מרכז הבמה באחד האירועים המרכזיים של קונגרס המפלגה הקומוניסטית הסינית שנערך באוקטובר השנה ישבה האליטה הפוליטית. הנשיא שי ג'ינפינג – האיש החזק במדינה – במרכז, מימינו ראש הממשלה היוצא לי קצ'יאנג, לצדו קודמו בתפקיד חו ג'ינטאו שאותו החליף ב־2012 ומשמאלו של חו ישב לי ז'אנשו, מספר שלוש היוצא. חו בן ה־79, צל חיוור למדינאי החזק מהעשור הקודם, ביקש לעיין במסמכים שעל השולחן. נראה כי לי ביקש למנוע זאת ממנו ונטל את המסמכים בידו, ותוך שניות – בסצינה שנראית כאילו נלקחה משנות החמישים בבריה"מ – לווה חו אל מחוץ לאולם כשהוא ממלמל כמה מילים לעבר הנשיא. התמונה הזאת סימלה יותר מכל את סיומו של עידן בסין – וחזרה לימים שבהם מעצמת הענק הונהגה בידי אדם אחד.
הקונגרס הלאומי של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוא האירוע הפוליטי החשוב ביותר במדינה המאוכלסת ביותר בעולם. במשך שבוע מתכנסים אלפי חברים בכירים במפלגה ובוחרים את האנשים שיאיישו את עמדות המפתח במדינה, בזמן שוותיקים פורשים. ההנהגה מציגה תוכניות, אידיאולוגיה מעודכנת, שינויים בחוקת המפלגה ועוד. בתום הקונגרס מתקבלת תמונה של ההנהגה הסינית בסדר היררכי ברור ואת הדרך שהיא מעוניינת להתוות לסין. הקונגרס מתכנס מדי חמש שנים מאז 1977, אז נערך הקונגרס הראשון בעידן הפוסט־מאואיסטי.
חזרה למנהיג העליון
לאחר מותו של מאו דזה דונג, מנהיגה הכל יכול של סין שבשנות שלטונו הטוטליטרי מתו עשרות מיליוני בני אדם, נבחר דנג שיאופינג לשמש כנשיא סין. דנג הבין כי סין חייבת להיפתח מבחינה פוליטית ומבחינה כלכלית כדי להיחלץ ממצבה הכלכלי הקשה בסוף שנות ה־70. הוא אכן הוביל את סין לצמיחה מהירה וחסרת התקדים בהיקפה, שהפכה את סין ממדינה עם רמת חיים מהנמוכות בעולם, לכלכלה השנייה בגודלה וכזו המאיימת על ההגמוניה האמריקנית.
במקביל פעל דנג לייצר כמה איזונים ובלמים במשטר הסיני, כדי למנוע יצירתו של מאו חדש. בין השינויים היו הגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות של חמש שנים; הוא השיב את הוועדה המתמדת כגוף בעל העוצמה הרבה ביותר בסין שבו 7־9 חברים, שמקבלים את ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר, והגביל את גיל החברים בה ל־68 בתחילת הקדנציה. מעצביה של סין הפוסט־מאואיסטית דאגו גם שלצד המנהיג העליון יכהן מספר 2, ראש ממשלה, שירכז אצלו סמכויות שלטוניות רבות, וכך בפועל גם נוצרו עם הזמן סיעות או קליקות שהתחרו ביניהן על התפקידים ויצרו חלוקה של הכוח הפוליטי. המנהיג היוצא – כך היה עם דנג ועם ג'יאנג זמין מחליפו – ממשיך לשאת בתפקידים בכירים ובכך משמש כמוקד עוצמה נוסף, בזכות קשריו עם בכירים אחרים.
מחליפיו של דנג – ג'יאנג זמין שהנהיג את סין עד 2002 וחו ג'ינטאו שהנהיג עד 2012 – שימרו את "הדמוקרטיה" הסינית, ופינו את מקומם בתום הכהונה. וכך היה אמור לעשות גם שי ג'ינפינג. אולם הוא חשב אחרת, ובשורה של מהלכים פעל לביטול הרפורמות של דנג ויורשיו. הוא ביטל את הגבלת שתי הקדנציות כבר ב־2018 (הקדנציה השלישית שלו החלה באוקטובר האחרון), והדיח מהוועדה המתמדת את מקורביו של חו ג'ינטאו וקידם את נאמניו. בכך הפכה הוועדה לגוף של 'יס־מנים' הנאמנים לו. במקביל הוא פצח בפולחן אישיות שבו כלי התקשורת מהללים את פועלו להפיכת סין למעצמת על, והציג תוספת אידיאולוגית משלו לסוציאליזם הסיני של מאו ודנג.
אפס סובלנות
אזרחי סין מעולם לא נהנו משום דבר שדומה בכלל לחופש או לזכויות פרט, אולם תחת הנהגתו של שי נבלמה מעט ההתקדמות הזוחלת שהתרחשה בעשורים האחרונים, והמשטר הידק את אחיזתו בציבור בסגנון המוכר מהגוש הסובייטי של אמצע המאה. ניהול משבר הקורונה – המגפה שהחלה בסין לפני ששיתקה את העולם – היה גם הוא בסגנון הזה.
במאמץ לגמד את ממדי האסון, הסתירה סין של שי מידע מהציבור ומהעולם בכלל, תוך שהיא פועלת באופן אגרסיבי ביותר כדי לעצור את הנגיף. סגרים הרמטיים על ערים שלמות ומיליוני תושבים; שליחת חולי קורונה להיסגר במחנות מרוחקים; מאסרים וקנסות כבדים על מפרי התקנות – אלה מקצת הצעדים הדרקוניים שהפעיל המשטר הסיני עם פרוץ המגפה, בסוף 2019.
ואולם, בעוד העולם כולו יוצא ממשבר הקורונה, מאמץ מדיניות של חיים לצד המגפה וזונח את הצעדים המשתקים כלכלות ומדינות שלמות – בסין דבק שי בלהט במדיניות של "אפס הדבקה". וכך, בעוד שמדינות רבות בעולם חוזרות לשגרה והמגפה כמעט ונשכחה, בסין עדיין מושתים על הציבור אותם סגרים ומגבלות דרקוניות, כולל סגרים מלאים על ערים שלמות ובידוד של מיליוני תושבים. כל זה הוביל באורח בלתי נמנע לעצירת הצמיחה הכלכלית המהירה ממנה נהנתה סין לאורך ארבעה עשורים. בייאושם מהסגרים התכופים, החלו מפעלים רבים לכפות על עובדיהם לגור בשטח המפעל כדי לוודא שהמקום ימשיך לייצר גם בעת סגר.
השינויים שהוביל שי בביצור מעמדו בהנהגה הסינית יוצרים חשש במערב לגבי הכיוון שאליו הולכת מדינת הענק. באופן טבעי מוצא עצמו שי מחזק את הקשרים שלו עם מדינות אוטוריטריות אחרות – אך סין נזהרת בקשריה עם רוסיה אחרי הפלישה לאוקראינה, מחשש להיחשף לסנקציות מערביות
כל זה מתרחש כשהנתונים הרשמיים של מספר המאומתים עומדים על כ־35־40 אלף תושבים ביום, זאת במדינה של 1.45 מיליארד תושבים. לצורך המחשה, במונחים ישראליים בהתאמה למספר התושבים, מדובר על כ־250 מאומתים ביום, זאת לעומת כ־85 אלף מאומתים ביום שהתגלו אצלנו בשיא המגפה.
המספרים האלה מעלים אחת משתי האפשרויות – או שהמשטר הסיני מגיב בצורה קיצונית למשבר שנמצא בשליטה, ואם כך אולי הסיבה אינה המגפה, זה רק תירוץ כדי להעמיק את השליטה בחיי האזרחים. האפשרות האחרת היא שהמספרים האמיתיים גבוהים בהרבה, וסין מנסה להסתיר מאזרחיה ומהעולם את האמת.
כאשר הנתון הרשמי בסין מציג 5,200 מתים מהנגיף מאז פרוץ המגפה ב־2019 – נתון מגוחך לכל הדעות, השקול ל־35 מתים אצלנו – ברור שלמשטר הסיני אין בעיה עם זיוף נתונים. אך כשהסגרים והידוק הפיקוח על האזרחים מתרחש במקביל למאמצי ביצור שלטון היחיד של שי, אך טבעי שהתפיסה הגורסת שהמגפה היא רק תירוץ מתפשט בקרב קבוצות הולכות וגדלות. אפילו המונדיאל, טורניר הכדורגל שנערך בקטר, סיפק הזדמנות לראות כיצד הסינים מתמודדים עם ניהול המגפה בעידן האלקטרוני והרב ערוצי: משחקי הכדורגל ששודרו בסין עברו סינון, כשצילומי תקריב של קהל נטול מסכות קורונה לא מגיעים אל המסך הקטן בסין.
חיילים ברחובות
בשיאו של סיר הלחץ הזה, פרצה שריפה במגדל מגורים במחוז שינג'יאנג, מחוז אוטונומי של המיעוט האויגורי הנרדף במערב סין. השריפה גרמה למותם של עשרה אזרחים ולפציעתם של תשעה נוספים, וסרטונים מאזור האסון מראים כיצד הכבאיות שהוזעקו לעזרת הלכודים מתקשות להגיע לבניין העולה באש בשל מחסומים שנועדו לאכוף את סגרי הקורונה. המקרה הזה צרב בתודעה הציבורית את הכשל האדיר של משיניות הממשלה והמחיר שגובה מדיניות אפס ההדבקה. המחאה נגד הסגרים התערבבה עם הזעם על הדיכוי האתני של המיעוט האויגורי – ומכאן הדרך קצרה למחאה המתפשטת בעשרות ערים במדינה.
מאות אלפי סינים יוצאים בימים אלה לרחובות, במה שמוגדר על ידי לא מעט משקיפים ומומחים לסין כגל המחאה החריף והמשמעותי ביותר מאז מהומות טייננמן ב־1989. המפגינים מפרים עוצר וסגרים שהטיל המשטר הסיני, יוצאים לרחובות ומתפרעים, וקוראים להתפטרותו של הנשיא שי.
ב־1989 יכול היה המשטר להפעיל אגרוף ברזל כדי לדכא את המהומות תוך 50 יום, במחיר של אלפי הרוגים. אז הוטל משטר צבאי במדינה, התקשורת הוגבלה ורבע מיליון חיילים הוזרמו לרחובותיה של בייג'ינג. היום למשטר יהיה קצת יותר קשה לפעול כך – אזרחי סין מחוברים לעולם, הסמראטפונים נמצאים בכל פינה, וקשה יותר למנוע זליגת מידע. למרות שלסין יש עדיין שורה של כלים לצנזורה, הרבה סרטים מגיעים לרשת והדבר מאפשר למחאה להתגלגל ברחבי המדינה.
כנהוג במשטרים מסוגו של זה הסיני, אל מול מצב קשה בזירה הפנימית, פונים לעתים מנהיגים טוטליטריים לזירה החיצונית. מלחמה פטריוטית שתתקע טריז בין מארגני המהומות, תציג את מתנגדי המשטר כבוגדים ואת ההנהגה כמגינת העם יכולה להיות מתכון מנצח לדיכוי המהומות. ובמקרה שכזה, הכתובת האולטימטיבית עשויה להימצא מעבר למצרי טייוואן.
סין אחת
באותו קונגרס שתואר בפתיחה התרחש אירוע חשוב נוסף: שינוי בחוקת המפלגה בהתייחסותה לסוגיית טייוואן. עד היום הופיעה שאלת טייוואן בחוקה בהקשר של חזון עתידי לאיחודה תחת סין ביום מן הימים. השינוי מגדיר התנגדות לכל גילוי של עצמאות טייוואן, ולדעת פרשנים סינים מדובר בנוסח לוחמני יותר וביצירת מסד חוקתי־משפטי לפלישה עתידית. בתפיסה של שי ישנו מסלול "רך" יותר – החלת המודל של הונג קונג ומקאו על טייוואן. תחת עיקרון "אומה אחת, שתי מערכות" טייוואן תוכר כחלק מסין, ותיהנה מאוטונומיה מלאה בכל הנוגע להתנהלותה הפנימית.
השינויים שהוביל שי בביצור מעמדו בהנהגה הסינית יוצרים חשש במערב לגבי הכיוון שאליו הולכת מדינת הענק. באופן טבעי מוצא עצמו שי מחזק את הקשרים שלו עם מדינות אוטוריטריות אחרות. סין נזהרה בקשריה עם רוסיה אחרי הפלישה לאוקראינה, מחשש להיחשף לסנקציות מערביות, אך שי פועל לחיזוק הקשר עם הרוסים. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, רואה בסינים את בת הברית החשובה ביותר שלו – רוסיה מוקצית במערב, המסחר שלה עם ארה"ב והאיחוד האירופי נפגע אנושות ופוטין זקוק לשוק יציב שיקלוט את הנפט והגז שלו. סין זו האופציה המתבקשת, הבעיה היא שרוב תשתיות ההולכה של הגז והנפט מצויים באירופה, והרוסים יצטרכו להניח תשתיות מתאימות כדי לחפות על אובדן השווקים במערב. הסינים מצדם נהנים מקשר עם מעצמה שתלויה בהם, המהווה ספק של אנרגיה זולה ומשמשת מחסום מול המערב.
הרוסים מותשים מהמלחמה באוקראינה, סופגים אבדות, סנקציות קשות ומגייסים ושולחים את כל כוח האדם הזמין לזירה האוקראינית, ולכן זקוקים לבעלת ברית כמו סין. אולם גם סין תזדקק לסיוע בתקופה הקרובה, כשהמתיחות הביטחונית גוברת על רקע המשבר בטייוואן, וארה"ב מובילה קואליציה של מדינות תחת ארגון QUAD, ככוח נגדי לעוצמה הסינית. במקרה של פלישה סינית לטייוואן תפעל הקואליציה הזאת במודל דומה לפעולה מול הרוסים באוקראינה, ששם חוברות לארה"ב מדינות האיחוד האירופי ובריטניה: סנקציות כלכליות מקיפות לצד סיוע צבאי למדינה המותקפת. המלחמה באוקראינה עקובה מדם ונוראית, אך בהסתכלות גלובלית צינית התישה את רוסיה והחזירה אותה עשרות שנים אחורה. אם כך יתגלגלו הדברים מול הסינים, התוצאה המיידית תהיה אומנם העמקה של המשבר הכלכלי בעולם – אך ארה"ב תבטיח את ההגמוניה העולמית שלה תוך פגיעה בסין.
רגע האמת מתקרב
בינתיים מנסה שי להכין את השטח במישור הדיפלומטי. בחודש האחרון השתתף המנהיג הסיני במספר פורומים בינלאומיים, שם פגש שורת מנהיגים בניסיון לרכך את המתיחות. הוא השתתף במפגש 20G שנערך באינדונזיה, ובין היתר פגש שם את נשיא ארה"ב ג'ו ביידן במאמץ להביא להפשרה של המתיחות בין המדינות, על רקע ביקורה של יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי בטייוואן באוגוסט, ותמרונים צבאיים שעורכת ארה"ב באזור.
המסר של ביידן – כמו גם זה שהשמיעה סגנית הנשיא קמלה האריס בפגישתה עם שי במסגרת הפורום לשיתוף פעולה אסיה־פסיפיק בתיאלנד – היה ברור: "עלינו לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים כדי שנוכל לנהל באחריות את היריבות בינינו". כלומר, שתי המעצמות הגדולות בעולם נזקקות לטלפונים אדומים כדי למנוע התדרדרות במצב. היריבות היא כאן כדי להישאר.
יותר מאוחר פגש שי גם את רה"מ היפני פומיו קישידה בבנגקוק. היה זה מפגש ראשון בשלוש שנים בדרג הזה בין המדינות, שהיחסים ביניהן התדרדרו בתקופה האחרונה על רקע גישתה התוקפנית של סין כלפי טייוואן, ירי ניסויי של טילים בליסטים צפון קוריאנים מעל יפן והחשש מניסוי גרעיני של פיונגינג ותמרון צבאי ימי ענקי שמבצעת יפן עם ארה"ב. הסינים מעוניינים להשאיר את היפנים מחוץ לתמונה במקרה של החמרה במצב מול טייוואן. היפנים שחוששים מהאגרסיביות הסינית מהדקים את יחסיהן עם מדינות ה־QUAD – ארה"ב, הודו ואוסטרליה – שאליהן הצטרפו בשנה שעברה גם וייטנאם ודרום קוריאה, יריבותיה האזוריות של סין. הברית הזאת היא הגוף שמהווה איום נגדי למהלכים סיניים חד צדדיים.
המוח שמאחורי הקלעים
חברי הוועדה המתמדת שלכאורה מנהיגים את סין לצדו של שי, נתפסים כדמויות חלשות יחסית לקודמיהם. אולם יש ביניהם גם כוכב אחד, האידיאולוג של המפלגה הסינית, המוציא ומביא של מאחורי הקלעים, וואנג חונינג.
וואנג, איש אקדמיה בכיר, כיהן כפרופסור לפוליטיקה בינלאומית וכדיקן בית ספר למשפטים באוניברסיטת פודאן, אחת מחמש האוניברסיטאות המובילות במדינה. בשלב מסוים עבר אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הסינית, תוך שימוש בכשרונו כתיאורטיקן פוליטי מבריק ובעל יכולות דיפלומטיות.
וואנג הפך לאידיאולוג חשוב בכל הממשלים הסיניים. בממשלו של ז'יאנג זמין ניסח את תורתו של ז'יאנג – "שלושת המייצגים" – שהתמקדה בצמיחה הכלכלית. בממשלו של חו ג'ינטאו ניסח את ה"התבוננות המדעית על ההתפתחות", שביקשה לפעול לצמצום הפערים שנוצרו בשנות הצמיחה המהירה, ובממשלו של שי – כעת כבר לא רק מאחורי הקלעים – הוא עמד מאחורי התפיסה של שי לגבי הסוציאליזם הסיני בעידן החדש, שעיקרו יצור עוצמתה של המפלגה הקומוניסטית על כל המערכות האחרות בסין, כשהאירוניה היא שככל ששי הופך למנהיג יחיד, כך למעשה נחלשת המפלגה. אך מובן שהמפלגה היא הכלי שבאמצעותו יכול שי לשלוט על מדינה שבה חיים 1.45 מיליארד בני אדם.
וואנג הצליח לתמרן בין שלושה ממשלים שונים, סיעות שונות, ולהישאר במשחק הפוליטי ואף להתקדם. קשה למצוא אדם נוסף שנותר במעגלי קבלת ההחלטות בסין כל כך הרבה שנים. הוא מוגדר באופן רשמי כמספר ארבע בהנהגה הסינית, כולם מקורבים לשי ולא צפויים לאתגר אותו. כך שלמעשה סין מונהגת על ידי מנהיג דומיננטי אחד עם בכיר במפלגה שמשמש כיועצו האידיאולוגי והפוליטי, בזמן ששאר הפוליטיקאים הבכירים במפלגה מודרים מקבלת ההחלטות.
לוואנג גם מיוחסת מעורבות בעיצוב הפרויקט המגלומני של שי ג'ינפינג, יוזמת החגורה והדרך, או חגורה אחת – דרך אחת, שבה משקיעה סין טריליוני דולרים בפרויקטי תשתית ברחבי העולם כדי לייצר נתיבי סחר עולמיים בשליטתה המוחלטת. וואנג, למרות ואולי בגלל הרקע האקדמי, הוא שמרן המעוניין בשימור עוצמתה של המפלגה, לצד תחייתה של האומה הסינית, מושג שהפך למטבע לשון נפוץ בעידן שי. ניתן לראות אותו מאחורי כתפו של המנהיג גם בפגישות עם מנהיגים זרים, ואחת השאלות היא האם יישאר תמיד בתפקיד היועץ או שמא יש לו שאיפות גדולות יותר.
שי פגש בשבועות האחרונים גם את מנהיגי אוסטרליה, וייטנאם, גרמניה, פקיסטן, אינדונזיה, ניו זילנד ועוד. בכל הפגישות הללו מבקש שי, באמצעות יוזמות לשיפור היחסים הכלכליים, לתקוע טריז במהלכי האמריקנים להקים קואליציה נגדו.
גל הפגישות המדיניות האלה בולט במיוחד על רקע העובדה שבמשך כשנתיים לא קיים שי מפגשים עם מנהיגים זרים בשל הקורונה ומדיניותו הרדיקלית של "אפס הדבקה". התפרצות המחאה והגברת האמצעים הדרקוניים להתמודדות עם המגפה פוגעים במאמץ המדיני של שי.
וכך, בעוד רגע האמת במאבק בין סין למערב בהובלת ארה"ב מתקרב, כל צד מבקש לארגן גוש של מדינות לצדו כדי להתמודד עם המהלכים העתידיים, צבאיים, כלכליים או דיפלומטיים. מאחר שהמנהיג הסיני הוא המחליט היחיד, המטרות האסטרטגיות שמציבה לעצמה סין ברורות – איחודה של המדינה בדרך להגעה לעמדת הגמוניה עולמית. טייוואן היא רק תחנה בדרך, ואין לדעת להיכן תנותב האגרסיביות הסינית כשתתפרץ. ההפגנות והמהומות בסין, אף כי אינן מסכנות את המשטר בשלב זה, עלולות דווקא להגביר את האגרסיה הסינית, שתרצה כאמור להסית את תשומת הלב של אזרחיה לאויב חיצוני, להתאחד סביב האתגר ובכך לזנוח את ההפגנות בערים. למרות ההצהרות מהמערב, לחלוטין לא ברור אם ארה"ב ובנות בריתה ירצו להתמודד עם האתגר הסיני מעבר לזירות הכלכליות והדיפלומטיות. בכל מקרה, החמרת המתיחות הזו, ועוד ביתר שאת במקרה של פעולה צבאית של ממש, תציב את העולם בפני משבר כלכלי חמור בהרבה מזה שהחל בפלישה הרוסית לאוקראינה.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים.
