במשך שנים ארוכות העלימו מדינות המערב הדמוקרטיות עין מאיום שהלך והתגבר. הן נמנעו בכל מחיר מעימות ישיר והאמינו שוויתורים נקודתיים ירצו את המפלצת המתעצמת מעברו השני של הגבול. בכל נקודת החלטה הגיבו מנהיגי הדמוקרטיות הגדולות לאיומים בתגובות רפות שהתפרשו – ובצדק – כחולשה. מדיניות הפיוס הזאת היא שהובילה להסתערות גרמניה הנאצית על אירופה ולמלחמת העולם השנייה.
ההיסטוריה, כידוע, נוטה לחזור על עצמה, ופחות מ־80 שנה אחרי חיסול האיום הנאצי שוב עומד המערב בפני כוחות עוינים שמאיימים על אורחות חייו, וגם על חייו ממש. בשני העשורים האחרונים רוקמות סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה ציר חדש מול המערב לקידום האינטרסים שלהן, תוך ניצול עקבי של החופש והפתיחות במערב ושל הרתיעה המערבית מעימותים.
האמצעים במלחמה מגוונים – החל ממבצעי השפעת תודעה והתערבות בפוליטיקה המערבית לצורך העמקת שסעים בחברה; דרך הזרמת מהגרים זרים ופליטים לאירופה ולארה"ב בהיקף חסר תקדים; המשך במאמצי ריגול והתקפות סייבר; ועד להתחמשות אדירה וניהול מלחמות נגד ישראל ואוקראינה.
עם ובלי ההתערבות הזרה, מזה מספר שנים עוברות מרבית הדמוקרטיות במערב טלטלות פנימיות ומהפכים פוליטיים שמונעים הסכמות פנימיות או תכנון לטווח ארוך. במקביל, פועלים המשטרים בבייג'ינג, במוסקבה ובטהרן כל אחד לפי תוכנית מסודרת ארוכת שנים – וכשהם מהדקים את שיתוף הפעולה ביניהם, נוצר ציר חדש ומאיים שכמותו לא ראה העולם כ־80 שנה.
למרות האיום הגדול, בוחר המערב, שוב, במדיניות של פיוס, הבלגה והכחשה, מפגין חולשה ומאפשר את המשך התחזקות הציר והחלשת המערב. כל הסימנים מראים כי הסבירות למלחמה עולמית חדשה הולכת וגוברת. כדי לצלוח אותה, חייב המערב מנהיגות אחרת, שתוביל אותו לנצחון.
הציר החדש
בראש הציר החדש ניצבת סין, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, שתחת הנהגתו של שי ג'ינפינג נוקטת שורה של צעדים בדרכה להתבסס כמעצמת על, צבאית ומדינית. ההוצאה של סין על ביטחון מוערכת כיום ב־300 מיליארד דולר לפחות, קפיצה של פי 8 תוך 20 שנה. ההוצאה האמריקאית על ביטחון עדיין גדולה פי כמה, אך המשאבים האדירים שהקצתה סין מאפשרים לה כבר היום לבנות תשתית שתוכל לאתגר את האמריקאים.
בשנים האחרונות הקימה סין בסיס צבאי בג'יבוטי, בכניסה לים האדום וכ־350 ק"מ מנמל חודיידה. בקובה, מרחק 145 קילומטר מפלורידה, הקימו הסינים בסיס אימונים; ולפני שנתיים השיקו את נושאת המטוסים "פוג'יין", המתקדמת ביותר בצי שלה. זו עדיין לא שוות ערך לנושאות המטוסים המתקדמות של האמריקאים, אבל נראה שהפער הולך ונסגר.
גם בהיבט המדיני מנסה סין להצטייר כאלטרנטיבה לאמריקאים. אחד המהלכים המשמעותיים נרשמו במרץ 2023, כשתיווכה בהסכם הפשרה בין ערב הסעודית לאיראן. הסינים התערבו לטובת האיראנים, ברוח הסכם מסגרת שנחתם ב־2021 בין איראן לסין לשיתוף פעולה מקיף ל־25 שנה. ההסכם כולל התחייבות סינית להשקעת 400 מיליארד דולר באיראן.
לשלושת הצדדים המעורבים היה מה להוכיח לאמריקאים במהלך הזה. הסעודים, שקיבלו כתף קרה מממשל ביידן, אותתו לוושינגטון שיש להם חלופות; האיראנים חיפשו לצמצם את הסכסוך עם הסונים כדי להתמקד בהתקפה נגד ישראל; ואילו הסינים ביקשו להראות שיש אלטרנטיבה לאמריקאים. סין ממשיכה בקו הזה כל הזמן: ממש לאחרונה, בשבוע אחד ביולי, היא אירחה משלחות פלסטיניות של החמאס והפת"ח לשיחות פיוס בין הצדדים, ולמחרת הגיע לסין שר החוץ של אוקראינה, דמיטרו קולבה, לראשונה מאז שפרצה המלחמה.
מבחינת האיראנים והצפון קוריאנים, המלחמה באוקראינה מהווה הזדמנות מצוינת להראות את ערכן למעצמות. רוסיה נזקקה לטילים ולכטב"מים איראנים, ובתמורה הבטיחה לספק נ"מ רוסי מתקדם ולהאיץ את אספקת מטוסי הסוחוי־35 המתקדמים לאיראן. מצפון קוריאה קיבלה רוסיה מיליון פגזי ארטילריה לצורך המלחמה באוקראינה, ובתמורה הגיע פוטין לביקור בצפון קוריאה וחתם על הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין המדינות, שכולל גם הבטחה ל"סיוע" אם אחת מהמדינות תותקף.
פייק ניוז, שיסוי, התערבות בבחירות והתגרויות צבאיות
גם סין ממנפת את המלחמה באוקראינה לטובתה. מבחינת הסינים, רוסיה מהווה לקוח מושלם, שכן למדינה המוחרמת במערב לא באמת נותרה אלטרנטיבה וחברות סיניות רבות ניצלו את החרם עליה כדי להפוך למונופול ברוסיה. בטווח הקצר, זה נותן אוויר לנשימה לרוסיה. בטווח הארוך, רוסיה הופכת תלויה מאי פעם בגורם זר. בדצמבר 2023, שליש מהסחר של רוסיה היה ביואן, ורזרבות היואן ברוסיה עקפו לראשונה את רזרבות הדולרים.
התלות הרוסית בסין משתלבת היטב בתוכנית של בייג'ינג לייצר אלטרנטיבה לארה"ב. הסינים מובילים מסגרות על־מדינתיות חדשות יחד עם הרוסים, ומרחיבים מסגרות קיימות. פורום ה־BRICS הזמין לשורותיו שורה של מדינות, כולל איראן ומצרים; והארגון לשיתוף פעולה של שנחאי (SCO) התרחב אף הוא וכולל עתה גם את הודו, פקיסטן, איראן ומדינות נוספות.
במקביל, פועלים הסינים ב־20 השנה האחרונות לשדרג את קשרי המסחר, ומכאן גם את השפעתם הפוליטית, במרבית האזורים בעולם. יוזמת "החגורה והדרך" שהוכרזה לפני כעשור, משמשת את סין לבסס קשרי מסחר לאורכה ולרוחבה של אסיה ולכיוון אירופה. במקביל, הפכה סין בשנים האחרונות לשותפת הסחר הגדולה ביותר עם מדינות אפריקה שמדרום לסהרה ודרום אמריקה, עם סחר שנתי שמתקרב ל־300 ו־500 מיליארד דולר, בהתאמה. ההשפעה האמריקאית באזורים אלו עדיין משמעותית, אך הפעילות הסינית חשובה מאוד בעיקר למדינות הלא דמוקרטיות. כך מגדילים הסינים את השפעתם הפוליטית ואת התמיכה העולמית בסדר יום חדש, שגם אם אינו בהכרח אנטי־אמריקאי, הוא לכל הפחות שוויוני יותר וסין היא הגורם המשפיע ביותר בו.
לצד סין מתייצבות כאמור רוסיה, איראן וצפון קוריאה. שתי האחרונות משתפות פעולה כבר שנים. ידע צפון־קוריאני סייע בבניית תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן בתחילת דרכה, ופיונגיאנג סייעה רבות גם לשלוחיה של איראן במרחב. מחבלי חיזבאללה התאמנו בצפון קוריאה, ולאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006 נטען כי ידע צפון קוריאני סייע להקמת הבונקרים ושמורות הטבע בדרום לבנון. הכור הסורי שישראל השמידה שנה לאחר מכן, נבנה אף הוא בסיוע צפון קוריאני. במלחמה הנוכחית בעזה נתקלו כוחותינו באמצעי לחימה שיוצרו בפיונגיאנג והוברחו דרך ציר פילדלפי.
ישראל תחת מתקפה
מפרופילים מזויפים ועד זרי פרחים מרושעים – הלוחמה הפסיכולוגית של איראן נגד ישראל
האיראנים והרוסים פועלים במשך שנים נגד ישראלים במרחב הסייבר. לפני הבחירות באפריל 2019, פורסם סיפור פריצת האיראנים לטלפון הנייד של בני גנץ. במהלך מערכת הבחירות נחשף כי האיראנים הפעילו צבא "בוטים" שהגיבו על סיפורי חדשות מתוך מטרה לקדם תכנים קיצוניים. במבצע "שומר החומות" ב־2021, נחשפה רשת של פרופילים מזויפים שהופעלה על ידי איראן ושמטרתה הייתה לייצר דמורליזציה בקרב הציבור הישראלי.
מדינות הציר החדש מובילות יחד סדר יום מתחרה למערב – לארה"ב, לאיחוד האירופי, לישראל, לדרום קוריאה וליפן. לכל אחת מהן לפחות עימות פתוח אחד עם מדינה מערבית: איראן ורוסיה מעורבות בפועל במלחמה נגד מדינות דמוקרטיות הנתמכות על ידי ארה"ב והמערב; סין מאיימת בפלישה לטייוואן; צפון קוריאה מהווה איום מוחשי ותמידי על דרום קוריאה ויפן. כשהן פועלות כל אחת בגזרתה ומנצלות את הפתיחות במערב כדי לפורר אותו מבפנים, יוצרות מדינות הציר החדש כוח עולמי רב השפעה ואיום אמיתי על הסדר העולמי הקיים.
חזית ההגירה
בכל שנה מתדפקים מיליוני מהגרים על גבולות ארה"ב ומאות אלפים על גבולות האיחוד האירופי. רובם מהגרי עבודה ופליטים שנמלטו ממדינות נחשלות, אך ביניהם גם גורמים עוינים שמחפשים להסתנן ולקדם אינטרסים אנטי־מערביים. בשנים האחרונות, חלק גדל והולך מבין המהגרים נדחפים לגבולות המערב על ידי סין ורוסיה.
במקרה של ארה"ב, סוגיית הגבול עם מקסיקו היתה מהנושאים המרכזיים בקמפיין הבחירות הראשון של דונלד טראמפ ב־2016. מאז הלכה וגדלה כמות המהגרים, ובשנה שעברה לבדה הסתננו או נעצרו בגבול כ־2.5 מיליון בני אדם – יותר מהכמות שהגיעה בכל 4 שנות הכהונה של טראמפ ביחד. הסיבות לכך מגוונות וקשורות למשברים כלכלים ופוליטיים באמריקה הלטינית, אך בעיקר למדיניות המזמינה של ממשל הנשיא ג'ו ביידן כלפי מהגרים, שביטל את הצעדים התקיפים שיישם טראמפ. זרם המהגרים הבלתי פוסק גובה מחיר כלכלי משמעותי בארה"ב ויהווה סוגיה שנויה במחלוקת גם בבחירות הקרובות, במיוחד נוכח העובדה שקאמלה האריס היתה האחראית בממשל על טיפול במשבר ההגירה בגבול הדרומי.
לצד הזינוק במספר המהגרים, חל שינוי דרמטי גם במקומות מהם הם מגיעים. באופן מסורתי, מרבית המהגרים מגיעים מהמדינות הקרובות ביותר – מקסיקו ושכנותיה. בשנה האחרונה חל מהפך, ויותר ממחציתם הגיעו ממדינות רחוקות יותר. שלוש המדינות שרשמו את הזינוק הגדול ביותר במספר המהגרים הן ונצואלה, רוסיה וסין.
ונצואלה היא מדינה ענייה ומושחתת למרות היותה עשירה בנפט. היא בת ברית קרובה של רוסיה, סין ואיראן, וכל השלוש מקיימות קשרים ענפים עם הממשלה המקומית, המוחרמת במערב. כשממשל טראמפ הטיל סנקציות וניסה להעביר החלטה במועצת הביטחון נגד ונצואלה, הגיבו רוסיה וסין בווטו כפול. השתיים העמידו הלוואות של עשרות מיליארדים למדינה המושחתת, שממנה נמלטו כרבע מאזרחיה – כ־7 מיליון בני אדם. לאחר טראמפ הפגין ממשל ביידן מדיניות מקלה בהרבה כלפי מהגרים בכלל ומהגרים מוונצואלה בפרט – וכתוצאה מכך זינק תוך שנתיים מספר אזרחי המדינה שהגיעו לגבול האמריקאי פי חמישה.
תופעת המהגרים מסין ורוסיה מעניינת בפני עצמה. כמות המהגרים שמגיעה משתי המדינות, שכמובן רחוקות מאוד מהגבול הדרומי של ארה"ב, מהווה פחות מ־5% מסך המהגרים שמגיעים לגבול, אך הזינוק במספרם בשנתיים האחרונות חריג – מספר הסינים זינק תוך שנתיים מ־500 ל־37 אלף, ומספר הרוסים קפץ מ־4,000 ל־40 אלף. אין לדעת כמה מהם נשלחו כמרגלים. בעשורים האחרונים נחשף פעם אחר פעם כיצד עושות רוסיה וסין שימוש במספר גדל והולך של אזרחים שמגיעים לארה"ב וחיים בה במשך שנים כאזרחים מן השורה לכאורה, כאשר בפועל הם אוספים מידע רגיש ושולחים אותו בחזרה למוסקווה ולבייג'ינג.
מתי צ'רצ'יל הפך לצ'רצ'יל
האיש שנחשב למחרחר מלחמה קיצוני הפך למנהיג וגיבור לאומי כשהתברר שצדק לאורך כל הדרך. האם יכול לקום צ'רצ'יל היום?
ב-10 באפריל 1940 היה אחד הימים החשובים ביותר במלחמת העולם השנייה: גרמניה הנאצית הסתערה על צרפת וארצות השפלה – בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. מי שעוד האמין עד אז שהיטלר יסתפק בפחות מכיבוש כל אירופה, התבדה. באותו היום ממש, בלונדון, מונה לראשות הממשלה האיש היחיד שלאורך כמעט עשור הזהיר וחזר והזהיר מפני מה שעומד להתרחש: וינסטון צ'רצ'יל.
באיחוד האירופי, על אף שהמספרים קטנים יותר, המצב נראה מאיים בהרבה. באמצע העשור הקודם התמודד האיחוד עם גלי הגירה מצפון אפריקה, ועתה, לאחר מספר שנים של רגיעה יחסית, שוב זינק מספרם לכ־300 אלף איש בשנה. גלי ההגירה לאיחוד הגיעו לא רק מאפריקה, אלא גם מהמזרח התיכון. מזכ"ל נאט"ו טען כי רוסיה, יחד עם משטר אסד, ניצלה את מלחמת האזרחים בסוריה על מנת לדחוף מעל מיליון פליטים לאיחוד דרך יוון. ב־2019 איים נשיא טורקיה, רג'יב טאיף ארדואן, לאפשר למיליוני פליטים נוספים לעבור בשטח טורקיה בדרך לאיחוד, אם זה לא יישא בעלויות אירוח הפליטים ויתיישר עם מדיניות טורקיה נגד סוריה. גם במקרה הזה נכנע האיחוד ללחצים. למרות זאת, מעל 800 אלף פליטים סורים הגיעו לגרמניה לבדה.
ואם זרם הפליטים מצפון אפריקה וסוריה לא הספיק, הגיעה המלחמה באוקראינה ויצרה משבר הגירה במזרח האיחוד. בסוף 2021, כשהמתיחות באזור בין רוסיה לאיחוד עלתה, החלה בלארוס, בעידוד הקרמלין, לשלוח עשרות אלפי פליטים מאפגניסטן ומעיראק אל גבולות פולין, ליטא ולטביה, משם הסתננו אל תוך האיחוד. בתגובה ביצרו כל השלוש את גבולן. עם פרוץ המלחמה בפברואר 2022, נמלטו המוני אוקראינים אל תחומי האיחוד – לפי הערכה עדכנית של האיחוד, כמעט 4.5 מיליון איש נמלטו לשטחו, מרביתם למדינות השכנות – גרמניה, פולין וצ'כיה.
רוסיה לא הסתפקה בכך ופתחה חזית חדשה עם האיחוד, בפינלנד. בשנים האחרונות מסיעים הרוסים לגבול עם פינלנד פליטים מהמזרח התיכון ומאפגניסטן, ומאפשרים להם לחצות משם אל תוך האיחוד. מספר החוצים המשוער זינק מאז שהחלה המלחמה באוקראינה, ובשנה שעברה נאמד כבר באלפים רבים, רובם המכריע מוסלמים. רוסיה לוחצת על הלסינקי, בין השאר, בגלל הצטרפותה של פינלנד לברית נאט"ו בשנה שעברה – מהלך שהכאיב במיוחד לרוסים, שכזכור הסתערו על אוקראינה כדי למנוע לטענתם את הצטרפותה לברית. לפינלנד גבול של כ־1,340 ק"מ עם רוסיה, ומשמעות כניסתה לנאט"ו היא הכפלה כמעט של אורך הגבול בין רוסיה לברית נאט"ו בין לילה.
בקרמלין זעמו וכינו את המהלך "מתקפה על הביטחון והאינטרסים הלאומיים שלנו". במקרה או שלא, מספר חודשים אחרי הצטרפות פינלנד לנאט"ו אירעה חבלה בצינור גז מאסטוניה לפינלנד ובכבל תקשורת תת־ימי. מיד לאחר התקלה האשימה פינלנד את סין ורוסיה, שהחזיקו בספינות באזור בזמן החבלה. שתיהן כמובן הכחישו. הרוסים, שכבר קידמו סוללות נ"מ מדגם S־400 לגבול הפיני, הכריזו על ביטול הסכם רוסי־פיני לסידורי הגבול ומספר הפליטים שחצו לתוך פינלנד קפץ. בתגובה, העבירה הממשלה הימנית בפינלנד חוק תקדימי שמרחיב את סמכויות משמר הגבול של המדינה בניסיון לבלום את כניסת המהגרים. בין היתר, נקבע בחוק החדש כי למשמר הגבול הסמכות להדוף מהגרים לצד הרוסי ולגרש ללא זכות ערעור את אלו שכבר נכנסו לפינלנד. מדובר בחוק שנוי במחלוקת, שמנוגד לאמנות בינ"ל שעליהן חתומה פינלנד, כמו גם לחוקי האיחוד האירופי. למרות זאת, הוא נותר על כנו.
סיוע למהגרים הוא אחד מאבני היסוד של התרבות המערבית מאז מלחמת העולם השנייה. אבל כשהגבולות פרוצים והמהגרים נכנסים ללא הגבלה – כשרובם המכריע לא מחפש להשתלב אלא יוצר גטאות תרבותיים נחשלים – מתחילים שורה של תהליכים שלא יכולים להסתיים אלא בפיצוץ. שירותי הרווחה והכלכלה של המדינה נמתחים עד הקצה, העוני והפשע משתוללים, והמקומיים – שמרגישים שגנבו להם את המדינה – שוברים לימין, למפלגות שמבקשות לגרש את המהגרים ולסגור מחדש את הגבולות. קו ישר עובר בין כמות המהגרים במדינות כמו גרמניה, צרפת, הולנד, איטליה ואוסטריה לבין התחזקות הימין במדינות אלו.
התהליך ברור: ערכים ליברליים של אחווה ופתיחות מובילים לשינויים דמוגרפיים בממדים היסטוריים ולשסעים חברתיים. אלו יוצרים כאוס, שבתורו דוחף בחזרה לשמרנות ומשם לרדיקליות, לסגירות ולשינוי סדר העדיפויות הפוליטי לטיפול בנושאי פנים. כך, רוסיה של פוטין מנצלת כל משבר כדי לשלוח עוד ועוד פליטים אל תוך האיחוד, לפורר אותו מבפנים ולהעביר את מיקוד המדינות לבעיות פנים. מנגד, מדינות האיחוד לא גובות ממוסקבה שום מחיר על ההתקפה הזו.
החזית הווירטואלית
סין, רוסיה ואיראן היו מהמדינות הראשונות שזיהו את הפוטנציאל הטמון במרחב הסייבר. בכל אחת מהמדינות הוקמו יחידות צבאיות ייעודיות של אלפים עד עשרות אלפי מומחה סייבר ורשתות חברתיות. תוך שנים ספורות, פעילותן הלכה והתפתחה מהתקפות להשבתת שירותי אינטרנט, דרך פריצה למערכות לצורכי ריגול ועד למבצעים מתוחכמים להשפעה על התודעה.
הפעילות הרוסית בשנים האחרונות קידמה מטרות פוליטיות ברורות נגד ממשלות אויב. כך, ב־2007 השביתה רוסיה את האינטרנט באסטוניה למשך שלושה שבועות, בתגובה לצעדים של הממשלה המקומית נגד רוסיה; ב־2008, ההסתערות הרוסית על גיאורגיה כללה גם התקפת סייבר על תשתיות התקשורת במדינה; ב־2009, התקרבות בין קירגיזסטן לארה"ב הובילה לפגיעה באחת מספקיות האינטרנט הגדולות במדינה; ב־2014 תקפו הרוסים את מחשבי ועדת הבחירות המרכזית באוקראינה, ימים ספורים לפני הבחירות; וב־2015 נחשפה חדירה רוסית בהיקף חסר תקדים למחשבי הממשלה בגרמניה, כולל בלשכת הקנצלרית מרקל. לקראת בחירות 2016 בארה"ב, פרצו גורמים רוסיים למחשבים הקשורים לצוות הקמפיין של הילארי קלינטון. ורוסיה לא לבד. בקלחת הזאת בוחשים גם האירנים והסינים, ולאחרונה דיווחה חברת מיקרוסופט על בחישה איראנית בבחירות בארה"ב באמצעות פריצה למחשבים במטה טראמפ וקמפיינים שנועדו לסכסך בין הבוחרים ולעורר אי שקט פוליטי.
בקיץ 2023 חשף המודיעין האמריקאי כיצד, כחלק ממאמצי השיבוש הרוסי נגד אספקת הנשק לאוקראינה, עקבו מומחים מטעם הקרמלין ברשתות החברתיות אחר כ־1,200 עובדים של שתי יצרניות גדולות בגרמניה וסימנו לגיוס עובדים שהפגינו עמדות אנטי־מערביות או אנטי־ממשלתיות.
פעילות הריגול הסינית נגד המערב בכלל וארה"ב בפרט, דרמטית הרבה יותר. ב־2015 פרסמה הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) מפה של 700 יעדים אמריקאים שנפלו קורבן למתקפות סיניות. בין היעדים הבולטים: מחשבים של יצרניות הנשק המובילות בארה"ב, כולל נגיעה אפשרית בתוכניות הקשורות למטוסים האמריקאים המתקדמים ביותר, לוויינים של נאס"א ומה לא. בריטניה, גרמניה וצרפת נפלו גם הן קורבן למתקפות סייבר וריגול סיני, כולל שרתי ממשל רבים שנפרצו. בישראל, לפי דיווחים, רפא"ל, אלישרא והתעשייה האווירית נפלו קורבן לפעילות סינית וחלקים מסוימים הקשורים לתוכניות כיפת ברזל וחץ 3 נגנבו.
מהתקפות וריגול, עברו כאמור סין, רוסיה ואיראן למבצעי השפעת תודעה שמטרתם – כמו במקרה של הזרמת המהגרים – להקצין את השיח ולפורר את מעצמות המערב מבפנים. ב־2020 לבדה, סגרה הרשת החברתית X (לשעבר טוויטר) כ־170 אלף חשבונות הקשורים למבצעי השפעת תודעה שהובילו הסינים. גם מטא (לשעבר פייסבוק) השביתה מאות אלפי חשבונות הקשורים לפעילות זרה בשנים האחרונות.
נראה כי בכל פעם שמתעוררות מחלוקות לגיטימיות במערב בכלל ובארה"ב בפרט, דואגים גורמים בעלי אינטרס לשפוך שמן על המדורה. מחאות הווק (Woke) בארה"ב, שם כולל לתנועות חברתיות שצברו תאוצה בשנים האחרונות, מהוות מטרה מרכזית לפעילות הזו. מה שהחל כפעילות שמאל ליברלי למען צדק חברתי ונגד גזענות, הפך במהירות לגל תנועות רדיקליות ופרוגרסיביות שמעוררות תגובת נגד בחוגים שמרניים. המאבק הזה גרם להקצנה מהירה ומסוכנת בשיח הציבורי בארה"ב, ואויבי המערב פועלים להקצין את השיח עוד יותר.
כל מאבק או מחאה חברתית זקוקים לכסף, הרבה כסף, כדי לממן את הפעילות ולהרחיב את המחאה. ארגון עצרות, פרסום, ציוד הגברה, קמפיינים ברחובות וברשתות החברתיות וכו' – כל זה דורש הון משמעותי. בעוד שהמוחים עצמם ברוב המוחלט של המקרים – באירופה, בארה"ב וגם בישראל – הם אזרחים מודאגים שטובת המדינה לנגד עיניהם ויוצאים לרחובות כדי למחות או לדרוש שינוי, הם לא תמיד בררנים לגבי מקור הכסף שנתרם למימון הפעילות, ואינם מודעים לכוחות שעומדים מאחורי הגופים שתורמים להם, שגם מסווים עצמם היטב. מנגד, אותם תורמים זרים שופכים כסף לא בהכרח בגלל שיש להם איזה עניין מיוחד בקידום מטרות המוחים – הם רק רוצים ללבות אי־שקט חברתי ושסעים פוליטיים.
המוסר הגמיש של המערב
המערב מתקשה ליישם את עקרונות המוסר שניסח בעצמו, כשאינטרסים פוליטיים וכלכליים מתנגשים עם אידיאלים מוסריים
מאז מלחמת העולם השנייה, הוביל המערב בראשות ארה"ב מאמץ עקבי לנסח אמנות בינלאומיות שהגדירו מסגרת מוסרית ומשפטית לחוקי המלחמה. הרעיון המקורי להקמת מוסדות בינלאומיים שיגדירו חוקים למלחמות ויבואו חשבון עם מי שמפר אותם היה מסקנה הגיונית מזוועות מלחמות העולם.
כך, לדוגמה, במהומות שפרצו לאחר מותו של ג'ורג' פלויד, נצפתה פעילות בחשבונות רוסים, סינים ואיראנים שהדהדה מסרים נגד הממסד האמריקאי וציירה את ארה"ב כולה כמדינה גזענית. גם בסערת הרוחות סביב ההסתערות על הקפיטול ומידת האשמה של טראמפ בנושא, נרשם זינוק בפוסטים שעסקו בכך מצד חשבונות מזויפים רוסים וסינים.
המחאה האנטישמית נגד ישראל באוניברסיטאות בארה"ב ריכזה במקרים רבים את אותם אנשים ואורגנה על ידי אותם ארגונים רדיקליים שקידמו אג'נדות שנויות במחלוקת. בתחילת יולי הזהיר המודיעין האמריקאי כי איראן מעודדת ומממנת רבות מההפגנות הללו בארה"ב באמצעות פעילות ברשתות החברתיות.
בזירה הפוליטית, הבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2016 היו האירוע המשמעותי הראשון שבו נטען למעורבות רוסית – אז הפיצו עשרות אלפי חשבונות מזויפים תוכן שקידם את האינטרסים של רוסיה. פייסבוק העריכה שתוך שנתיים בלבד לא פחות מ־126 מיליון אמריקאים נחשפו לתכנים שפרסמו פעילי מדיה רוסיים בפלטפורמה שלה לבדה.
אחד הכלים האפקטיביים למבצעי תודעה הוא הקמת אתרי חדשות מזויפים. כך, ביוני 2021, הודיע הממשל האמריקאי כי השתלט על 36 אתרי חדשות מזויפים המקושרים כולם לאיראן, ובהם שלושה אתרים שהופעלו על ידי גורמי חיזבאללה. במאי 2022, שלושה חודשים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, חשף ארגון מחקר אירופי קמפיין דיסאינפורמציה רוסית שכונה "דופלגנגר" (בגרמנית "כפיל"), מבצע השפעה מתוחכם שכלל שכפול של אתרי חדשות קיימים ומוכרים דוגמת וושינגטון פוסט, פוקס ניוז ודר שפיגל. ביוני השנה, על רקע הבחירות לפרלמנט בצרפת, האשימו הרשויות את רוסיה בקמפיין דופלגנגר דומה בניסיון להשפיע על השיח ועל תוצאות הבחירות.
הקמפיין הרוסי מקדם מסרים ברורים: הסנקציות נגד רוסיה לא עובדות, המדינות המערביות שונאות את רוסיה, האוקראינים מונעים מאידיאולוגיה נאצית וקליטת פליטים אוקראינים באירופה תוביל לאסון ליבשת. המאמץ כולל לא רק אתרי חדשות מזויפים, אלא גם ליבוי השיח באמצעות הדהוד מסרים של גורמי ימין קיצוני וקונספירטורים ידועים מזה, וגורמי שמאל קיצוני מזה.
מאז מתקפת 7 באוקטובר, הצטרפה גם ישראל לבנק המטרות הרוסי ואתרים מזויפים של וואלה ומאקו פרסמו ידיעות נגד ישראל, כולל דיפ־פייק של דובר צה"ל, דניאל הגרי, מזמין אוקראינים להצטרף לצה"ל תמורת אזרחות ישראלית. חלק לא מבוטל מהפייקים המפורסמים מעזה מקורם ברוסיה ואיראן.
בצרפת, חודש לתוך המלחמה בעזה, סומנו בתים של יהודים ברחבי המדינה במגן דוד. רבים הניחו שמדובר בפעולה של מוסלמים, אך מהר מאוד התברר שמאחורי הפעולה עומדים גורמים פרו־רוסיים. בבריטניה פורסם כי רוסיה, יחד עם סין, פועלות מאז תחילת המלחמה לעורר מחלוקת בדעת הקהל בבריטניה על ידי קידום משפיענים פרו־פלסטינים. לאחרונה ממש שטף את בריטניה גל מהומות בין מוסלמים לפעילי ימין קיצוני – אנשי הימין יצאו לרחובות לאחר פעולת טרור שבמהלכה נדקרו למוות 3 ילדות ואחרות נפצעו. המשטרה לא פרסמה את זהות המבצע וברשתות נפוצו שמועות על כך שמדובר במהגר מוסלמי שהסתנן לבריטניה. בהמשך התברר שמדובר ביליד ויילס, בן למהגרים נוצרים מאפריקה. באוסטרליה נעצרו סוכנים איראנים שפעלו לעידוד הפגנות ומחאות. והרשימה הזאת נמשכת ונמשכת.
ויש כמובן את רשת הטיקטוק בעלת ההשפעות ההרסניות, שהפכה לפלטפורמה האולטימטיבית של הממשל הסיני לליבוי היצרים והפצת מסרים במערב, בעיקר בארה"ב. חלק משמעותי מהשיח הקיצוני ברשתות מתודלק על ידי האלגוריתם של טיקטוק, שמציף צעירים בארה"ב בתכנים אנטישמים ואנטי־ממסדיים. ממשל טראמפ פרסם צו נשיאותי שנועד לאלץ את טיקטוק למכור את הפעילות שלה בארה"ב לחברה אמריקאית, או להסתכן בחסימה. ביוני 2021, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, ביטל ביידן את הצו ופרסם צו נשיאותי משלו, מרוכך הרבה יותר. רק בחודשים האחרונים, על רקע המחאות הבלתי נשלטות בארה"ב ולחץ מצד הקונגרס, עבר שוב חוק שמחייב את הסינים למכור את טיקטוק לחברה אמריקאית תוך שנה, או שתיחסם בארה"ב.
החזית הצבאית
בעוד מדינות הציר תוקפות, המערב – ובעיקר ארה"ב – נרתע מתגובה. הרקורד הצבאי האמריקאי מאז תחילת המאה אינו מזהיר, בלשון המעטה. השקיעה בבוץ בעיראק ובאפגניסטן, הובילה לרתיעה מהתערבויות צבאיות כמעט בכל מחיר, שבתורה שחקה עד דק את ההרתעה האמריקאית.
ארה"ב משדרת חולשה. אובמה איים על אסד שלשימוש בנשק כימי "יהיו השלכות קשות"- ולא הגיב כשנעשה שימוש בנשק הזה; כשהאיראנים שבו נחתים אמריקאים שנכנסו בטעות לשטח הימי של איראן והפיצו תמונות משפילות של השבויים זה עבר ללא תגובה; הבריחה החפוזה מאפגניסטן הפקירה את בעלי הברית והשאירה בידי הטאליבן ציוד צבאי רב ערך; ואפילו לאחר 7 באוקטובר ונאום ה־"Don't" המפורסם של ביידן, תקפו מליציות איראניות עשרות פעמים כוחות אמריקאים בעיראק ובסוריה ונענו בתגובות סמליות. בכל אחד מהמקרים הללו הצליחה המעצמה הגדולה בעולם להימנע מעימות, ואפילו במחיר שעל פניו לא נראה דרמטי. אבל העולם צופה, ומסיק את המסקנות.
ארה"ב, שאחראית ליותר משליש מההוצאה הלאומית על בטחון – האמריקאים מוציאים יותר מעשר המדינות הבאות אחריה, כולל סין ורוסיה – מעדיפה להשתמש בעוצמה הצבאית שלה להרתעה בלבד. אלא שגם זו הולכת ונשחקת כשהצד השני מפרש, ובצדק, כל איפוק כחולשה.
התנהלות זו מעלה בעקביות את הביטחון של סין ורוסיה, ותעוזתן עולה בהתאם. במהלך השנה האחרונה החלה רוסיה לפעול באופן אקטיבי ברחבי אירופה כדי לשבש את אספקת הנשק לאוקראינה – הצתות מחסנים באנגליה ובגרמניה ופעולות חבלה בפולין, בליטא, בלטביה, בצ'כיה ובצרפת, יוחסו כולן לרוסים.
אחת המטרות המרכזיות בקמפיין הרוסי היא ריינמטאל הגרמנית, ספקית נשק עיקרית של אוקראינה. מנכ"ל ריינמטאל, ארמין פפרגר, הפך בעצמו למטרה וביתו הוצת, בפעולה שיוחסה אף היא לרוסיה.
בהקשר הסיני, הברומטר הטוב ביותר למידת הביטחון שהם מרגישים הוא היחס לטייוואן. הרפובליקה הסינית באי הקטן היא דמוקרטיה חופשית ואימפריה טכנולוגית, עם צבא חזק שמצויד במיטב הנשק האמריקאי. נשמע מוכר? מבחינת האמריקאים, כמו מבחינת הציר שמנגד, טייוואן היא עוד זירה במאבק הגלובלי. כשהממשל האמריקאי העביר לפני מספר חודשים סיוע חירום לישראל ואוקראינה, גם טייוואן היתה ברשימה, ומסיבה טובה – סין הקומוניסטית לא מסתירה את שאיפתה להשתלט על האי ולאחד את העם הסיני תחת הדגל האדום.
מהלך סיני התקפי נגד טייוואן, אם וכאשר, יפתח זירה שלישית במלחמה העולמית המתהווה לפנינו וישנה סדרי עולם עד כדי שיבוש הסחר העולמי והורדת מסך ברזל חדש בין הדמוקרטיות המערביות לציר החדש. מבחינת בייג'ינג מדובר במהלך של אול־אין שקשה לחזות את השלכותיו ארוכות הטווח.
סין כבר מזמן לא מגבילה את עצמה רק למזרח אסיה – ב־1 בפברואר 2023, נצפה, לראשונה, בלון ריגול סיני בשמי ארצות הברית וקנדה. הבלון עשה את דרכו באיטיות לכל רוחב ארה"ב, עד שיורט מעל האוקיאנוס האטלנטי 3 ימים לאחר מכן עד ידי מטוס F־22. הסינים טענו כי מדובר בבלון מחקר מטאורולוגי שנסחף, אך האמריקאים התעקשו כי מדובר בציוד ריגול. פקידים בממשל ביידן אף טענו כי הבלון היה חלק מצי בלונים שנצפו מעל 40 מדינות לפחות. ניתוח של שרידי הבלון העלה כי בזמן שריחף הוא עשה שימוש בשירותי אינטרנט אמריקאים על מנת לשלוח מידע בחזרה למפעיליו.
ב־25 ביולי השנה, הודיע פיקוד ההגנה האווירית של צפון אמריקה כי שני מפציצים רוסיים ושניים סיניים נצפו ביחד במרחב ההגנה האווירי של אלסקה, בערך 200 מייל מהחוף, והאמריקאים הקפיצו מטוסים לעברם בתגובה. הסינים טענו שמדובר בפטרול אווירי אסטרטגי משותף במרחב האווירי של ים ברינג, שעובר בין מזרח רוסיה למערב אלסקה.
זו לא הפעם הראשונה שרוסיה שולחת מטוסים למרחב ההגנה האווירי של אלסקה – רק במאי האחרון שלחו הרוסים ארבע מטוסים לאזור. עם זאת, זו הפעם הראשונה שנצפים באזור מפציצים סיניים. הופעתם, לצד מפציצים רוסיים, נועדה לשלוח מסר כפול לארה"ב – בייג'ינג מסוגלת לשלוח כוחות לכל מקום בעולם; והיא לא תגיע לבד.
תגובת המערב
העובדה שהפעולות של סין ורוסיה אינן בגדר תקיפה פיזית, עוצרת התגייסות של המערב נגדן. ממשלות המערב מכילות את התוקפנות או מגיבות בצורה איטית ולא אפקטיבית, למרות שהנזקים הנגרמים מזרם המהגרים, תקיפות הסייבר וקמפייני התודעה והריגול – יכולים להיות הרסניים לא פחות מירי בכינון ישיר. וכך התוקפים נותרים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם. המחיר שייגבה מהם, אם בכלל, יהיה זניח.
הפתרונות הנדרשים כמעט ברורים מאליהם – הדבר המיידי שנדרש הוא בלימת זרם הפליטים. באירופה הצליחו לצמצם בשנים האחרונות את מספרם, אך עשרות אלפים עדיין נכנסים. גירוש מהגרים לא חוקיים ומאבק בפשיעת המסתננים הכרחיים לשיקום הביטחון האישי ולהפחתת הנטל הכלכלי. זה נשמע טריוויאלי, אך מעטות הממשלות שפועלות לעשות זאת כיום. רבים במחנות הליברליים במערב מסתכלים על קליטת מהגרים כחלק מהזהות שלהם ותופסים כל הגבלה כפגיעה בדמוקרטיה.
במרחב הווירטואלי, הרבה יותר קשה לסגור את הגבולות, בפרט במדינות דמוקרטיות. ועדיין, יש מה לעשות. השתת סנקציות מקיפות, ובעיקר מהירות, על כל פעילות עוינת, חסימת טיקטוק ורגולציה בתחום, יכולים ללחוץ על כל הרשתות החברתיות כדי לבלום קמפיינים של דיסאינפורמציה. לבסוף, יש להרחיב פעילות חינוכית שתעלה מודעות למניפולציות מקוונות מגיל צעיר – בחלק ממדינות סקנדינביה כבר פועלות תוכניות כאלו בבתי ספר, בהצלחה מרובה.
ומה לגבי פעילות התקפית? במערב בוודאי לא יעשו שימוש ציני בפליטים כדי ללחוץ על מדינות זרות. גם מבצעי השפעת תודעה קשים הרבה יותר במדינה בלי תקשורת חופשית. במדינות ריכוזיות כמו סין, רוסיה ובוודאי איראן וצפון קוריאה, פעולות שיבוש ומבצעי השפעת תודעה תקשורתיים, גם אם מתבצעים בשטח, יגיעו לידיעת הציבור במערב רק במקרים חריגים.
לכן, הפעלת לחץ ישיר הוא הנתיב ההגיוני ביותר. פעולות שיבוש, כולל סייבר התקפי וסנקציות כלכליות, הם שני הכלים הפופולריים ביותר בארסנל המערבי.
בממד הסייבר, ההתקפה הקטלנית והמפורסמת ביותר היתה סטקסנט (Stuxnet) תולעת המחשב המפורסמת שב־2010 גרמה נזק אדיר לצנטריפוגות הגרעין האיראניות. אותה פעולה בוצעה כנראה על ידי ישראל עם סיוע אמריקאי. מאז, במהלך השנים, פורסמו ידיעות שונות על פעילות שיבוש של המוסד נגד תוכנית הגרעין באיראן – החל ממדעני גרעין שמצאו את מותם בדרכים שונות, דרך מתקנים שעלו באש, ממחסני נשק ועד מפעלים לייצור כטב"מים.
באוגוסט 2023, פרסמו האיראנים כי סיכלו "מזימה ישראלית לחבל בטילים ולשתול בהם רכיבים פגומים". בפועל, עם או בלי עזרה מבחוץ, גורמים אמריקאים דיווחו לאחר המתקפה על ישראל באפריל כי לפחות מחצית ממאה הטילים ששיגרה איראן נכשלו בשיגור או התפרקו בחלל.
בתגובה להאשמות בריגול, אסרה ארה"ב שימוש בציוד של ענקית הטלקום הסינית HUAWEI (וואווי). בריטניה וגרמניה קיבלו מאז החלטות לאסור באופן גורף שימוש בציוד של חברות סיניות ברשתות הסלולר דור 5, לאחר ראיות ששימשו לריגול. האיחוד האירופי מעודד, אך עדיין לא מחייב, את כל החברות בו להימנע משימוש ביצרני תקשורת סיניים, ואלו אכן הוחלפו או לא נכללו מראש בבנייה של רשתות חדשות. צעדים אלו לא מונעים, אך לכל הפחות חסמו נתיב ריגול אחד, קל להחריד, שבו עשו הסינים שימוש.
סנקציות כלכליות ברמה הלאומית יכולות להיות יעילות לא פחות, במיוחד כלפי מדינות שמשקיעות משאבים רבים במימון פעילות התקפית נגד המערב. הסנקציות על רוסיה בעקבות הפלישה הראשונה לאוקראינה ב־2014 קטעו גאות כלכלית של עשור וחצי כמעט. החרפת הסנקציות בתגובה לפלישה ב־2022 העמיקה את הפגיעה בתוצר הרוסי. הכלכלה הרוסית חזרה לצמוח לאחרונה הודות לסחר עם סין ואיראן, אך גם כך, לפי הערכות קרן המטבע הבינ"ל, היא צפויה לחזור רק ב־2029 לגובה התוצר שהיה לה ערב המלחמה ב־2014.
הסנקציות המערביות על איראן הכבידו מאוד על טהרן בעשור הקודם – התוצר של איראן צלל מ־625 מיליארד דולר ב־2011 ל־195 מיליארד דולר ב־2020. את מרבית הנזק גרמו הסנקציות בתקופת טראמפ. לכך בדיוק הוא מתכוון כשהוא אומר שהמדיניות שלו "רוששה את איראן". ביטול הסנקציות בתקופת ביידן, אפשרה לאיראנים להכפיל את התוצר בתוך שלוש שנים, והיא עשויה לחזור לאזור ה־600 מיליארד בסוף העשור.
אם במערב מתכננים להשית שוב סנקציות, כדאי שיזכרו כי אלו יכולות להיות אפקטיביות רק בתנאי שהן מקיפות וממושכות. הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות זה לשחרר את הסנקציות ללא תמורה – בדיוק מה שעשו האמריקאים והאירופאים בשנים האחרונות.
לצאת מהקונספציה
ברמה האסטרטגית, ניתן להקביל את התמודדות של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי עם סין, רוסיה ושאר מדינות הציר, למלחמה של ישראל עם איראן ושלוחותיה. הקונספציה של ההנהגה הישראלית, כמו מדיניות הפיוס, הובילה להכחשה עצמית והכלה של האיומים המתגברים. זו הדינמיקה שאפשרה את התעצמות החמאס והובילה את ישראל ל־7 באוקטובר. זו בדיוק השתלשלות העניינים שאפשרה לאיראן להקיף את ישראל בצבאות טרור חמושים עד הצוואר.
בזירה העולמית, העלמת העין של מדינות המערב מהפעילות של סין, רוסיה, איראן, צפון קוריאה ואחרות, מציבה אותן בפני משבר שלא נראה מאז מלחמת העולם השנייה. כמו במקרה של ישראל ואיראן, האויבת הגדולה של ארה"ב היא סין והמאבק איתה יכריע את גורל המערכה כולה. אלא שיש עוד כברת דרך לעבור לפני העימות הישיר. לפני כן, יש הזדמנות לפעול נגד בנות הברית של סין, כדי לשנות את המשוואה לטובת המערב ולהוציא את הגוש היריב משיווי משקל.
בדיוק כפי שהמלחמות נגד אוקראינה וישראל מאתגרות אינטרסים מערביים במישרין ובעקיפין, התקפה מערבית על אחת המדינות הבולטות בציר החדש תוכל לערער אותו ולהחליש את עמידתו בגזרות האחרות. עימות ישיר עם איראן היה ונשאר המפתח לשינוי אסטרטגי לטובת המערב. מיטוט שלטון האייתוללות ישנה באופן דרמטי את יחסי הכוחות במזרח התיכון לטובת המדינות הפרו־מערביות ויפגע דרמטית באינטרסים רוסים וסינים. כמובן שמדובר גם באינטרס ישראלי, אך לא רק – התגרענות איראנית והגעה למרחב חסינות מתקיפות תהיה הרת גורל לאזור ולעולם החופשי כולו. וזו אינה הגזמה.
לא פחות חשוב מכך, מלחמה גדולה יכולה להיות הזדמנות לאיחוד השורות במערב – כמו ב־7 באוקטובר, תחושת איום ברור ומיידי תעלים את המחלוקות הפנימיות, לפחות לזמן מה, ותזכיר לרוב השפוי מי האויב האמיתי וכמה חשוב להתייצב מולו.
הניצחון ההיסטורי במלחמה הקרה הותיר את המערב כשליט העולם וללא אויב ברור. בארה"ב ובאירופה אימצו אג'נדה ליברלית ותפיסת עולם אידיאליסטית. על הנייר זה נשמע מצוין, אך בפועל, רוח הזמן החדשה הובילה לכאוס מוחלט. שני עשורים של עצימת עיניים אפשרו לסין ולרוסיה להתאושש ולהציב את המערב כולו תחת האיום הגדול ביותר מאז אמצע המאה ה־20. כעת, אם המערב רוצה לשרוד, נראה שנותרה לו רק ברירה אחת: להתכונן למלחמה.
הכותב הוא ד"ר ליחסים בינלאומיים, חוקר וכותב על הזירה הגיאופוליטית הישראלית והעולמית
