בדצמבר 1978, דייוויד טראן, אז בן 33, עזב את ביתו בווייטנאם עם 100 אונקיות של זהב. המתכת היקרה, בשווי של 20 אלף דולר בזמנו, או כ-90 אלף דולר במונחים של היום, הופקדה בפחיות חלב מרוכז כדי להתחמק מתשומת הלב של השלטונות הקומוניסטיים של וייטנאם. טראן נסע בספינת משא להונג קונג, שם בילה שמונה חודשים במחנה פליטים, ולאחר מכן עבר לבוסטון לשישה חודשים לפני שהשתקע בעיר המלאכים.
כשהגיע ללוס אנג'לס הוא מכר חלק מהזהב וקנה בניין בשטח של כ-230 מטר מרובע ברובע הצ'יינה טאון. הוא הקים את העסק שלו, Huy Fong (הוי פונג) – על שם ספינת המשא עליה הגיע – כדי להכין רוטב חריף שהוא כינה Sriracha (סיראצ'ה), על שם מתכון שמקורו בתאילנד.
יותר מארבעה עשורים מאוחר יותר, רוטב הסיראצ'ה הגיע לתכנית הריאליטי "הישרדות", לתחנת החלל הבינלאומית ולשולחנות אוכל ברחבי העולם. הבקבוקים שלו, עם לוגו התרנגול והפקק הירוק, נמצאים בכמעט אחד מכל עשרה מטבחים בארה"ב, לפי חברת מחקרי השוק NPD Group. הוא מדורג במקום השלישי בשוק הרוטב החריף האמריקני ששווה 1.5 מיליארד דולר (בהכנסות), מאחורי רוטב הטבסקו, שבבעלות משפחת מקילהני מאז 1868, ו-Frank's RedHot, חלק מענקית התבלינים הנסחרת בבורסה מק'קורמיק.
כיום, הוי פונג שווה מיליארד דולר, בהתבסס על מכירות מוערכות של 131 מיליון דולר בשנת 2020, לפי חברת המחקר IBISWorld. זה הופך את טראן בן ה-77, בעל 100% מהחברה, למיליארדר הרוטב החריף היחיד בארצות הברית. ובעוד כמה מהמתחרים של סיראצ'ה נרכשו בשנים האחרונות – מק'קורמיק רכשה את מותג הרוטב החריף המקסיקני Cholula תמורת 800 מיליון דולר בנובמבר 2020 – טראן לא מתכוונת למכור. הוא מתכוון להעביר את העסק לשני ילדיו – וויליאם בן ה-47 ויאסי בן ה-41 – שניהם עובדים בחברה.
סיראצ'ה הפכה לענקית בלי להוציא שקל על פרסום ובלי להעלות את המחיר הסיטונאי שלה מאז תחילת שנות השמונים. היא גם שרדה תביעה על הריח היוצא מהמפעל שלה, ולאחרונה, מחסור בצ'ילי באביב שעבר הקשור לאקלים, אילץ את הוי פונג להפסיק זמנית את הייצור – מה שגרם למכירות הקמעונאיות לצמוח – ככל שחסידי הרוטב ומסעדות הצליחו להצטייד בו. בכל זאת, טראן לא מתרגש מהצלחתו. "אני רוצה להמשיך לייצר מוצר באיכות טובה, כמו להפוך את הרוטב לחריף יותר… ולא לחשוב על להרוויח יותר", הוא אומר לפורבס.
דיוויד נסע מרחקים ארוכים כדי להגיע לנקודה הזו. הוא נולד בשנת 1945, בסוק טראנג, וייטנאם, כשהמדינה הייתה עדיין תחת שלטון קולוניאלי צרפתי. אביו היה סוחר ואמו הייתה עקרת בית שגידלה אותו ואת שמונת אחיו. בגיל 16, עם השכלה יסודית בלבד, הוא עבר לסייגון (הידועה כיום בשם הו צ'י מין סיטי) והלך בדרך אחיו הגדול לעבוד בחנות לממכר כימיקלים. הוא חזר לעיר הולדתו כדי ללמוד בתיכון, אבל כשסיים הוא גויס לצבא דרום וייטנאם. "לא הייתה לי ברירה", אמר טראן. "בלילה, השוטר בא ודפק על הדלת שלי".
מפלפל טרי לרוטב מתובל
הוא מעולם לא נלחם בפועל – אלא עבד בעיקר כטבח במקום – וסיים את שירותו ב-1975, השנה שבה כבשו כוחות צפון וייטנאם את סייגון וניצחו במלחמה. הוא התחתן עם אשתו אדה כמה חודשים קודם לכן. לאחר שסיים את שירותו הצבאי, טראן עבד עם אחיו הגדול בגידול צ'ילי על אדמתו, צפונית-מזרחית לסייגון. ואז הוא פנה לרוטב חריף: טראן הכין רוטב צ'ילי כטבח בצבא, כשגילה ששאר הרטבים בשוק חסרי טעם או לא מספיק חריפים. הוא החליט לקנות פלפל צ'ילי טרי ולשמר אותו, תוך שהוא מיישם את הידע שלו בכימיקלים כדי להכין רוטב חריף שנשאר טרי ומתובל.
דיוויד, אחיו הגדול וחמיו הכינו את הרוטב החריף בבית וביקבקו אותו בצנצנות מזון לתינוקות של גרבר בשימוש חוזר שהותירו אחריהם חיילים אמריקנים. אבל עד 1978, הממשלה הקומוניסטית לחצה על וייטנאמים ממוצא סיני לעזוב את המדינה. אז טראן ומשפחתו, שהיו ממוצא קנטונזי, השאירו הכל מאחור ועלו על ספינת משא להונג קונג. יחד עם אשתו ובנו, עברו ללוס אנג'לס בינואר 1980, בין השאר בגלל שגיסו של דיוויד אמר לו שיוכל למצוא צ'ילי טרי בקליפורניה. טראן מצא פלפלים משווקים מקומיים וייסד את חברת הוי פונג בפברואר 1980. הוא בחר בתרנגול בתור הלוגו כי נולד בשנת התרנגול הסינית.
דייויד התחיל למכור את רוטב הסיראצ'ה מתוך טנדר שברולט כחול. עד 1987, הביקוש גדל כל כך עד שהוא העביר את הוי פונג לבניין בשטח של יותר מ-20 אלף מטר מרובע במזרח מחוז לוס אנג'לס. פחות מעשור אחר כך הוא רכש מפעל צעצועים לשעבר שנמצא סמוך למשרדים.
בשנת 2010 עברה שוב הוי פונג למתקן הנוכחי שלה, הגדול בשטחו פי שלושה, לא הרחק מרוזמיד. אך עם הצמיחה המהירה של החברה הגיעו אתגרים חדשים: ב-2013, העיר אירווינדיל תבעה את הוי פונג על ריחות הצ'ילי שנפלטו מהמפעל של החברה, בטענה שמדובר במטרד לציבור. הדבר עורר סערה ומחלוקת, כאשר פוליטיקאים מחוץ למדינה, כולל הסנאטור טד קרוז מטקסס, דחקו בטראן והוי פונג לעזוב את לוס אנג'לס.
דיוויד, שלא חובב את התקשורת בדרך כלל, נלחם בחזרה בכך שפתח את המפעל לסיורים ציבוריים ונתן לעולם שבחוץ להיכנס. "אחד הדברים שהופכים אותו למרתק כל כך הוא חוסר הרצון שלו לספר את הסיפור שלו", אומר גריפין האמונד, יוצר סרטים דוקומנטריים שהפיק סרט תיעודי ב-2013 על סיראצ'ה. "כל מה שמעניין אותו זה לנהל את העסק שלו בצורה טובה מאוד". עד מאי 2014, העירייה ביטלה את תביעתה.
ההצלחה המסחררת של הרוטב הובילה גם לזייפנים, שמכרו את סיראצ'ה בבקבוקים שנועדו לחקות את לוגו התרנגול האייקוני. "שלחנו מספר צווי מניעה והגשנו תביעות", אומר רוד ברמן, עורך דין שמייצג את הוי פונג בענייני קניין רוחני. "מה שדיוויד והוי פונג הבינו הוא שיש להם רוטב ייחודי. אין לו תחליף וזו ההגנה הטובה ביותר".
אתגר נוסף הגיע ב-2017, כאשר מערכת היחסים של הוי פונג עם אנדרווד ראנצ'ס, הספקית הבלעדית של פלפלי צ'ילי מאז 1988, קרסה והובילה למאבק משפטי. תחילה, הוי פונג תבעה את אנדרווד, בטענה שאנדרווד לא החזירה תשלום יתר של 1.4 מיליון דולר מעונת הגידול הקודמת. חברת אנדרווד הגישה תביעת נגד, בטענה כי הוי פונג הפרה את החוזה שלה וכי קנתה צ'ילי ממגדלים אחרים. המאבק בבית המשפט נמשך עד 2021, אז בית משפט לערעורים בקליפורניה הורה להוי פונג לשלם לאנדרווד 23 מיליון דולר פיצויים.
אפילו עכשיו עם מספר מגדלים בקליפורניה, ניו מקסיקו ומקסיקו, החברה – שלפי הדיווחים משתמשת במעל ל-50 אלף טון פלפלי צ'ילי בשנה – מסתמכת על יבול חזק בעונת הגידול באביב כדי להבטיח שיש לה מספיק פלפלים כדי לייצר את הרטבים החריפים שלה. אסון אירע באביב 2022 כאשר תנאי מזג האוויר הובילו לקציר גרוע ול"מחסור חמור" בצ'ילי, מה שאילץ את הוי פונג להפסיק זמנית את הייצור.
נראה שהמחסור הזה חלף, והווי פונג יכול לחזור לקצב הרגיל שלו של ייצור 18 אלף בקבוקי סיראצ'ה בשעה. (החברה מייצרת גם שני רטבים חריפים נוספים: סמבל אולק, המבוסס על מתכון אינדונזי שמשתמש רק בצ'ילי, מלח וחומץ; ושום צ'ילי, שדומה אך מכיל שום)
דיוויד טראן השתמש באותם המרכיבים ברוטב הסיראצ'ה מאז שהחל למכור אותו לראשונה ב-1980: צ'ילי, סוכר, מלח, שום וחומץ. במשך יותר מארבעה עשורים, זה היה מתכון להצלחה, שהפך את הוי פונג מסטארט-אפ זעיר לעסק של מיליארד דולר. "יכולתי להשתמש במרכיבים זולים יותר או לקדם את המוצרים שלי כדי להרוויח יותר כסף", אומר טראן. "אבל לא – המטרה שלי היא תמיד לנסות להכין רוטב חריף של איש עשיר במחיר של אדם עני".
