מזרח תיכון חדש: המלחמה באיראן מכתיבה כללים חדשים – ומשנה את המציאות באזור

חלומה של איראן למחיקת ישראל ישן כימי המהפכה האסלאמית. ארה"ב כמייצגת המערב הנוצרי וישראל כמייצגת העם היהודי הוגדרו כשטן. סעודיה, כמייצגת האסלאם הסוני, אף היא ברשימת האויבות. 

במשך שנים טיפחה איראן את בעלות בריתה, עד שהפכה בפועל לשליטה בארבע ערי בירה ערביות. בבגדד (באמצעות המיליציות השיעיות שלה תחת ארגון הגג אל חשד א שעבי); בדמשק (שם החזיקה בחיים את משטר אסד באמצעות משמרות המהפכה והחיזבאללה); בצנעא (באמצעות החות'ים); ובביירות (באמצעות החיזבאללה). לרשימה ניתן להוסיף גם את עזה, שעד 7.10 היתה בפועל למדינה בחסות איראנית, ואופרציות נוספות באזור כגון בסודן ובחצי האי ערב. 

מערכת הטרור המשומנת הזאת שימשה לכמה מטרות במקביל, בהן הפצת ההשפעה השיעית באזור, הגנה על הגרעין האיראני מפני תקיפות ישראליות – וכאמור הגשמת החלום להשמדת ישראל. מפקדה הקודם של כח אל קודס של משמרות המהפכה האיראניות, קאסם סולימאני, חתום יותר מכל אחד אחר על בניית מערכת המיליציות הזאת ברחבי המזרח התיכון. כריזמטי, אכזרי ופיקח – סולימאני הצליח ליצור תשתיות טרור ענקיות שחומשו ברקטות איראניות, זכו לאימונים ולסיוע בהברחות, במשכורות ובכל עניין לוגיסטי. בשיא הפריסה, יכלה ההנהגה האיראנית לרכון מעל מפת האזור ולהצית מלחמות היכן שרצתה. חיסול סולימאני על ידי ארה"ב בתחילת 2020 עיכב מעט את הפעילות. אסמעיל קאאני מחליפו, הגם שהתקשה להיכנס לנעליו הגדולות, הוא שהכין ערב 7.10 את המיליציות הללו להתקפה על ישראל. 

התוכנית היתה פשוטה – בהינתן האות יפתחו חיזבאללה, חמאס, החות'ים ומשמרות המהפכה בסוריה במתקפה רקטית, משולבת בפלישה קרקעית מעזה בדרום, מלבנון בצפון ואולי גם מיהודה ושומרון. איראן היתה עשויה להצטרף, אולי אף לספק מטריה גרעינית אם היתה מספיקה לשים ידה על נשק כזה. התוצאה היתה עלולה להיות שואה שנייה ואובדן עצמאות ישראל. 

החלטתו של יחיא סינואר לתקוף מבלי להמתין להנחיה מטהרן, גזרה את חיסול הציר האיראני. השימוש הנרחב שעשו מחבלי חמאס ב־7.10 בשידורים חיים מהעוטף והאכזריות ששידרו כוונו לשאר החברות בציר, בנסיון לבשר להן על קריסת ההגנה הישראלית ולשכנע אותן להצטרף מבלי לחכות לפקודה איראנית.  

ההמשך ידוע. למרות המכה הקשה שספגה – הקשה בתולדותיה – הצליחה ישראל תוך זמן קצר לגייס מאות אלפי חיילים, לפרוס אותם בגבול הצפון ומול רצועת עזה, כשנשיא ארה"ב ג'ו ביידן מתרה בפני יריבותיה של ישראל לבל יעזו להצטרף. המומנטום להשמדת ישראל אבד, וכעת עברו חברות הציר השיעי למלחמת התשה של העורף הישראלי. 

21 חודשים לאחר מכן, הנהגת החמאס חוסלה כולה, למעט כמה בכירים שנמצאים בקטר. נכון לכתיבת שורות אלה, צה"ל שולט ברוב הרצועה, ואם החמאס יעמוד בסרובו לעסקה, עשוי לצאת למהלך הכרעה; החיזבאללה בלבנון הוכה, הנהגתו חוסלה, חלק גדול ממלאי הטילים שלו הושמד, ועם קריסת משטר אסד, נותק גם צינור החמצן שלו. ישראל ממשיכה לחסל את פעיליו על בסיס יומיומי למרות הפסקת האש, והארגון מנסה לתמרן בלבנון מול העדות האחרות שכבר לא מפחדות ממנו; בסוריה נותר משטר אסד ללא תמיכת החיזבאללה, דבר שהביא לקריסתו המיידית, ולסילוק איראן מהמדינה; בתימן החות'ים ספגו מכות לתשתיות אך שימרו את היכולת להמשיך ולהציק לישראל; ואיראן עצמה ספגה מכה קשה ומשפילה, כולל פגיעה משמעותית בפרויקט גרעין. 

כל רכיב בציר ספג אם כן מכה קשה, והפגיעה בכל אחד מהם הועצמה בזכות הפגיעה ברכיבים האחרים. חיזבאללה נזקק לסיוע מסוריה לאספקה קבועה מאיראן, דבר שנשלל ממנו על ידי  משטר ג'וליאני; החות'ים ללא הסיוע האיראני נמצאים תחת איום מצד כוחות אחרים בתימן; חמאס, שנהנה בעבר מסיוע מגוון מאיראן, טורקיה, קטר והמערב, חי היום מהסיוע ההומניטרי שמכניסה ישראל לתושבי עזה ונחטף על ידיו.  

וכך נוצרת במזרח התיכון מציאות חדשה, שתוביל לשורה של תהליכים, שהמרוויחה העיקרית מהם צפויה להיות ישראל.  

המצור על איראן

איראן בנתה על חגורת האש שתגן עליה ביום פקודה או בכלל תמנע את אותו יום באמצעות הרתעת ישראל. התוכנית לא היתה תלושה מהמציאות – בחודשים שלפני 7.10 חששה ישראל לפעול נגד שני אוהלים עם כמה מחבלים חמושים בקלאצ'ניקובים שהציב חיזבאללה בתוך שטחה מפחד תגובה בדמות מתקפת טילים. ישראל לא הגיבה גם על חדירת מחבל שהסתובב באזור צומת מגידו זמן קצר לפני המלחמה, גם לא על מטען שהוטמן בפארק הירקון ועוד.  

ישראל נמנעה גם מטיפול בחמאס, והסתפקה בסבבים אחת לכמה שנים, בהם למעשה "שיחקה על תיקו". מאז מבצע שומר החומות ההתמקדות היתה בטיפול בג'יאהד האסלאמי, בעוד חמאס ממשיך להתעצם באין מפריע. 

בעוד טבעת האש סוגרת עליה, ישראל הורתעה ונמנעה מכל פעולה משמעותית מחשש למחיר הכבד שתשלם – עד שב־7.10 שילמה מחיר בלתי נסבל, ויצאה למלחמה לפירוק הציר. 

חיסול הציר וחשיפת ערוותה הביטחונית של איראן מעמידה אותה מול שורה של איומים, שחלקם לא קשורים כלל לישראל. ביניהם החתירה הכורדית לעצמאות חלקית או מלאה, המאבק לעצמאות של חבל בלוצ'יסטן, מרד של האזרים המונים כרבע מאוכלוסיית המדינה, מאבקי גבול עם אפגניסטן – וכמובן איום פנימי בהפלת משטר המולות.   

חיסול הצמרת הביטחונית והפגיעה בחיל האוויר האיראני חושפים צבא רפה וחולשה של משמרות המהפכה. איראן קיוותה שרוסיה תסייע לה, אבל הרוסים ראו את איראן בחולשתה, ולא נעלמה מעיניהם העובדה שישראל הצליחה ליירט 99% מהכטב"מים שאיראן שיגרה, וגם פגעה במערך הייצור שלהם. אלה אותם כטב"מים שנמצאים בשימוש נרחב בצבא הרוסי במלחמתו באוקראינה. כעת יכולה ישראל לשתף את האוקראינים בניסיונה ביירוט הכטב"מים האלה, שרוסיה גם כך תתקשה לרכוש מהם לאור הפגיעה בייצור.  

מנגד, סביר שאיראן תרצה עתה להקים מחדש את חיל האויר שלה על טהרת המטוסים הסיניים, שהוכיחו עצמם בשירות פקיסטן מול מטוסי הרפאל הצרפתים של הודו. האיראנים מעוניינים בשלב הראשון לפי פרסומים לרכוש 40־50 מטוסי 10־J סיניים. אם העסקה תצא לפועל, יצטרכו האיראנים להיפרד מ־2.5־3 מיליארד דולר ויהיו תלויים בשנים הבאות בתעשיית הנשק הסינית. בכל אופן, הם יזדקקו לכמה שנים כדי להטמיע את המטוסים הללו.  

ולבסוף, איראן עדיין תחת איום של תקיפה ישראלית או אמריקאית נגד ניסיונות להחיות את תעשיית הגרעין שלה. 

שינויים במרחב

מאז יצאה ישראל מדרום לבנון בשנת 2000, הפך החיזבאללה תחת חסן נסראללה לרכיב חשוב במאבק בישראל. בהשקעה כספית של מאות מיליוני דולרים בשנה נבנה צבא חזק, המבוסס על 05־100 אלף לוחמים שיעים – תלוי את מי שואלים – שנהנה מאימונים מתקדמים באיראן, ונשען על אחד מהמערכים הרקטיים הגדולים בעולם. תוך זמן קצר היה החיזבאללה לכוח החזק בלבנון. 

בשנים שקדמו ל־7.10 התנהל החיזבאללה כבעל הבית במדינה. הוא אחז בתיקי הממשלה בעלי התקציבים הכבדים, השתלט על הכניסות והיציאות של לבנון, לרבות שדה התעופה והנמל בביירות. לאחר פיצוץ הביפרים שנטרל אלפי אנשי חיזבאללה ברגע, ובהמשך חיסול צמרת הארגון והתמרון הקרקעי, מצוי חיזבאללה במשבר עמוק. עם אובדן סוריה וסגירת הברז האיראני, יחד עם עוד כמה ברזים מקומיים, הוא מתקשה לשלם משכורות לפעיליו; הברחות הנשק מסוריה הצטמצמו מאד, וצבא לבנון תפס אחריות ביטחונית על שדה התעופה וטיהר אותו מנוכחות חיזבאללה. ארה"ב וישראל לוחצות על פירוק חיזבאללה. בינתיים, ישראל ממשיכה לסכל עשרות מחבלים, למרות הפסקת האש.  

סוריה תחת אסד היתה בעיה מורכבת מבחינת ישראל. האיראנים התחזקו כל העת ואף שיגרו רקטות משטח סוריה מעת לעת. הרוסים אף הם היו כוח להתחשב בו, ובמשך שנים כשפעלה ישראל נגד סוריה, היה זה בהסכמת רוסיה, ששלטה למעשה בשמי המדינה. הדחת אסד כתוצאה מנפילת חיזבאללה, הביאה לקריסת המערך הזה כולו. האיראנים נסוגו לחלוטין והשפעת הרוסים צומצמה למינימלית. בעוד שכשני שלישים מסוריה נשלט על ידי הרוב הסונים, רבע מהמדינה נתון בידי הכורדים בצפון מזרח, ואילו על אזורי הדרוזים פרסה ישראל את חסותה.  

החות'ים עומדים בפני בעיה משלהם. במשך שנים ניסתה סעודיה, ישירות ובאמצעות פרוקסי, להחזיר לתימן את ממשלתה החוקית, שנשלטת על ידי סונים נאמנים לה. עד כה, בהישענם על סיוע איראני, יכלו החות'ים לשלוט ביד רמה בחלקים נרחבים מתימן, כולל הבירה צנעא, לנהל טרור בים האדום ואף לתקוף את ישראל. כעת איראן תהיה מוגבלת ביכולת לסייע לחות'ים וזה יעודד את כוחות הממשלה החוקית לנסות לדחוק את החות'ים צפונה. תקיפות ישראליות נוספות עשויות לסכן את השלטון החות'י. 

הרוב השיעי בעירק היה מפוצל מאז המהפכה באיראן בין הנאמנות לדת לבין הנאמנות למדינה. בימי המלחמה עם איראן התגייסו השיעים לצבא עירק, אולם מאז הופל סדאם חוסיין גברה ההשפעה האיראנית. כעת, עם ירידת קרנה של איראן, גוברים הקולות להתנתק ממנה ולחזק את הזהות הערבית. 

טורקיה חשבה שעליית ג'ולאני יאפשר לה גישה עמוקה לסוריה, כולל לבסיסי חיל האוויר הסורי (שישראל השמידה עם נפילת אסד). אולם ישראל מאיימת על טורקיה לבל תציב מטוסים קרוב אליה, ולאחר תצוגת התכלית באיראן, האיום הזה מקבל משנה תוקף. טורקיה, שמצויה כיום במשבר כלכלי ופוליטי, נזהרת מהתנגשות ישירה בישראל, אך עשויה להוות מקור לכאבי ראש בעתיד. 

חותרים לסיום בעזה

רצועת עזה, המקום שבו הכל התחיל, מסרבת להיכנע. לאחר כמעט שנתיים של לחימה, עשרות אלפי הרוגים ופגיעה עצומה בתשתיות עד כדי מחיקת יישובים – חמאס עדיין מתבצר בעמדתו לסיום הלחימה שלא השתנתה מאז עסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023. חמאס מוסיף לדרוש נסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה, שיקום מלא וערבות אמריקאית לכך שישראל לא תחדש את הלחימה. בעת כתיבת שורות אלה מתקיים ניסיון נוסף להגיע לעסקה לשחרור החטופים, והנשיא טראמפ לוחץ לסיום הלחימה.  

ישראל, שמאז תחילת הלחימה נמנעה מתמרון באזורים שבהם העריכה שישנם חטופים מחשש לפגיעה בהם, שולטת ברוב שטחי הרצועה, כך שאם אין כוונה לנסות ולחלץ את החטופים בכוח, התמרון הקרקעי של מבצע מרכבות גדעון מיצה את עצמו. צה"ל לא יוכל להחזיק לאורך זמן את כוחות המילואים, ובציבור הישראלי מחלחלת ההבנה שזה צריך להיות המבצע האחרון. 

ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטות באשר לאופן שבו היא תופסת את הפתרון הרצוי. נשיא ארה"ב הציע בזמנו תוכנית רילוקיישן של תושבי הרצועה, יש הצעות לשליטה ערבית אחרת על הרצועה ויש הקוראים מתוך הממשלה להותיר את השליטה בידי צה"ל. חמאס יטרפד כל יוזמה ישראלית שאינה מותיר אותו כשליט יחיד ברצועה, ומקור הכוח שלו כיום הוא החזקתו בחטופים – והוא ישתמש בהם כדי לשמר את שלטונו. 

טראמפ חוזר ואומר שהסדר בעזה יוכל לקדם הרחבה של הסכמי אברהם – כשסעודיה, סוריה ולבנון הן בין המועמדות להרחבה – ודוחף לעסקה. הסדר עם הסעודים ישיב למרכז הבמה את התוכנית מימי ביידן ליצירת נתיב מסחר מתחרה לנתיבים הסיניים שישנע סחורה מהודו דרך חצי האי ערב ועד לנמלי ישראל בים התיכון.   

ישראל הסירה מעליה את האיום הקיומי שהורגש בצורה מוחשית ביותר ב־7.10 ופירקה את טבעת האש שאיראן בנתה סביבה. היא הוכיחה יכולות צבאיות מרשימות וחוסן אזרחי, והשיבה את ההרתעה. יכולתה להשליט סדר במזרח התיכון מהווה נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה עבור ארה"ב. החלשת הקשר בין איראן לסין ולרוסיה משחקת אף היא לטובת האמריקאים, שהמאבק החשוב שלהם הוא בהתחזקות הסינית.  

הצירים הסוניים

הקרסת הציר השיעי של איראן, הברית שנתנה את הטון במזרח התיכון במשך שנים רבות, לא ישאיר ואקום. לצד הציר הזה פעלו עוד שני כוחות חשובים באזור – הציר הטורקי־קטרי, והציר המצרי־סעודי, שני צירים שמסוכסכים ביניהם בשלל נושאים, ושניהם יריבים גם לאיראן.  

כך, לדוגמה, תמכה סעודיה בתימן בכוח היריב לכוח החות'י הפרו־איראני; המצרים, הסעודים והאמירתים ניסו לקדם רפורמות ברשות הפלסטינית נגד חמאס, שמייצג את האחים המוסלמים – האויב של סעודיה ומצרים ובן הברית של טורקיה וקטר. גם בסודן, בעירק ובלבנון תמכו הסעודים ביריבים של איראן. טורקיה וקטר ניהלו מלחמה במשטר אסד הפרו־איראני. 

גם בין שני הצירים הסוניים היו שלל סכסוכים. ביניהם, לדוגמה, על רקע התמיכה הטורקית־קטרית באחים המוסלמים; סכסוך בין סעודיה לטורקיה לאחר חיסולו של העיתונאי חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול; סכסוך בין קטר לשאר מדינות המפרץ, בין השאר על רקע השתלחות אל ג'זירה במנהיגים ערבים רבים; יריבות בין טורקיה למצרים על רקע המלחמה הפנימית בלוב ועוד.  

לפגיעה באיראן ובעלות בריתה השלכות משמעותיות על המדינות הסוניות. עבור הסעודים ובנות בריתם במפרץ, נפתחה האפשרות להשיב את הממשלה הפרו סעודית בתימן. השינויים בלבנון מאפשרים לסעודים לקדם פוליטיקאים הקרובים אליהם ולהחליש את ההשפעה השיעית. ירדן, שנמצאת בברית עם סעודיה ומצרים, סבלה במשך שנים מטרור וחתרנות במימון איראני. כעת זה אמור להשתנות. 

הפלת משטר אסד היא עניין מורכב יותר בראייה סעודית־מצרית, משום שסוריה הפכה מפרו־איראנית לפרו־טורקית לכאורה. הסעודים כבר פועלים להעביר את ג'ולאני לצד שלהם – לצד הביקור של יורש העצר הסעודי בתחילת יולי, היה לסעודים חלק רב בהסרת הסנקציות מעל סוריה. 

הציר הטורקי־קטרי עוד מנסה להבין את משמעויות המצב החדש. יחסה של קטר לאיראן היה מורכב – בסוריה הן תמכו בצדדים יריבים, אבל כשקטר הסתכסכה עם מדינות המפרץ, איראן סחרה עימה ושברה את המצור. טורקיה מביטה בעיניים כלות על כניסת סעודיה לסוריה עם פנקס צ'קים שלוף. הטורקים, להם היה חלק חשוב בהפלת אסד, חתרו לדריסת רגל משמעותית יותר בסוריה, כרגע בהצלחה מוגבלת מאד. 

הירושה האיראנית בכל מקום בו פעלה – עירק, סוריה, לבנון, תימן סודן ועוד – עומדת במרכז מאבק בין המדיות הסוניות. מאבק דיפלומטי וכלכלי בשלב זה, בעל משמעות בזירה הבינלאומית.  

סדר יום אמריקאי

מיומו הראשון בתפקיד, הבהיר טראמפ איפה ישקיע את מרצו. בראש מעיניו: סין.  

אובמה ראה באיראן פתרון, לא בעיה, ושאף לראות אותה מעצמה אזורית. בימיו נחלשה ההשפעה הסעודית, בין השאר משום שארה"ב השיגה עצמאות אנרגטית ומחירי הנפט צנחו. אולם טראמפ עדיין רואה במדינות הנפט הערביות חשיבות אסטרטגית רבה, במסגרת מאבקו בהתחזקות הסינית. 

הסינים, בניגוד לאמריקאים, לא הצליחו להגיע לעצמאות אנרגטית. הם רק מתרחקים ממנה. ניתוק בין סין ובין יצרניות הנפט הגדולות – איראן, רוסיה ומדינות המפרץ – הופך את סין לתלותית מאוד, משקל נגד לשליטה שלה במתכות הנדירות שנדרשות לתעשיית ההייטק האמריקאית והעולמית.  

טראמפ פועל לקרב אליו את בעלי הברית של סין, או לכל הפחות להפחית את התלות שלהם בסינים. הוא ניסה לעצור את המלחמה באוקראינה, והיה מוכן לתת לפוטין הסדר מיטיב. כוונתו – ממנה חזר בו בינתיים, לאחר שהאיראנים עלבו בו – להסיר את הסנקציות על הנפט האיראני נועדה גם להפחית את התלות האיראנית בסין, וגם לפגוע בסינים, שכלקוח יחיד של איראן נהנים ממחיר מוזל; ומסעו במדינות המפרץ נועד בין השאר להחזיר לחיקה של ארה"ב את מדינות האזור, סעודיה והאמירויות בעיקר, שבימי ממשל ביידן חיזקו את יחסיהן עם סין.   

בתוך הברית המתחדשת הזאת של טראמפ, אליה בשלב הראשון ינסה לשאוב גם את סוריה ולבנון, אמורה להשתלב גם ישראל. ישראל היא המעצמה הצבאית החזקה באזור ומעצמת היי־טק – ולאחר סגירת הסכסוכים האזוריים ניתן יהיה לקדם תוכניות מסחר גרנדיוזיות, שיחברו בין הודו לאירופה דרך בנות הברית של טראמפ. 

מדינה אחת לכאורה משתלבת פחות בכל הסיפור הזה. מצרים אינה חלק מהחגיגה, ואף עלולה להיפגע ממנה. נתיבי סחר עוקפי תעלת סואץ מנוגדים לאינטרס שלה וייפגעו בה כלכלית. כבר עתה נפגעת מאוד הכלכלה המצרית בשל מתקפות החות'ים בים האדום, וזו הסיבה שהשקיעה מאמצים בפיוס עם איראן. המצרים רוצים הפסקת אש בעזה וחזרה לחופש שיט בים האדום.  

סיבה אחרת להתקרבות לאיראן היא הסכסוך שהתגלע בין מצרים לסעודיה בתחילת 2023 סביב התביעה הסעודית לרפורמות עמוקות בכלכלה המצרית בתמורה לסיוע. מאז כבר חזרו הסעודים להשקיע במצרים, אך היחסים עם איראן טופחו במקביל. במקביל, בעיקר מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן ותביעתו שלא נענתה שמצרים תסייע בהוצאת העזתים מעזה, מתקרבים המצרים גם לטורקיה ולקטר. הרבה פגישות בדרגים גבוהים, הסכמים כלכליים ואף תמרונים צבאיים משותפים. הכעס המצרי על האמריקאים מחזק את הקשר עם סין, שגם כך מושקעת רבות בכלכלה המצרית, ועם רוסיה, שאיבדה אחיזה באזור לאחר נפילת אסד. 

המצרים מעוניינים בהפסקת האש בעזה כי הם רואים בה בוננזה אמיתית. חוץ מחזרת התנועה לים האדום ולתעלת סואץ, ההנחה היותר מסבירה היא שאם תושג עסקה בין ישראל לחמאס, יזרמו לרצועה עשרות מיליארדי דולרים לשיקומה. השער שדרכו ייכנס הסיוע יהיה מעבר רפיח, ומצרים גם תוכל לבצע בפועל את השיקום באמצעות חברות הבנייה והתשתית הגדולות שלה. מצרים כבר העלתה את הנושא בשיחות של הליגה הערבית, כחלופה להצעת טראמפ לרילוקיישן לעזתים. הסכום הדרוש לשיקום שנזרק בחלל החדר היה 53 מיליארד דולר, ומצרים כאמור רוצה ליהנות מחלק נכבד ממנו. 

עוד מוקדם לראות אם המלחמה באיראן תחזק את המגמה הזאת או תחלישה, אך הציר הטורקי־קטרי הופך לציר טורקי־מצרי־קטרי, ועשויות להיות השלכות על המאבקים השונים באזור. עבור ישראל מדובר באיום – שתי המעצמות הצבאיות החזקות באזור מלבדה הן מצרים וטורקיה. הטורקים יכולים, למרות ההשפעה הסעודית, לחדור לסוריה ולהוות איום על ישראל. בנוסף, מהווה הדבר אתגר עבור ישראל בים התיכון, משום ששתי המדינות מחזיקות ציים גדולים מאוד ומייצרים, אם חוברים, הגמוניה ימית במזרח הים התיכון – עניין שמדאיג מאוד גם את היוונים ואת הקפריסאים. 

רשת הנאמנויות והבריתות האזורית עוברת אם כן ערבוב מחדש בעקבות הפגיעה בציר השיעי – ולצד הזדמנויות מבטיחות חדשות, נוצרים גם איומים חדשים.