות לכל אורך המלחמה, בכל הגזרות.

נווטת מלידה

לאורך רוב שירותה היא מנווטת בכישרון ובמיומנות בין כמה תפקידים במקביל. מניהול מבצעים של החיל על הקרקע, כפי שמילאה בימים שאחרי 7 באוקטובר, וכמובן גם באוויר, בתפקיד אליו הוכשרה כנווטת קרב.

בנוסף היתה אחראית בטייסת על קליטת חימוש מתקדם וייחודי. ״בגדול, בתוך שבוע כבר התחלנו לטוס עם החימוש״, מספרת הנווטת ר׳, ״סוג של פצצה אוטונומית, בעלת יכולות שאין לחימושים אחרים. מכאן גם החשיבות לקליטה מהירה ומדויקת״, היא מסבירה.

״זה דורש למידה של כל מערכות ההפעלה מאפס, ומיד לאחר מכן העברת הדרכות כל בוקר לצוותים חדשים כדי להכשיר גם אותם לטוס עם החימוש״. אותו חימוש מתקדם שולב במהלך המלחמה בפעולות מיוחדות והיה מרכיב קריטי בפעולות של סיכולים ממוקדים, תקיפות מדויקות והשמדת רכיבים חיוניים.

נוסף לכל אלה, ר׳ קיבלה השנה תפקיד הדרכה בכיר בבית ספר לטיסה, כמפקדת נווטי קרב, במסגרתו היא חונכת את דור הנווטים הבא של החיל.

במקביל, בתפקידה כלוחמת צוות אוויר כנווטת קרב, לחמה בשני הסבבים מול איראן – ביוני 2025 ובמרץ 2026 – והשתתפה בגיחות ובמטסי תקיפה מסביב לשעון. ״לפני ׳עם כלביא׳ וגם לפני ׳שאגת הארי׳, היתה באופן טבעי דריכות גדולה מאוד. היו המון הכנות אבל לא באמת ידענו מתי זה בדיוק יקרה״, מספרת ר׳.

״התחושות האלו של ׳לפני הפעולה׳, חוסר הוודאות והדריכות הגבוהה, אלו תחושות מאוד מורכבות״, היא משתפת, ״מצד אחד אתה רוצה כבר שתסתיים תקופת אי הוודאות וההמתנה, מצד שני אתה לא יודע ב-100% מה מצפה לך ואיך זה הולך להיראות. בסוף, מדובר בטיסות סופר מורכבות, עם כל כך הרבה משתנים וחלקים נעים – כאלה שעד ׳עם כלביא׳ לא עשינו מעולם בחיל. אתה יודע שאתה הולך לסכן את עצמך כמו שאף פעם לא סיכנת בעבר – והתחושות באופן טבעי מאוד עוצמתיות״.

ומהן התחושות אחרי? כשמקבלים את הפקודה לקפוץ למטוסים ולצאת לתקיפה באיראן?

״הטיסות מאוד ארוכות ויש להן גם הכנה קרקעית מאוד ארוכה. זה לא שהדברים מתחילים רק כשנכנסים למטוס…  יש שעות ארוכות של מחשבה ותכנון לפני כן. אבל כשזה קורה ואתה בטיסה עצמה – זה כבר סרט אחר, תחושה אחרת לגמרי.

״מדהים להגיד את זה, אבל בגיחות התקיפה, הטיסה הלוך למטרה עוברת ממש ממש מהר. כל הסיפור עובר צ׳יק צ׳ק. אתה כל כולך ממוקד באירוע, במטרה, מכין את עצמך הכי טוב שיש, מכין את הדברים קדימה ומרוכז כולך ב׳מאני טיים׳.

"אחר כך, אחרי השלמת המשימה, בטיסה חזרה לארץ, האתגר הקשה הוא לשמור על דריכות ועל מתח גבוה. לכן הטיסה חזור מרגישה הרבה יותר ארוכה, באופן משמעותי״.

יצא לך להשתתף במטסי תקיפה כנווטת של טייסת?

״בשתי המלחמות בשנה האחרונה יצא לי להשתתף בלא מעט גיחות עם נווטות לצידי במבנה. ספציפית אצלנו בטייסת ה-16-F, אין כרגע טייסת קרב – אבל יצא לי גם לטוס במבנה שכולו הורכב מנווטות קרב. זה קורה בתדירות די גבוהה״.

אז את חוזרת מעוד סבב תקיפה היסטורי מעל טהראן, אחרי טיסה ארוכה, מתישה ורצופת סכנות – את יורדת מהקוקפיט ושומעת דיונים על ״האם צריך נשים לוחמות בצבא״. איך זה גורם לך להרגיש?

״אני יודעת שאני תורמת הרבה. שאני מביאה את הצבע שלי ואת הקול שלי – והכי חשוב אני יודעת שאני פשוט עושה את המשימה שהוכשרתי לעשות על הצד הטוב ביותר, בצורה הכי מקצועית והכי טובה שיש. אחרת פשוט לא הייתי כאן. אין כאן מקום להנחות. אז מבחינתי הדבר הכי חשוב זה להתמקד במשימה ולדעת להתעלם מכל רעשי הרקע״.

מסר ברור

לר׳ חשוב להעביר באמצעות סיפורה האישי מסר ברור לגבי תפקידי לוחמות בצה”ל, בתקווה לתת מוטיבציה ולהראות שהכל אפשרי: ״חשוב לי לספר את הסיפור שלי. לדבר עם נשים צעירות, שיידעו דרך הסיפור שלי, שיש עוד נשים כמוני, שעושות שירות מאוד משמעותי. שלהיות לוחמת צוות אוויר זה לא בשמיים…למרות שבמקרה שלי זה אולי כן בשמיים״, היא מחייכת.

״בסוף אני רוצה להאמין שככל שיהיו יותר נשים בתפקידים כאלה, אנחנו נשמע פחות אמירות המסתייגות משירות נשים כלוחמות. מהצד האישי שלי אני ממשיכה בעבודה הקשה, מתעלמת מרעשי הרקע וממשיכה לספר את הסיפור שלי – כדי לתת השראה לעוד ועוד נערות, אלה שבעתיד הלא רחוק אולי יהיו הדור הבא של הלוחמות״.