39 שיחות שלא נענו. זה מה שהופיע לי על צג הטלפון בבוקר של יום שבת ה-7 באוקטובר. חששתי לפתוח את הטלפון, כי היה לי ברור שמשהו רע קרה. באותם רגעים עוד לא הבנתי עד כמה. במשך חמש השעות הבאות ישבתי דבוק למסך, נחשף לחלקי פאזל לא ברור ומנסה להבין את התמונה הגדולה יחד עם כל המדינה.
יומיים לתוך המלחמה אני מבין, שאני בהתקף חרדה. אצלי בבית ישנים חברים שאין להם ממ"ד. הרחובות סגורים, אבל הטלוויזיה פתוחה, היחידה שעובדת שעות נוספות. הרבה חוסר ודאות ובכל שעה שעוברת מתגלה סיפור חדש. זוועה אחרת, עוד חטוף, עוד חטופה, יש תינוקות, אזרחים ותיקים והרבה דם. בזמן רגיל כל אחד מהסיפורים האלה היה מעסיק אותנו חודשים. אבל אין מספיק זמן ואין מספיק יכולת, אז הכל קורה נורא מהר, ומרגיש נורא לאט.
המציאות נראית פתאום כמו גלילה ארוכה בפיד בלהות שלא נגמר. ופתאום אני מוצא את עצמי נתקע על פוסט אחד, של חבר טוב שלי. אני סורק את הפוסט בזהירות ורואה תמונה של אחיו הקטן, בצירוף המילה "נעדר", ואני מבין שהטרגדיה הלאומית הופכת לאישית. השבעה באוקטובר הולך לגעת בכולנו.
אזרחים טובים
ביום שאחרי ניסיתי להבין מה אפשר לעשות. הרגשתי שאני חייב לתעל את החרדה לעשייה. עשרות מיזמים החלו לפעול, תחושה של התעוררות אזרחית חזקה ומרגשת שטפה באור את הרשתות החברתיות. הייתה עשייה רבה בחברה בה אני עובד עבור תושבי הדרום, כשברקע הודעתו של מנכ"ל מיקרוסופט שהחברה עומדת לצידה של ישראל.
עם הרוח הגבית הזו חיפשתי מקום שבו אצליח להביא לידי ביטוי את היכולות שלי כמעצב להשפעה משמעותית ככל שניתן. שמעתי שנפתח מטה של משפחות החטופים והנעדרים. בחיפוש מהיר מצאתי טופס הרשמה להתנדבות, מילאתי אותו מייד. אבל זו היתה הרשה מוזרה לשבת ולחכות שיחזרו אליי, אז פשוט נסעתי למטה החטופים והנעדרים.
המטה הוא התארגנות של אזרחים טובים, שפינו מזמנם, ומגיעים בכל בוקר במטרה אחת מרכזית – להחזיר את החטופים הביתה. חבורה של אנשים מקצועיים מתחומים שונים, שפשוט החליטו להתגייס כדי לשים את הנושא הזה על סדר היום הארצי והעולמי. המטה מפעיל צוותים, שאחראים לקשר מול המשפחות, צוותי דאטה שפועלים לאיסוף חומרים על החטופים, צוותי קריאייטיב, סושיאל מדיה ובעיקר עשרות אנשים שמייצרים אנרגיה אחת גדולה למען המטרה החשובה הזאת. לצד כל זאת, העבודה במטה מביאה איתה צדדים פחות נעימים, חשיפה למאות סיפורים, סרטונים, תמונות ועשרות חומרים שנותנים אגרוף בבטן.
התלבטתי מה להגיד, כי מה אומרים לאמא שהבת לה מוחזקת בעזה. אמרתי לה שתהיה חזקה. מירב הניחה את כוס הקפה, נתנה לי חיבוק ואמרה: "התפקיד שלי כאן זה לחזק אתכם"
המלחמה הזאת נעה בין המרחב הווירטואלי לפיזי – בין מה שקורה בשטח למה שקורה ברשת. שתי זירות לחימה שהפכו לאחת. הרשתות החברתיות היו לכלי לחימה לא רק תודעתי, אלא גם טקטי. מחבלי החמאס תיעדו את הזוועות שביצעו ושיתפו מייד ברשת לכל העולם, כך משפחות הבינו בזמן אמת שיקיריהן נחטפו. צעירים מיישובי העוטף שיתפו בלייב את המיקומים שלהם, כדי שכוחות צבא יגיעו לחלץ אותם. אחרים העלו סטורי בקריאה לעזרה.
נתוני הפתיחה שלנו כמדינה במרחב ההסברתי ידועים לכולם – הפייק ניוז משתולל. ובתוך כל זה אלה רק חלק מהאתגרים בהם נתקלנו.
עם צוות ענק של אנשים מוכשרים התחלנו לייצר תכנים, שמביאים את הסיפור של האדם הפרטי למרכז. לייצר תכנים נטולי אלמנטים פוליטיים וללא סימנים לאומיים במטרה לגעת בכמה שיותר אנשים בעולם.
אין לנו ברירה
באחד הימים במטה, פגשתי ליד עמדת הקפה את מירב, אמא של רומי לשם-גונן. התלבטתי מה להגיד, כי מה אומרים לאמא שהבת לה מוחזקת בעזה. אמרתי לה שתהיה חזקה. מירב הניחה את כוס הקפה, נתנה לי חיבוק ואמרה: "התפקיד שלי כאן זה לחזק אתכם". קפאתי לרגע , בתוך כל הענן השחור הזה ואינסוף חוסר ודאות, דווקא המשפחות, שיקיריהן נחטפו מהן, מצליחות לפזר במטה תחושה של אופטימיות. היכולת שלהן לקום כל בוקר מחדש, לדבר עם מי שרק אפשר, לשתף, לאסוף חומרים ובתוך כל זה עוד לחייך, להגיד תודה לכל מי שמקיף אותן – כל אלה אינם מובנים מאליהם. שאלתי את מירב מאיפה הכוחות? והיא ענתה, שפשוט אין לה ברירה.
אז אין לנו, לכולנו, ברירה. אין לנו ברירה, אלא לעשות הכל כדי לדאוג שהם יחזרו. מאות החטופות והחטופים הם אזרחים ואזרחיות שנחטפו בזמן שישנו במיטה שלהם, צעירים שרקדו על רחבת הריקודים, ילדים שנחטפו בזמן שקמו לצפות בסדרות מצוירות של שבת בבוקר, משפחות שלמות שהתפרקו. זאת חובתנו המוסרית כמדינה, וזאת חובתנו כחברה.
בתפילה כנה ואמיתית לשחרורם המהיר של מאות החטופים שמוחזקים על ידי חמאס בעזה.
בן שנפר הוא בוגר Forbes 30Under30, מחזור 2021, ומעצב חווית משתמש בקבוצת MSAI, מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח
