המלחמה של ביידן: איך להבטיח את ההגמוניה האמריקנית

ב-20 בינואר 2021 הפך ג'ו ביידן לנשיא ה-46 של ארה"ב. אחרי ארבע שנות טראמפ שערערו את מעמדה של ארה"ב בעולם והסתיימו בהסתערות על הקפיטול, לביידן היה מסר אחד ברור: "America is Back!". תוכנית העל של ביידן הייתה להמשיך את דוקטרינת אובמה, לשים את המלחמה העולמית בטרור מאחור ולהתמקד במזרח אסיה מול העוצמה הסינית הגוברת.

אלא שתוכניות לחוד ומעשים לחוד, והמציאות הכתה בביידן פעם אחר פעם. בקיץ 2021 הגיע המשבר הגדול הראשון, עם הנסיגה המהירה שלא לומר הבריחה האמריקאית מאפגניסטן. הנסיגה הגיעה לאחר הסכם שלום שנוי במחלוקת שחתם ממשל טראמפ עם הטאליבן, אך הביצוע בפועל והקריסה המהירה פגעו קשות בתדמית האמריקאית.

בתחילת 2022, הסתערה רוסיה על אוקראינה ופתחה במלחמה הגדולה ביותר שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. ארה"ב, ועמה כל מדינות אירופה, מצאו עצמן נשאבות אל תוך משבר ממושך ועקוב מדם שנראה בלתי פתיר. המלחמה באוקראינה, ביחד עם העלויות הכבדות של מגפת הקורונה, יצרו משבר כלכלי עולמי וקריסה דרמטית בוול סטריט.

2023 עשויה להיזכר כשנת מפתח בעידן ביידן ובמעמדה של ארה"ב בשנים הבאות. מצד אחד, האמריקאים ספגו שורה של מכות – סין ורוסיה הובילו מספר גדל והולך של מדינות להפסיק להשתמש בדולר האמריקאי כמטבע המוביל לסחר בינ"ל ועתודות מט"ח. זוהי אחת היוזמות המרכזיות של הבלוק הכלכלי BRICS שהשתיים מובילות. ב-1 בינואר 2024, תהפוכנה גם איראן, סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ואתיופיה לחברות בבלוק, שצפוי לצרף חברות נוספות בשנים הקרובות. סין גם ניצלה את ההיעדרות האמריקאית מהאזור והפכה לשושבינה של ההתקרבות הדרמטית בין איראן לסעודיה.

גם בזירה הפנימית לא נהנה ממשל ביידן מהצלחה גדולה ונכשל בהתמודדות עם המשבר הכלכלי ועם משבר ההגירה הבלתי-חוקית ששוטפת את ארה"ב. ביידן, הנשיא המבוגר ביותר בתולדות ארה"ב שעתיד להתמודד לכהונה נוספת, נראה פעמים רבות מבולבל ולא מפוקס. שיעורי התמיכה בו נמצאו בירידה מתמדת וירדו בחלק מהסקרים בספטמבר 2023 אל מתחת ל-40% – שיעור תמיכה נמוך יותר מטראמפ ואובמה באותו שלב בנשיאותם.

מצד שני, לא הכל שחור מבחינת ביידן – מתחילת השנה הציג הממשל מספר יוזמות חדשות שהן בגדר הנחת יסודות לעתיד, דוגמת הסכם מסגרת חדשה לשיתוף פעולה עם מדינות אמריקה הלטינית, הסכם סחר עם טייוואן ששלח מסר ישיר לסין והסכם סחר חדש במרחב ההודו-אסיאתי. ארה"ב מנסה עוד מעידן אובמה לשדרג את קשרי הסחר שלה באזור כאלטרנטיבה לסין, והשנה סוף כל סוף נחתם ההסכם.

ב-9 בספטמבר, בפסגת מדינות ה-G20, הכריזה ארה"ב על מהלך משלים למסגרת הזו, שנוגע גם לישראל. במרכז המהלך הקמת נתיב סחר חדש מהודו לאיחוד האירופי, דרך איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל. הלכה למעשה, מדובר על מערך של מסילות רכבת ונמלים שיאפשרו קיצור של נתיבי הסחר הקיימים. היוזמה היא תולדה של אינטרסים משותפים של כל המדינות החברות ושל הרצון האמריקאי-אירופי לבסס אלטרנטיבה לנתיבי הסחר הקיימים מסין דרך איראן, טורקיה ו/או רוסיה, אלטרנטיבה שעשויה לתת דחיפה לצמיחה של הודו ולנגוס בנתח הסיני בסחר העולמי. בקיצור, מדובר בעסקה שלכל המדינות החברות בה יש רק מה להרוויח, ולכל המתחרות שהוזכרו יש מה להפסיד.

היוזמה אמורה לא רק לחזק את המעמד האמריקאי שנמצא בשפל, אלא גם לתת את הדחיפה הנדרשת לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. להסכם כזה תהיה חשיבות אסטרטגית דרמטית – מבחינת ישראל זה יהיה ההסכם החשוב ביותר מאז הסכם השלום עם מצרים. מבחינת ארה"ב, ההסכם יכול לבסס ציר פרו-מערבי שיבטיח את האינטרסים האמריקאים באזור וידחק החוצה את סין ורוסיה.

ואז הגיע ה-7 באוקטובר

בכל תקופת המשבר הפוליטי בישראל, שמר ביידן על מרחק. אבל מיד עם פרוץ המלחמה הזדרז והתייצב לצד ישראל באופן חד משמעי וחסר תקדים – הוא שלח את קבוצת הקרב של נושאת המטוסים ג'רלד פורד, הגדולה והחדשה בצי האמריקאי, ולאחר מכן שלח קבוצת קרב נוספת וכוחות נוספים. הוא הכריז על תמיכה חד-משמעית בישראל בנאום הכי פרו-ישראלי אי פעם של נשיא אמריקאי, ואף קפץ לביקור בישראל בזמן המלחמה, אירוע תקדימי נוסף.

ביידן לא לבד בתמיכה לישראל, וסקרים שנערכים בארה"ב מציירים תמונה חיובית מבחינת ישראל. ביידן עצמו סובל משיעורי תמיכה נמוכים והתמיכה בו ירדה במעט בקרב האגף הרדיקלי והפרו-פלשתיני במפלגה הדמוקרטית, אך ישראל עצמה זוכה לתמיכה משמעותית בארה"ב בכל השכבות, למעט בקרב דמוקרטים צעירים. יוצא מהכלל ומדאיג זהו הדור הצעיר, שנוטה יותר לצד הפלשתיני ואף לתמיכה בחמאס. עוד רבות ידובר במתרחש באוניברסיטאות המובילות בארה"ב, שבמקרה או שלא רבות מהן נהנות מהשקעות קטאריות נדיבות.

השוואה בין סקרים שנערכו בחודשים טרום המלחמה לאלה שנערכו לאחר פריצתה, מצביעה על התחזקות ברורה בתמיכה בישראל בקרב רפובליקנים ועצמאיים וסטטוס-קוו ברמות התמיכה בקרב דמוקרטים. מרבית האמריקאים היו מעדיפים שהממשל יציג עמדה מאוזנת, אך שיעורם ירד מ-70% בחודש יוני ל-54% באוקטובר. נכון לסוף אוקטובר, שלושה מכל ארבעה אמריקאים שרוצים לראות את הבית הלבן מציג עמדה ברורה בנושא, מעוניינים שזו תהיה פרו-ישראלית. רבע מהרפובליקנים טוענים שהעמדה הנוכחית של ביידן תומכת יותר מדי בפלשתינים.

אין חולק על כך שהנשיא ביידן מרגיש קשר רגשי עמוק לישראל וכך גם מזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן. גם בסנאט ובבית הנבחרים האמריקאי זכתה ישראל לתמיכה מכל האגפים, למעט האגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. לצד זאת, להתערבות האמריקאית במלחמה של ישראל יש גם פוטנציאל לשפר באופן משמעותי את מעמדה של ארה"ב באזור ובעולם בכלל, ולתת לביידן, שנכנס בעוד חודשיים לשנת בחירות, את הדחיפה שהוא צריך כדי לזכות בכהונה שנייה.

המלחמה בעיניים של מעצמות העל

לארה"ב יש הרבה מאוד מה להרוויח מניצחון ישראלי גם מעבר לקשר המיוחד עם העם היהודי. באותה מידה, לארה"ב יש הרבה מאוד מה להפסיד אם חס וחלילה ישראל תפסיד. ניצחון ישראלי ברור מול חמאס ואולי גם מול ארגוני פרוקסי איראנים אחרים, ישקמו את ההרתעה הישראלית, ישאירו בחיים את הסכמי אברהם ואת הסיכוי לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. ניצחון לציר האיראני פירושו ערעור היציבות, חיזוק כל הגורמים הרדיקליים במרחב והעלאת הסיכון כלפי כל בנות בריתה של ארה"ב באזור וגם במקומות אחרים – ניצחון איראני ייתן גם רוח גבית ורעיונות חדשים לרוסיה באוקראינה.

בעידן שבו המאבקים בין המעצמות ברורים, קשה עד בלתי אפשרי למדינות באזורי סכסוך להישאר ניטרליות. לפיכך, בכל סכסוך יש לכל מעצמה אזורית ועולמית אינטרס לפעול כדי לשמור על בנות בריתה ולשכנע מדינות מתנדנדות להצטרף לגוש שלה. זו בדיוק הסיבה שהנשיא ביידן עמד על חשיבות הסיוע גם לישראל וגם לאוקראינה מול האויבים שמולן. כשארה"ב קופצת מיד להתייצב לצד ישראל, היא מדגימה לכל בנות בריתה בעולם – ולא פחות חשוב מכך לכל יריבותיה – שהיא לא תהסס לפעול כדי לשמור על האינטרסים שלה ועל בנות בריתה.

בהקשר הזה, זירת המזרח התיכון על כל מורכבותה היא אולי הזירה הנוחה ביותר לארה"ב להגיע להישגים משמעותיים – במלחמת רוסיה-אוקראינה ובכל סכסוך אפשרי במזרח אסיה דוגמת מהלך סיני מול טיוואן או הפיליפינים או התנגשות של צפון קוריאה עם דרום קוריאה או יפן, תמצא עצמה בת הברית של ארה"ב מתמודדת מול מעצמה גרעינית. מצב עניינים זה מנע עד היום התערבות ישירה של ארה"ב והוביל את וושינגטון לתמיכה עקיפה בלבד.

במזרח התיכון, לעומת זאת, רק למדינה אחת יש – על פי פרסומים זרים וכו' – נשק גרעיני, והיא בצד של ארה"ב. מצב עניינים זה מגדיל את מרחב התמרון של ארה"ב ויכול לאפשר לה להגדיל את הלחץ ואף לפעול ישירות נגד האויב המרכזי בזירה – איראן. פגיעה ביכולות האיראניות יכולה להפחית את הלחץ גם בזירה האוקראינית, שם הרוסים עושים שימוש נרחב בכטב"מים איראנים. אין פירוש הדבר כי פניהם של האמריקאים למלחמה, אך הם נוקטים בכל הפעולות כדי להיות מוכנים לאפשרות הזו. אם וכאשר הסבירות להתנגשות תעלה, תעלה גם הסבירות כי הרוסים יבצעו מהלכים משלהם או יאיימו בכאלו כדי לגרום לאמריקאים לחשוב פעמיים. למשל, באספקת מערכות נ"מ מתקדמות שלא מכרו עד היום לאיראנים.

סין, להבדיל, נמצאת בצומת דרכים. מבחינת האינטרסים הישירים שלה, היא חייבת לשמור על איראן ורוסיה. תקיעת היוזמות האמריקאית במרחב, דוגמת נתיב הסחר המתחרה לסין שיעבור מהודו לאירופה דרך סעודיה וישראל, ישרת את האינטרסים שלה. סין מפגינה אסרטיביות גוברת והולכת במדיניות החוץ שלה, אך היא נמנעה עד היום מהתערבות ישירה. צעד כזה יהווה קו פרשת מים במדיניות החוץ הסינית, שהייתה אטרקטיבית למדינות רבות דווקא משום שהקפידה שלא להתערב בעניינים של אחרים.

מכל האמירות של הנשיא ביידן מאז פרוץ המלחמה, אולי המעניינת ביותר הייתה זו שאמר כמעט כבדרך אגב בשיחה עם נשיא צ'ילה, גבריאל בוריץ': "מגיע זמן, כל 6-8 דורות, שהעולם משתנה בזמן קצר מאוד, ואני חושב שמה שיקרה בשנתיים-שלוש הקרובות יקבע איך ייראה העולם בחמישה-שישה עשורים הקרובים". בהתייצבות החד-משמעית לצד ישראל ואוקראינה מבקש ביידן לוודא כי גם בעשורים הבאים, ועל אף התחרות הגוברת, תישאר ארה"ב כאומה ההגמונית ששומרת על הדמוקרטיות בעולם.