ד״ר אליי חוגג־גולן, מתמחה בהרדמה וטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, היתה בסיום הסטאז׳ כשפרצה המלחמה. בת 29, אם לשניים, תושבת כפר עזה, היא חלמה על קריירה רפואית בדרום – קרובה לאנשים ולמקום שבו חיה.
בבוקר 7 באוקטובר הכל השתנה. בשש וחצי בבוקר נשמעו האזעקות הראשונות. משפחת חוגג־גולן נכנסה לממ״ד, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, מבלי לדעת שמאות מחבלים כבר חדרו ליישוב. ״זה נשמע מוזר, אבל אנחנו רגילים לאזעקות״, היא משחזרת. ״חשבנו שעוד מעט זה ייגמר״. כשהגיעו הודעות על ירי וקרבות בתוך הקיבוץ, חוגג־גולן התעקשה לצאת ולעזור לפצועים. ״זה בער בי – איך אני לא יוצאת לעזור? זה מה שאני אמורה לעשות״.
רק כשבעלה אמר לה ש״אם את יוצאת – יעל תישאר בלי אימא״, היא נשארה במקום. זמן קצר לאחר מכן חדרו המחבלים לביתם. הם הציתו את הבית וזרקו פנימה בלוני גז. בני המשפחה נלכדה בלהבות, אך הצליחו להימלט – פצועים, עם כוויות קשות ובלי מים – ונמלטו לשדות הקיבוץ. ״רצנו יחפים, כל הגוף בוער. הדבר היחיד שעניין אותנו היה להציל את יעל״. אחרי שעות מצאו אותם חיילים שפינו אותם במסוק לבית החולים שיבא.
"למדתי הכל מחדש"
שלושתם הגיעו במצב קשה. בתה, יעל, סבלה מכוויות על פני כ־30% מגופה; בעלה, אריאל נכווה בכ־45%, ואילו אליי סבלה מכוויות ב־60% מגופה ומשאיפת עשן שפגע בריאותיה. היא הורדמה והונשמה במשך 52 ימים, חוברה למכשיר אקמו, ועברה ניתוחים וטיפולים ארוכה.
"הייתי גופה על מיטה״, היא אומרת, ״למדתי הכל מחדש – ללכת, לדבר, להזיז אצבעות״. אחרי חודשים של שיקום אינטנסיבי הצליחה לעמוד על רגליה, פיזית ומנטלית, ולסיים את הסטאז׳ שנקטע. בהמשך חזרה לסורוקה, הפעם כרופאה מתמחה, הקימה עם משפחתה בית חדש ביישוב רוחמה, יחד עם רוב קהילת כפר עזה – ואף הרחיבה את המשפחה כשילדה את יפתח, אח ליעל.
החוויה שעברה שינתה את הדרך שבה היא רואה את הרפואה, אך לא את הבחירה בה. להיפך – היא מדברת על תחושת שליחות חזקה מאי פעם.
״הם לקחו לי את הגוף, את הנפש, את הבית, את הקהילה, את החברים – אבל אני לא אתן להם לקחת לי גם את החלום. כשאני רואה היום מטופל מונשם, אני לא רק רופאה שמטפלת בו; אני גם מבינה את המשפחה שעומדת בחוץ. שלוש פעמים קראו להורים שלי להיפרד ממני, ואני יודעת שכל שביב של ידע הוא תקווה. אז אני מנסה להסביר, לתווך, להנעים פנים – כי זה עולם ומלואו בשבילם. ועבורי זו תזכורת למה בחרתי להיות רופאה מלכתחילה״.
ד"ר יואב ביחובסקי: לא זוהה על ידי חבריו – ושב להציל חיים לצידם
ד"ר יואב ביחובסקי | צילום: יוסי אלוני
ד״ר יואב ביחובסקי, רופא טיפול נמרץ בסורוקה, מכיר היטב את המתח שבין חיים למוות. בשגרה הוא זה שמנהל את הצוות ברגעים שבהם כל שנייה קובעת. באותה בוקר שבת של שמחת תורה, מצא את עצמו בצד השני של אותה משוואה. ״בשש וחצי התחילו האזעקות״, הוא מספר, ״ובחדשות ראיתי טנדרים בתוך שדרות. אמרתי לאשתי שזה לא יכול להיות אמיתי – שבשלב הזה כבר היו אמורים להיות שם מסוקים וחיילים״. דקות אחר כך כבר נקרא לבית החולים, ובשמונה בבוקר עמד בחדר הלם עמוס בפצועים. ״טיפלנו באינסוף מקרים, לא הפסקנו לרגע״.
בצהריים, אחרי שעות של עבודה רצופה, גויס יואב למילואים עם פלוגת הרפואה של חטיבת הקומנדו. הוא נשאר שם כמעט ברצף עד ינואר, אז נפצע בדרום חאן יונס. ״עליתי לעזור להעמיס את הרכב המשוריין שלנו, ואז חטפנו RPG ממרחק קצר. מצאו אותי שוכב על הגג של האכזרית. הורידו אותי למטה, ואני עוד ביקשתי ללכת ברגל לפינת האיסוף״. הוא פונה במסוק לבית החולים סורוקה כשהוא מחוסר הכרה, סובל מפגיעת ראש קשה. ״חבריי לעבודה לא זיהו אותי. אפילו יו״ר חטיבת ההרדמה, שהוא חבר קרוב, אמר: ׳אין מצב שזה יואב׳״.
הניתוח שערך לו פרופ׳ ישראל מלמד, מנהל הנוירוכירורגיה, הציל את חייו. ״הוא אמר שמגיע לי צ’אנס – והוא צדק״, אומר ביחובסקי. אחרי חודש וחצי בטיפול נמרץ הועבר לבית לוינשטיין, שם שהה יותר משלושה חודשים.
״חשבתי שהשיקום ייקח שבועיים״, הוא מחייך, ״אבל זה היה הרבה יותר ארוך. הבנתי כמה אני לא זוכר. ביקשו שאמנה אנטיביוטיקות, זכרתי שתיים־שלוש, וזהו״. שם גם למד מחדש לקרוא מאמרים רפואיים, לעבד מידע, ולבנות מחדש את הזיכרון והיכולת המקצועית.
כשהתעורר בבית לוינשטיין, לקח לו זמן להבין מה קרה. ״חשבתי שאני בכוננות בטיפול נמרץ, על אונייה ששטה לקפריסין. ניסיתי להגיד לאחות שאני צריך לעשות ביקור. רק אחר כך הבנתי שאני הפצוע״. בהדרגה שב להכרה מלאה, אך רק בבית החולים למד על הפגיעות הנלוות – בראש, בראייה, ובזיכרון.
שנה לאחר הפציעה חזר יואב לעבודה מלאה. תחילה רק שיחות עם מתמחים, אחר כך ביקורים חלקיים, עד ששב במשרה מלאה. היום, כשיש בטיפול נמרץ פצועי ראש, הוא ניגש קודם כל למשפחה.
״אני אומר להם את האמת: אני לא יודע מה יהיה. יגידו שעשינו טוב או לא טוב – שניהם כנראה נכונים. אי־הוודאות הזו היא חלק מהמקצוע, רק שהיום אני מבין אותה מבפנים״.
ד"ר אייל היימן: "לא חזרתי במלואי, אבל חזרתי. וזה מה שחשוב"
ד"ר אייל היימן | צילום: באדיבות המצולם
ד״ר אייל היימן, בן 48, רופא בכיר במיון הילדים של בית החולים שערי צדק, רגיל לעמוד בקו הראשון של הרפואה הדחופה. אחרי שנים של שירות מילואים בחטיבת יפתח, התגייס ב־2024 ליחידת 669 כרופא מוטס – קורס תובעני שמכשיר את רופאי החילוץ להתמודד עם מצבים שבהם כל שנייה קובעת.
ב־11 בספטמבר 2024, בכוננות השנייה שלו, הוזנק יחד עם צוות 669 לחלץ חייל פצוע מרפיח. ״שתי דקות אחרי הקריאה כבר היינו באוויר״, הוא נזכר, ״זה הרגע האחרון שאני זוכר לפני ההתרסקות״.
המסוק התרסק בתוך שטח עזה, ממש מול הכוח שחיכה להם. באירוע הקשה נהרגו שניים מחבריו לצוות – דניאל אלוש ותום איש־שלום ז״ל – והשבעה הנותרים נפצעו בדרגות שונות.
״זו טראומה שאני והצוות נושאים איתנו עד היום״, הוא אומר. ״כולנו ממשיכים להתמודד, כל אחד בדרכו״. החילוץ עצמו התרחש תחת אש, כשמאות חיילים הגיעו תוך דקות. ״משכו אותי החוצה מבין חלקי המסוק״, הוא מספר. כשפונה לבית החולים סורוקה היה מחוסר הכרה, עם שברים מרובים וחבלה בעמוד השדרה הצווארי.
בין רשימות הפצועים זיהה אותו חברו הוותיק, סמנכ״ל סורוקה צחי סלוצקי, שלמד איתו רפואה. ״הוא ראה את שמי ברשימה, רץ אליי, התקשר לאשתי, והחזיק לי את הטלפון ליד האוזן כדי שאומר לה בעצמי שאני חי״.
לאחר כשבועיים הועבר לשערי צדק – ״הבית השני שלי״, הוא אומר – שם המשיך בטיפול ובמעקב צמוד של חבריו לעבודה. ״הצוות שם לא עזב אותי לרגע, גם לא אחרי השחרור. להיות מוקף באנשים שאתה עובד איתם שנים, שרואים אותך פתאום מהצד השני, זו חוויה לא פשוטה אבל גם מאוד מחבקת״. בהמשך עבר לשיקום בבית החולים בהר הצופים, שם בילה שלושה חודשים אינטנסיביים שכללו פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק. ״חשבתי שאשאר יומיים, בסוף נשארתי לשלושה חודשים״, הוא אומר. ״ההחלמה היתה עבודה קשה, אבל למדתי הרבה על עצמי – על סבלנות, על התמדה, ועל הגוף האנושי״. לדבריו, התמיכה הבלתי פוסקת של המשפחה והחברים עשתה את ההבדל. ״לא הייתי לבד אפילו לרגע. הם היו שם כל הזמן – וזה מה שאיפשר לי באמת להחלים״.
באביב האחרון חזר לעבודה חלקית בשערי צדק, ועדיין ממשיך בשיקום לקראת ניתוח נוסף בעמוד השדרה. ״לא חזרתי במלואי, אבל חזרתי – וזה מה שחשוב״, הוא אומר. היום, כשהוא ניגש למיטה של ילד חולה או מדבר עם הורה מודאג, הוא יודע משהו שלא ידע קודם. ״אני מקווה שאני מבין טוב יותר את הפוזיציה שלהם,״ מסכם היימן. ״את המקום של חוסר הוודאות, את הצורך שיסבירו לך הכול, אותך באמת״.
ד"ר שגיא בלבן: ״פתאום אתה הופך ממציל חיים למי שתלוי באחרים"
ד"ר שגיא בלבן | צילום: דוברות וולפסון
ד״ר שגיא בלבן, מומחה לכירורגיית פה, פנים ולסתות, בן 52, נשוי למאיה ואב לשלושה, חי חיים אינטנסיביים של רופא, ספורטאי ואיש משפחה. לצד עבודתו בבית החולים וולפסון ובמרפאה הפרטית, הוא מתחרה בטריאתלונים ובתחרויות איש הברזל – תחביב שהפך לחלק בלתי נפרד מהזהות שלו. ״זה שילוב בין סבל, ריכוז ושליטה״, הוא אומר, ״אבל גם הוכחה שכשאתה רוצה משהו, אתה יכול להגיע אליו״.
כשהמלחמה פרצה, בלבן כבר לא היה במילואים. ובכל זאת, ביום שלאחר מכן, כשהבין את ממדי האירוע, ביקש להצטרף ליחידה לזיהוי חללים. ימים ארוכים עבד בבסיס שורה, תחת תנאים קשים במיוחד. ״יש שם ריח של מוות שאין דרך להסביר״, הוא נזכר. ״אתה לא רק מזהה חללים – אתה רואה את הסיפורים שמאחוריהם״. בהמשך צורף לצוות שפעל בתוך רצועת עזה, במבצע חסר תקדים לאיתור גופות חטופים. בבוקר 9 בדצמבר, בזמן פעולה בצפון הרצועה, פצמ״ר שנחת במרחק מטר ממנו שינה את חייו.
בלבן פונה במסוק לתל השומר כשהוא מדמם מרגל שמאל ומוגדר פצוע קשה. ״בזמן אמת לא ידעתי כמה זה חמור״, הוא אומר. ״היום אני יודע שנקרעו לי שני עורקים, ושדיברו על אפשרות לכריתה״. אחר כך הגיעו חודשים ארוכים של ניתוחים, זיהומים, טיפולים ופיזיותרפיה – ושל למידה מחדש של פעולות בסיסיות. ״פתאום אתה עובר ממי שמציל חיים למי שתלוי באחרים, עם כיסא גלגלים וקטטר. זה עולם הפוך״.
בבית לוינשטיין התחיל שלב חדש: לא רק ריפוי הגוף, אלא גם בנייה מחדש של שגרה. ״בהתחלה אתה לא חושב על מחר״, הוא מספר. ״אתה מתרכז בלהצליח לשבת, אחר כך ללכת, ורק אז להתחיל לחלום שוב״. בשבועות הראשונים הסתובב עם עירוי קבוע, עבר סדרת ניתוחים ונאבק בזיהומים. בהדרגה, ועם תמיכה של משפחה, קהילה ומאמנים, הוא חזר לרוץ. ״הגוף לא אותו דבר״, הוא אומר, ״אבל זה כבר לא משנה. למדתי להקשיב לו אחרת״.
בשנה שלאחר מכן שב בהדרגה לעבודה – תחילה יום בשבוע בבית החולים, אחר כך מרפאה פרטית, עד שחזר למשרה מלאה. במקביל, החל להעביר הרצאות בפני קהלים אזרחיים וצבאיים, מתוך רצון להסביר מה המשמעות האמיתית של פציעה.
״כשאומרים בחדשות ׳פצוע קשה׳, זה נשמע כמו עובדה. אבל מאחורי זה יש בן אדם, משפחה, חיים שלמים שמתרסקים ונבנים מחדש״.
היום, כמעט שנתיים אחרי הפציעה, בלבן חזר לעבוד כמעט באותו קצב שבו עבד לפני. הוא עדיין קם מוקדם, מנתח, מאמן ומתאמן. הכאבים לא נעלמו, וגם לא ייעלמו כנראה, אבל הם הפכו לרעש רקע שהוא כבר יודע לחיות איתו. ״אני לא שוכח מה היה״, הוא אומר, ״אבל אני גם לא נותן לזה לנהל אותי. אני פשוט ממשיך לחיות״.
ד"ר עידו בן-צבי: "שיעור שבית ספר לרפואה לא יכול ללמד אותך"
ד"ר עידו בן-צבי | צילום: באדיבות המצולם
ד״ר עידו בן־צבי הוא נוירוכירורג ילדים בכיר בבית החולים שניידר לרפואת ילדים, מהמומחים הבודדים בישראל המבצעים ניתוחי מוח ועמוד שדרה בילדים. לצד עבודתו הקלינית, הוא משמש גם כמנהל הרפואי של מרכז החדשנות של שניידר – תפקיד שנולד מתוך התהליך האישי שעבר בעקבות הפציעה הקשה שחווה במלחמה. בן־צבי גויס בבוקר 7 באוקטובר, ובמשך יומיים רצופים פעל בדרום בפינוי פצועים וטיפול בחיילים ואזרחים שנפצעו. בחודשים הבאים שירת ברצף, עד שבמהלך אחת המשימות בעזה נפצע באירוע שבו נהרגו שניים מחבריו ליחידה. ״אלה היו אנשים מדהימים, חברים קרובים״, הוא אומר. ״מאותו הרגע הכל השתנה״.
הפציעה כללה שברים ברגליים ובצלעות, פגיעה בעצב ביד ובאחת העיניים. את רוב השיקום עבר בבית, בהובלת אחיו עופר – פיזיותרפיסט בהכשרתו – שהגיע מדי יום לטפל בו. ״הוא פשוט הביא מיטת פיזיותרפיה לסלון והכריח אותי לעמוד״, הוא מספר בחיוך. כעבור חודשיים בלבד חזר לעבודה. ״זה לא היה קל – הכאבים, חוסר השינה, הפחד. אבל בשבילי, לשבת בבית היה גרוע יותר. יש משהו בלחזור לטפל באחרים שמחזיר אותך לעצמך״. בהמשך, כחלק מתהליך ההתאוששות, טיפס עם חבריו ליחידה על הר קילימנג’רו – יעד שקבע לעצמו עוד לפני הפציעה. ״זה היה סמל השיקום שלי״, הוא אומר. ״ההוכחה שאני באמת חוזר לעמוד״.
התקופה שבה היה בצד השני של המיטה שינתה אצלו משהו עמוק. ״להיות על אלונקה, או בכיסא גלגלים, לראות את העולם מזווית נמוכה – זה שיעור שאף בית ספר לרפואה לא יכול ללמד אותך״, הוא אומר.
״אשתי הסיעה אותי לבדיקות בבית החולים, ופתאום שמתי לב שאנשים שאני מכיר שנים – רופאים, אחיות, קולגות – פשוט חלפו לידי בלי לשים לב. לא מתוך חוסר רגישות, אלא כי קשה לראות. כי מבט כזה מפגיש אותך עם פגיעוּת שאתה לא רגיל לפגוש ביומיום״. החוויה הזו, הוא מספר, נצרבה בו. ״מאז אני מקפיד להסתכל לכל מטופל בעיניים, גם אם זה דורש לעצור לרגע. זה לא עניין של נימוס – זה עניין של נראות. של להחזיר לאדם שמולך את המקום שלו בעולם. כשאתה במיטה או בכיסא גלגלים, זה עושה את ההבדל״, מסכם בן צבי.
