נוכל האומנות: ספר חדש מספק הצצה לחייו של פושע שגנב יותר מ-200 פריטי אומנות

גנבים גונבים יצירות אומנות בדרכים מרהיבות, עוד מאז נפתחו המוזיאונים הציבוריים הראשונים במאה ה־18 | צילום: Shutterstock
גנבים גונבים יצירות אומנות בדרכים מרהיבות, עוד מאז נפתחו המוזיאונים הציבוריים הראשונים במאה ה־18 | צילום: Shutterstock
סטפן ברייטווייזר הצליח לשים את ידו על יותר מ־200 פריטי אומנות בשווי 2 מיליארד דולר, מבלי להיתפס • בעיבוד לקטע מספרו "גנב האומנות", מעניק מייקל פינקל הצצה לחייו המסעירים של הפושע היצירתי והבלתי נלאה • אבל לפני שתשקלו הסבה מקצועית: הגניבה כשלעצמה, מסובכת ומסוכנת ככל שתהיה, מסוכנת פחות ממכירת השלל

סטפן ברייטווייזר וחברתו אן־קתרין קליינקלאוס אוחזים ידיים בעודם מתקרבים למוזיאון. הם מתקדמים אל דלפק הקבלה, רוכשים שני כרטיסים ונכנסים פנימה. זוג חמוד בסך הכל. אלו צהרי יום ראשון באנטוורפן, בלגיה, בפברואר 1997.

השניים מתמזגים בקהל התיירים בבית רובנס, מצביעים ומהנהנים לכיוון הפסלים וציורי השמן. קליינקלאוס לבושה בטוב־טעם בבגדי מותגים של שנאל ודיור שרכשה בחנויות יד־ שנייה, תיק איב סן לורן גדול תלוי על כתפה. ברייטווייזר לובש חולצה מכופתרת תחובה למכנסיים אופנתיים ומעיל הגדול במעט ממידותיו. סכין שוויצרית מוחבאת בכיסו.

בית רובנס הוא מוזיאון אלגנטי הממוקם במקום מגוריו של הצייר הפלמי הנודע פטר פאול רובנס, האחראי לכמה מהיצירות המפורסמות ביותר מתקופת הבארוק. הזוג משוטט בין החדרים השונים, שעה שברייטווייזר משנן את היציאות הצדדיות ומונה את מספר השומרים. במוחו הוא משרטט כמה מסלולי בריחה אפשריים.

היצירה אותה הם מתכננים לגנוב ניצבת מוגנת בחלקו האחורי של המוזיאון, בקופסת תצוגה שקופה המחוברת לבסיס עץ: פסל שנהב של אדם וחווה. ברייטווייזר נתקל ביצירה הזו בביקור קודם במוזיאון. הזוהר הייחודי לשנהב של היצירה בת 400 השנה, לא יצא מראשו. זו הסיבה שחזר לשם עם קליינקלאוס.

"נוף עם תותח" מאת אלברכט דירר. יצירה שנגנבה על ידי ברייטווייזר ממוזיאון בשוויץ | צילום: Art of Museum Metropolitan The ,1919 ,Fund Fletcher

לכל מערכת אבטחה יש נקודות חולשה, וברייטווייזר מצא אותן גם בבית רובנס. עקב האכילס – בו הבחין כבר בסיורו המקדים – היה העובדה שניתן להפריד את קופסת הזכוכית האקרילית מבסיס העץ באמצעות שליפה של שני ברגים בלבד. לא יהיה קל להגיע אליהם או להוציא אותם, נכון, ובכל זאת: רק שניים. עקב האכילס של השומרים הוא, כתמיד, אנושיותם. הם, למשל, נעשים רעבים. כפי שהבחין ברייטווייזר, במהלך היום כולו בכל חדר יושב שומר. כל היום, חוץ מבשעת ארוחת הצהריים. אז, בגלל מחסור בכוח אדם, מסתובבים השומרים שלא יצאו לאכול בין החדרים, מציצים לכל חדר בקצב קבוע למדי.

המשתנה הבלתי צפוי הוא התיירים. אפילו ב־12:00 בצהריים יש יותר מדי מהם. החדרים הפופולריים ביותר במוזיאון הם אלו המציגים את ציוריו של רובנס, יצירות גדולות מכדי לגנוב בבטחה. הגלריה שבה נמצא פסל אדם וחווה מציגה יצירות שרובנס אסף במהלך חייו, כולל פסלי שיש של פילוסופים רומיים וקומץ ציור שמן הולנדיים ואיטלקיים. את פסל השנהב יצר הפסל הגרמני המוערך גיאורג פטל.

בחדר אין מצלמות. קומץ מהן מפוזרות במוזיאון, אבל מוזיאונים קטנים מציבים לעיתים מצלמות לשם הרתעה בלבד, מבלי להפעילן. ברייטווייזר ממקם את עצמו באזור הפסל, מביט בשלווה, לכאורה, בציור שמן, בעוד קליינקלאוס מסתובבת באזור הכניסה לחדר. ברייטווייזר מוציא את הסכין מכיסו, שולף את פונקציית המברג ומתחיל לעבוד. בעיניו מדובר ביצירת מופת: שני בני האדם הראשונים מביטים זה בזו שעה שהם קוטפים את הפרי האסור, אך טרם נגסו בו; האנושות על סף החטא.

קליינקלאוס משתעלת שיעול עדין, וברייטווייזר חוזר בזריזות ל"עמדת הצפייה באומנות" שלו, כשהשומר נכנס לחדר. השומר מסתובב וסוקר את החדר ביסודיות, אך עוד בטרם הוא יוצא מהחדר, ברייטווייזר כבר ממשיך במשימה שלו. התהליך הזה – סיבוב מברג, שיעול, הפסקה – חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים. כדי לשחרר את הבורג הראשון, תוך טפטוף מתמשך של תיירים ושומרים, נדרש מאמץ מרוכז של כעשר דקות. ברייטווייזר לא עוטה כפפות, זה יקשה על העבודה. הבורג השני אינו קל יותר. אבל בסופו של תהליך, הוא נשאר עם שני ברגים בכיסו.

"גנב האמנות" 2023 מאת מייקל פינקל

בזמן שלקח לו להוציא אותם, נכנס השומר לגלריה שלוש פעמים. ברייטווייזר לחוץ. הוא עצמו עבד פעם כשומר במוזיאון, מיד לאחר שסיים את לימודי התיכון. אומנם לא סביר שמישהו יבחין בברגים הקטנטנים החסרים, אבל הוא יודע שכל שומר הגון מתמקד באנשים. להישאר באותו החדר במהלך שני סיבובי בדיקה רציפים ואז לבצע גניבה – לא מומלץ. שלושה סיבובים – זה כבר גובל ברשלנות. אסור לו להישאר שם לסיבוב הרביעי. הוא חייב לפעול או לסגת. הוא חושב: זו לא הפעולה שמכניסה גנב לכלא, זה ההיסוס.

ברייטווייזר מרים את קופסת התצוגה, תופס את פסל השנהב ותוחב אותו חלקית בתוך חגורת המכנסיים שלו, מתחת למעיל. יש בליטה, אבל רק שומר בעל עיני נץ עשוי להבחין בה. הוא לא מתעסק עם התיבה השקופה, הוא לא רוצה לבזבז שניות יקרות מפז. הוא פוסע בקצב אחיד, אך לא נחפז. הוא יודע שגניבה בוטה כל כך תזוהה במהירות וכוחות החירום יתייצבו פה במהרה. המוזיאון יינעל והשוטרים יערכו חיפוש בין כל מבקרי המוזיאון.

ובכל זאת, הוא לא רץ. רק כייסים רצים. הוא יוצא מהגלריה וחומק דרך דלת כניסה לעובדים בלבד, אל חצר המוזיאון. הוא צועד על המרצפות החיוורות וחולף קיר מכוסה קיסוס, הפסל נחבט בגבו, ואז נכנס בדלת נוספת חזרה לתוך המוזיאון, קרוב לכניסה. שם הוא חובר לקליינקלאוס, שחמקה החוצה בדרך אחרת. הם ממשיכים יחד אל מכונית החונה ברחוב שקט. הוא פותח את תא המטען של אופל טיגרה קטנה בצבע כחול עמוק, ומניח את הפסל. יחד הם נכנסים למכונית ויוצאים לדרך. גם עכשיו שומר ברייטווייזר על איפוק ונוהג לאיטו לכיוון היציאה מהעיר. רק כשהוא מגיע לכביש הראשי הוא סוחט את דוושת הגז – עכשיו הם רק שני ילדים בני 25, דוהרים בשמחה הביתה.

היסטוריה מפוארת

גנבים גונבים יצירות אומנות בדרכים מרהיבות, עוד מאז נפתחו המוזיאונים הציבוריים הראשונים במאה ה־18. מוזיאון המציג אומנות לקהל הרחב אינו מסתיר את ערכן של היצירות, והמוזיאונים חשופים לעיתים קרובות לגניבות, בייחוד כאשר מדובר במוסדות קטנים, שאין להם תקציב לאמצעי מיגון מתקדמים. הדרך היעילה ביותר למנוע כמעט את כל הפשעים שמתקיימים במוזיאונים היא לנעול את היצירות בכספות ולשכור שומרים חמושים. אבל לזה קוראים "בנק", לא מוזיאון.

ברייטווייזר בוהה בפסל אדם וחווה, עשוי השנהב, שגנב 21 שנים קודם לכן

אבל סטפן ברייטווייזר בן ה־52 הוא לא גנב רגיל. הוא הצליח לבצע גניבות מוצלחות מ־200 מוזיאונים וכנסיות ברחבי אירופה, במהלך סוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000. בסופו של דבר הוא נתפס, אבל רק לאחר קריירה מפוארת. גנבי אומנות מעטים בהיסטוריה גנבו מעשרה מוזיאונים, ומרביתם – גם אם לא נתפסו – ניסו לבצע פשע במוזיאון פעם אחת בלבד. יש לכך סיבה טובה: רובם למדו בדרך הקשה שאפילו אם הצליחו להתגבר על כל המכשולים ולצאת עם היצירה לחופשי, כאב הראש שלהם רק התחיל.

אומנות ייחודית וניתנת למעקב, אשר ככל הנראה גם מוזכרת בחדשות בעקבות הגניבה, היא נטל. לעתים קרובות מאתגר יותר לייצר ממנה רווח מאשר לגנוב אותה. אז מה באמת יכול גנב לעשות עם יצירת מופת? לשאלה הזאת יש רק שלוש תשובות אפשריות.

אפשרות אחת: למכור את השלל לאספן או לסוחר אומנות מושחתים

זו לא ממש בעיה למצוא סוחר לא הגון. מחקר שנערך באוניברסיטת אוסלו תיעד עסקאות בלתי חוקיות בפריטי אומנות ועתיקות ב־43 מדינות שונות. התעריף המקובל עבור יצירות גנובות הוא 3% עד 10% ממחירן הקמעונאי. ככל שהיצירה מפורסמת יותר – האחוזים קטנים. יצירה של מיליון דולר תניב רווח של 30 אלף דולר – נתון לא מרשים במיוחד בהתחשב בסיכון הגבוה. חלק מהפריטים ממשיכים להחליף בעלות, חוצים ארצות ומתגלגלים בין בתי עבוט, חנויות המוכרות עתיקות וגלריות – וכעבור שנים של צבירת קבלות ותעודות, היצירה נפלטת חזרה אל השוק החוקי, לרוב במכירה פומבית קטנה.

אפשרות שנייה: לדרוש כופר בעבור העבודה "החטופה"

לשם כך דרוש מתווך שיכול לקשר בין שני צדי המתרס – החוקי והלא חוקי. במקומות רבים זה לא חוקי לשלם כופר עבור אומנות גנובה, ולכן מתויגת העסקה לעיתים קרובות באופן מעורפל כ"מענק על מידע". תגמולים מסוג זה נפוצים לפחות משנת 1688, אז פרסם אדוארד לויד מודעה בעיתון לונדון גאזט, בה הציע סכום השווה כיום לדולר וחצי עבור השבתם של חמישה שעוני כיס. אותו לויד הקים לימים את לויד'ס אוף לונדון, המספקת שירותי ביטוח אומנות גלובליים. לפני יותר מ־30 שנה, נגנבו ממוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר 13 יצירות אומנות שטרם הושבו. המוזיאון הציע בתחילה מיליון דולר תמורת השבת הסחורה הגנובה, לאחר מכן 5 מיליון דולר וכיום 10 מיליון דולר – ועדיין, גם הסכום העדכני עומד על כ־2% בלבד מהשווי הכולל של היצירות, כ־500 מיליון דולר. זה ככל הנראה לא מספיק כדי להעלות את היצירות אל פני השטח.

אפשרות שלישית: להשתמש ביצירה הגנובה כמטבע בעולם התחתון

אפשרות שלישית: להשתמש ביצירה הגנובה כמטבע בעולם התחתון ציור רב־ערך שיכול להיכנס בקלות לתיקיית מסמכים – הגודל שגנבים לרוב בוחרים בו – יכול לשמש כסכום כסף משמעותי, שאינו תופס מקום רב (לעומת מזוודה מלאה בשטרות) וניתן להעבירו בקלות דרך שדות תעופה וגבולות. אנשי מודיעין רוסים גילו שלפחות 40 ארגוני פשע במדינתם מוכנים לקבל אומנות כעירבון. ציור של פיקאסו שנשדד מהיאכטה של נסיך סעודי בשנת 1999, הוחזק על ידי עשרה בעלים שונים, תוך שהוא משמש בעסקאות נשק וסמים.

גביע כסף עם ביצת יען שנגנב על ידי ברייטווייזר ממוזיאון האומנות וההיסטוריה בבריסל, בלגיה | צילום: Royal ImageStudio and Art of Mus

שלוש אסטרטגיות אלה, מן הסתם, כרוכות בהעברת בעלות. החילופים הללו הם נקודת החולשה בה שואפות רשויות אכיפת החוק להתערב. יחידות מיוחדות של המשטרה, המתמקדות באומנות, מנסות להתחקות אחר רגעי החלפת הידיים. יחידות מסוג זה קיימות לפחות ב־20 מדינות. זו של איטליה היא הגדולה ביותר, עם כ־300 בלשים.

בארצות הברית, צוות פשעי אמנות של ה־FBI כולל 20 סוכנים מיוחדים ומייצר רשימה של עשר היצירות הגנובות המבוקשות ביותר. כשמדובר בציורים בעלי פרופיל גבוה, מתקיימת לעתים גם פעילות סמויה. בניגוד לתחומים אחרים, בלשי האומנות מתעדפים את השבת האומנות על פני ביצוע מעצרים. הערכה גסה היא שכ־50% מהיצירות שנגנבו ממוזיאונים נמצאות ומושבות אליהם. בחלק מיחידות פשעי האומנות טוענים כי הסטטיסטיקה עומדת על תשע מעשר.

אז איך הצליח סטפן ברייטווייזר, שגנב מאות עבודות שהוערכו על ידי המשטרה בכ־2 מיליארד דולר, לחמוק מרשויות החוק כל כך הרבה פעמים? פשוט מאוד. הוא עשה משהו שמעטים מגנבי האומנות עושים: הוא תלה את השלל בחדר השינה שלו ונהנה ממנו. הדרך הטובה ביותר לחמוק מעונש על גנבת אומנות, הסביר ברייטווייזר, היא לא למכור אותה כלל.


עיבוד מתוך הספר "גנב האמנות" © 2023 מאת מייקל פינקל. באישור Knopf .A Alfred, חטיבה של הוצאת פינגווין רנדום האוס LLC. כל הזכויות שמורות. אין להפיץ או לשכפל ללא אישור בכתב מהוצאת הספרים.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן