עם אחד, שתי כלכלות: כך התעצם חמאס על חשבון תושבי עזה

אומרים שעל 99% מהשאלות בעולם ניתן לענות באמצעות תשובה אחת – כסף. זה היסוד שמסובב את הגלובוס על צירו. האלמנט החשוב ביותר שלא תמצאו בטבלה המחזורית. החלקיק האלוהי. אותה ״עובדה פיזיקלית״ יסודית ופשוטה היא מה שמניע כל ארגון, בין אם חברה תאגידית או עמותת צדקה, בין אם המטרה לשמה הוקם היא למכור ביטוח, לייצר אייפונים או לחתור להשמדתה של מדינה – כולם זקוקים למשאבים כספיים על מנת להתקיים. בהיבט זה ארגון הטרור חמאס אינו שונה במאומה.

ההיבט הפיננסי בבניית עוצמתו הצבאית של "תנועת ההתנגדות האסלאמית" – קריטי, מאחוריו עומד מנגנון כספי משומן היטב אשר מממן את כל פעילותו המיליטנטית. מבניית מאגרי הרקטות, דרך פיתוח פרויקט המנהרות ועד האחזקה השוטפת והאימון הסדור של צבא לוחמים המונה, על פי ההערכות, כ־20 אלף איש. מערך הלחימה האדיר של "עז־א־דין אל־קאסם", הזרוע הצבאית של חמאס, כולל חטיבות טריטוריאליות שלמות, יחידות קומנדו, כוח אווירי, ימי ויחידות מיוחדות המתמחות בירי תלול מסלול, הברחות והגנה אווירית – כל אלו צורכים משאבים פיננסים אדירים הנאמדים במאות מיליוני דולרים בכל שנה.

תעשיית ייצור הרקטות של חמאס, לשם המחשה, מגלגלת ומניעה ענף כלכלי שלם שבו מועסקים אלפי אנשים. ממבריחים שאחראים על הנעה ושינוע חומרי הגלם אל תוך עזה, דרך עובדי הייצור שמרכיבים ומייצרים את הרקטות על פי הוראות הייצור המדויקות שנשלחות באדיבות הפטרון האיראני ועד צוותים שלמים של מומחי כימיה והנדסה שמפקחים על כל התהליך.

כל האופרציה הזו ייצרה עד היום, על פי הערכת גורמי ביטחון, למעלה מ־20 אלף רקטות, רובן הגדול מיוצרות בייצור עצמי במחרטות טרור הפרוסות ברחבי הרצועה. עלות ייצור כל רקטה נאמדת במאות עד כמה אלפים בודדים של דולרים.

כל זה כאין וכאפס לעומת פרויקט הדגל שבו השקיע כמויות של דם, יזע וערימות של מזומנים במהלך העשור האחרון – ״פרויקט המטרו״ של חמאס. על פי דובר צה״ל, חמאס משקיע עשרות מיליוני דולרים בחודש בחפירת מנהרות התקפיות ופנימיות כשעלות קילומטר אחד נאמדת על פי צה״ל בכחצי מיליון דולר. העיר התחתית שבנה במשך שנים ארוכות מתפרסת על פני מאות קילומטרים מתחת לעזה, כשעל פי ההערכות השקיע חמאס בבנייתה מאות מיליוני דולרים לאורך השנים – סכום בלתי נתפס במונחים מקומיים.

איראן, כמובן, היא תומכת חשובה מאוד במימון הפעילות המיליטנטית של הארגון והיא עושה זאת על ידי הזרמתם של כ־350 מיליון דולר מדי שנה. אך היא ודאי לא הספונסרית היחידה. חמאס עצמו, שהוא – יש להזכיר – גם הריבון, האחראי ישירות על חייהם של מיליוני גברים, נשים וילדים והגוף המנהל את העניינים האזרחיים ברצועת עזה – מנתב סכומי עתק בכל שנה עבור הזרוע הצבאית ומניע סכומים אדירים שנוגסים ברוב תקציבו השנתי – אלו באים ישירות על חשבונם של שני מיליון פלסטינים החיים ברצועה תחת שלטונו מאז יוני 2007.

משלמים על הכל

ולא רק שחמאס מנתב מאות מיליוני דולרים ומשקיע הון תועפות בבניית התעצמות צבאית וביטחונית, על חשבון השקעה אזרחית – כדי להוסיף חטא על פשע, בנה הארגון מנגנוני מיסוי משוכללים שתפקידם לסחוט כספים מהאוכלוסייה המסכנה עד למקסימום האפשרי.

כאוטוריטה השלטונית מטיל חמאס היטלים שונים על מוצרים וסחורות שנכנסים לרצועה, כמו סיגריות, דלק או כלי תחבורה, וגובה אגרות רישוי על מכוניות  ואפילו עגלות. על סיגריות, למשל, גובה חמאס מיסי מכס של עד 50% – אלו מניבים לו, על פי ההערכות, קרוב ל־10 מיליון דולר בחודש. יבואני סחורות מחויבים במכס של 50 שקל על כל מוצר חשמלי, 100 שקל בממוצע על כל טון של פירות וירקות ועד 300 שקל על צעצועים.כל משאית החוצה את דרך סלאח־א־דין, עורק תחבורה ראשי ברצועה, מחויבת במס של 100 שקל. על העברת מזוודה באחת מהמנהרות הלא חוקיות שעדיין פעילות בגבול מצרים־עזה ישנו תשלום של 300 שקל ועל ייבוא רהיטים מישראל נקבע תעריף "מכס" של לא פחות מ־700 שקל. לחמאס יש אף רשות מקרקעין, הגובה מס רכישה של 17% על כל עסקת נדל"ן המתבצעת תחת תחום שלטונה ולמרות מצוקתם הגוברת של התושבים הכפופים למרותו, לא נרתע הארגון מהעלאות מיסים דרקונית, תוך שכלול מנגנוני האכיפה והגבייה, הכוללים כיום גם מיסים בגובה של אלף דולר בשנה, המוטלים על בתי קפה, מסעדות או בתי מלון.

עקבות הכסף כאן לא מובילים רק לגורמים שמניעים ומזינים את פעילותו התוקפנית. גילוי מקורות והיקפי הכסף העצומים שנשפכים פה חושפים באופן קר ופשוט עד כמה נדחקים מטה צרכיהם הבסיסים ביותר של מיליונים וכמה נמוך הם ממוקמים – בתחתית סדר העדיפויות. הם גם מגלים את העלות הכלכלית הקטסטרופלית שעולה השתלטותו של ארגון הטרור על נתח חשוב מהכלכלה הפלסטינית.

את הנזק הכלכלי הקולוסאלי שמייצר החמאס במשך 14 שנות שלטונו ברצועה ניתן לבחון ולכמת באופן מדויק. לא מעט דוחות מקיפים שהתפרסמו בעשור האחרון שופכים אור על ממדי ההרס.

בקיץ 2015, שנה בלבד לאחר מבצע "צוק איתן", פרסם האו״ם דוח מיוחד על מצב האוכלוסייה ברצועת עזה, במסגרתו נחשף מנגנון הניהול האזרחי הכושל של החמאס וחוסר הפיתוח של הרצועה תחת שלטונו – אלו מעידים בעיקר על ניצול המשאבים הלקוי וסדר העדיפויות שקובע חמאס על פי צורכיו המיליטנטיים. לכל מערכה ולכל סבב עימות אלים שפותח הארגון מול ישראל יש השלכות כלכליות ישירות ואימפקט מיידי על חיי האזרחים הפשוטים. באזור המוכה של עזה זהו לעיתים ההבדל בין חיים ומוות.

כך היה גם לאחר סבב העימות שיזם בקיץ של 2014, שבנוסף להרס הפיזי האדיר הנחית גם מכה כלכלית אנושה על האוכלוסייה המקומית. זרם של למעלה ממאה אלף עובדים, שנכנסו לישראל מדי יום וסיפקו מקור מחייה למאות אלפים ברחבי הרצועה – פסק כמעט לחלוטין. שיעור האבטלה בעזה קפץ אז ל־44%, ובקרב הצעירים זינקו המספרים ל־60%. עזה קבעה שיא שלילי כאזור עם שיעורי האבטלה הגרועים בעולם. דוח של הבנק העולמי שפורסם באותה שנה הראה כי התוצר המקומי הגולמי של עזה נחתך ב־50% בשבע השנים שעברו מאז תפס חמאס את רסן השלטון, היצוא נמחק והסקטור הפרטי איבד 60% מהיקפו.

על פי נתוני הדוח רמת החיים של עזה מודל 2014 גרועה יותר מזו של עזה מודל 1994. שנות שלטונו של חמאס מחקו התפתחות כלכלית של שנים ומבחינת שיעור ההכנסה לנפש ספג העזתי הממוצע ירידה של 31%, לעומת מצבו 20 שנים קודם לכן – השנה שבה נחתם הסכם קהיר וניהולה האזרחי של הרצועה הועבר לידי הפלסטינים. על פי כותבי הדוח סבב הלחימה הקשה באותו קיץ הביא לנפילה של 83% בתפוקה של ענף הבנייה ולהתכווצות של 50% בשאר ענפי הייצור – ועלה באיבוד תוצר של למעלה מחצי מיליארד דולר. באותה שנה ירד התוצר לנפש בעזה לרמה של 1,800 דולר בלבד – מהנמוכים בעולם.

תשתיות החשמל והמפעלים שנהרסו בעקבות הלחימה והמחסור החמור בחומרי גלם (אלו שלא הופנו על ידי ראשי הארגון לבנייה מחודשת של תשתית המנהרות) שיתקו את הייצור, המסתכם בימים שבשגרה בעיקר בייצור רהיטים, גידול עגבניות ודיג. אך שיקום התשתיות ההרוסות של עזה לא עמד אף פעם בראש סולם העדיפויות של חמאס, אשר העדיף להשקיע בשנים האחרונות את עיקר מאמציו דווקא בשיקום יכולתו הצבאית ובבנייה מחודשת של מערך המנהרות.

המחשה כואבת לכך קיבלו 100 אלף תושבי הרצועה שביתם נהרס לחלוטין במהלך הלחימה מול ישראל והם נותרו חסרי בית גם שנים אחרי – זאת למרות שבמהלך שנים אלו זרמו לתוך הרצועה דרך המעברים מיליוני טונות של מלט, חצץ, בטון וברזל בהיקפים שהיו מספיקים לבנות 14 מגדלים כמו בורג' ח'ליפה.

פער תהומי

מצבם הקטסטרופלי של תושבי הרצועה רק מדגיש את הפער שנפער בינם ובין תושבי הגדה המערבית.

נתונים שפורסמו במסגרת דוח מיוחד שהוציא האו״ם בנובמבר האחרון מצביעים על המשך דשדושה הכלכלי של עזה תחת חמאס גם שנים רבות אחרי סבב הלחימה של 2014 ומדגישים באופן חד וברור את הפערים הכלכליים המהותיים שנפערו בין כלכלת עזה, המנוהלת על ידי חמאס, לבין זו של הגדה המערבית, המנוהלת על ידי הרשות הפלסטינית.

נכון לשנת 2018, עמד שיעור האבטלה בעזה על רמה של 52% – גרוע אף יותר מזה שנרשם בסוף 2014. אומנם בשנתיים שלאחר מכן חל שיפור מסוים ושיעורי האבטלה ירדו לרמה של 43% – אך עדיין מדובר בנתונים מחרידים המצביעים על כך שעזה היא עדיין אחד האזורים מוכי האבטלה החמורים בעולם. יתרה מכך, חרף השיפור, רמת האבטלה זהה לזו שנרשמה בסוף 2014 – קרי במהלך שבע השנים האחרונות לא חל שום שיפור במצב התעסוקה בעזה. 

גם מבחינת שיעורי העוני לא נרשם שיפור בשנים האחרונות. למעלה ממחצית מתושבי הרצועה (55%) חיים מתחת לקו העוני וקצת יותר משליש מהאוכלוסייה הכוללת נמצאים מתחת לקו העוני העמוק (Deep Poverty), קרי 34% מהפלסטינים בעזה הם בעלי הכנסה של פחות ממחצית מקו העוני המוגדר.

נתוני הדוח מציגים לא רק את תמונת המצב העגומה של תושבי הרצועה – אלא גם ובעיקר עד כמה הורע מצבם של הפלסטינים תחת שלטונו של חמאס לעומת הפלסטינים תושבי הגדה, הנמצאים תחת שלטון הרשות הפלסטינית, ובאיזה אופן התפתחו למעשה במהלך העשורים האחרונים שתי כלכלות נפרדות.

אם בשנת 2006, שנה לפני השתלטות החמאס על מנגנוני השלטון ברצועה, היוותה עזה קרוב לשליש מסך הכלכלה הפלסטינית, כעבור 11 שנים נפל משקלה ל־18% בלבד – פחות מחמישית מסך התוצר.

נתוני הבנק העולמי, כפי שעולים מתוך דוח שפורסם באפריל האחרון, מצביעים על מגמה דומה על פיה שיעור האבטלה בקרב פלסטינים תושבי עזה עמד על שיעור כפול מאלו של תושבי הגדה ואילו שיעורי העוני היו גבוהים פי חמישה. דוח נוסף שפורסם על ידי האו״ם באוגוסט האחרון מצביע על המשך מגמת ההתכווצות של כלכלת עזה גם בשנים האחרונות – וזאת עוד לפני התפרצות הקורונה: ״בשנת 2019 נרשמה צמיחה אפסית בשיעור התמ"ג המקומי ועזה לא הצליחה להתאושש משתי התכווצויות רצופות: ירידה של 7.7% בשנת 2017 והתכווצות נוספת של 3.5% שנרשמה ב־2018״, נכתב בדוח. ״בהתאם לכך ירד התוצר הריאלי לנפש בשנת 2019 בשיעור של 2.8% – זו השנה השלישית ברציפות״.

הנתונים שעולים מובהקים ומסמנים תמונה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים. זה לא רק עניין כלכלי, זהו עניין של חיים ומוות באזור מוכה האסון של עזה, שבו עלות התועלת השולית של כל דולר היא קריטית.

את מקורות המימון של הארגון הרצחני יש לגדוע. יש לפעול במישור זה בדיוק כפי שפועלים נגד מאגרי הרקטות שצבר או מאות הקילומטרים שסלל מתחת לקרקע של עזה. כספי הטרור של חמאס הם צינור החמצן בעזרתו שואב הארגון את כוחו ומתרגם אידיאולוגיה פנאטית לכדי פרקטיקה רצחנית. בינתיים על שאיפותיו ההזויות ופעולותיו המוטרפות, שני הצדדים, הפלסטיני והישראלי כאחד, משלמים את המחיר – גם אם לא באופן ״סימטרי״.