סוריה משתנה מול עינינו, וכמו במשחק דומינו קלאסי מפילה את הציר השיעי-איראני במזרח התיכון. אסד נמלט מדמשק והמורדים טוענים שמטוסו הופל מעל חומס. מנגד, מהדיווחים האחרונים של הטלוויזיה הסורית – ממש בשעה שכוחות המורדים היו בדרכם לבנייני התקשורת להכריז על הקמת ממשלה זמנית סורית חדשה – עולה כי הנשיא ניצל ונעלם.
ברגעים אלה מוקמת ממשלת מעבר סורית תחת מפקד המורדים, מוחמד אל-ג'ולאני – או בשמו האמיתי אחמד חוסיין א-שארע.
אבל מי הם המורדים? מבלי להיכנס יותר מידי לכל הפלגים, יש מעל עשרה כאלה, נציין שמדובר בקואליציה שלמה של מורדים, שבתוכם יש איסלאמיסטים תומכי דאעש וגם איסלאמיסטים מתנגדי דאעש. הגרעין העיקרי, שמוביל את ההתנגדות הפעילה ואת כיבוש סוריה מידי אסד מאז סוף נובמבר, הוא ארגון בשם הייאת תחריר א-שאם – הגלגול הנוכחי של סניף אל-קאעידה בסוריה, המוכר לנו גם תחת שמו הקודם ג'בהת א-נוצרא. בעוד שחלק מהמורדים תומכים רק בשחרור סוריה, אחרים חושבים שיש צורך "לשחרר" את כל האזור ובייחוד לעזור ל"אחים בעזה".
כרגע, עם זאת, מדובר בעיקר בשתי מלחמות. האחת היא מימוש השאיפות הלאומיות של סורים שתומכים בסוריה חופשית במקום בדיקטטורה של אסד. השנייה, והמשמעותית יותר, היא מלחמת דת עתיקת יומין שחוזרת בגלים כבר 1,400 שנה – מלחמה פנים-אסלאמית בין הסונים והשיעים שכוללת בתוכה גם איבה עזה בין הערבים לפרסים האיראנים.
"מכר את סוריה לאיראנים"
"אסד העלווי השיעי מכר את סוריה לאיראנים", אומר אל-ג'ולאני באחד מנאומיו המתוקשרים לפני כיבוש חלב. הוא לא ממציא שום דבר חדש, מדובר בטיעון מאוד מקובל ומוכר בהוויה הסונית בעולם הערבי. ההתנגשות בין הסונה לשיעה היסטורית, חוזרת ובלתי נמנעת במציאות המזרח תיכונית.
כל המהלך הזה ממומן ומאורגן על ידי תורכיה כבר חודשים רבים, שהצליחה לגייס כמות עצומה של איסלאמיסטים סלפים (סונים סלפים, פונדמנטליסטים) מכל העולם, ובייחוד מאוזבקיסטן, טג'יקיסטן ודגסטן. למען המגויסים החו"לניקים הקימו התורכים עיר-בסיס ליד עפרין, בשטח שהתורכים עצמם כבשו מסוריה עוד באוקטובר 2019, לאחר הנסיגה האמריקנית מהאזור.
ולצד האיסלאמיסטים הקיצוניים יחסית יש גם את האופוזיציה הסורית החילונית. לפי דיווחים שונים, אלה פתוחים לשיח עם ישראל. בקרב המורדים יש עוד שתי קבוצות חשובות – דרוזים מהגולן הסורי, שהשתלטו על כל דרום סוריה כמעט עד קוניטרה, וכורדים שהשתלטו על צפון מזרח סוריה בגבול עם עיראק, שם הם שולטים בדיר א-זור- נקודה אסטרטגית חשובה ביותר למעבר נשק איראני ולוחמי מיליציות שיעיות פרו-איראניות. כעת המעבר הזה סגור בפני איראן. לכורדים באזור זה יש היסטוריה ארוכה של מגעים עם ישראל, והם מעוניינים להמשיך בהגנה על האינטרסים המשותפים שלנו באזור, כך לפי דיווחים של שני הצדדים.
הפרחים לסינוואר
וכך, 54 שנים של שושלת אסד ולמעלה מ-60 שנות שלטון הבעת' הסתיימו. המשטר נפל, והמזרח התיכון כולו עומד להשתנות. את מי הם צריכים להאשים?
בראש ובראשונה את יחיא סינוואר, שניסה "לכבוש את ישראל" באוקטובר 2023, אבל במקום זאת הצית שרשרת אירועים שהצליחה לחסל את חמאס, את חיזבאללה ואת הציר השיעי-איראני במזרח התיכון. ישראל חייבת לנצל את ההזדמנות ההיסטורית כדי לרקום קשרים עם המגוון הגיאופוליטי והחברתי שיש לסוריה החדשה להציע, ולייצב את עצמה באזור עד כמה שניתן. השליטה האיראנית בסוריה התפוגגה, והשליטה של קטאר – הפטרונית העיקרית של האחים המוסלמים הסונים, שבוודאי תרצה להשקיע את כל מרצה בביסוס המדינה החדשה – עדיין לא התבססה בסוריה. זה חלון הזדמנויות לישראל.
ואם על הדרך ישראל תשכיל לייצב ולשפר את יחסיה עם תורכיה, תוך ניצול האינטרסים המשותפים של שתי המדינות, העתיד בוודאות ייראה קצת טוב יותר.
*הכותבת היא חוקרת ומרצה לאסלאם ומזרח תיכון בפורום דבורה, אוניברסיטת רייכמן, והמרכז האקדמי שלם.
ה-Contributors של פורבס ישראל הם כותבים עצמאיים שנבחרו על ידי מערכת פורבס, מומחים בתחומם, המספקים פרשנות וסקירות עכשוויות בתחום התמחותם. התוכן הוא מטעמם ובאחריותם והוא אינו תוכן בתשלום.
