Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

מחאה שונה: איראן בוערת כבר ארבעה חודשים – האם המשטר בסכנה?

איראן בוערת | צילום: Grant, Shutterstock
איראן בוערת | צילום: Grant, Shutterstock
אין ספור מחאות והפגנות, שהחלו לאחר מות הצעירה מאהסה אמיני בידי משטרת המוסר, מציפים את איראן • גל ההפגנות הנוכחי מצטרף לשנים של מחאות ומהומות בלתי פוסקות שפורצות מסיבות מתחלפות • על רקע כישלון שיחות הגרעין, הכלכלה הקורסת והחבירה של רוסיה עם סין, הפעם נראית המחאה שונה – עד כדי סיכון המשטר

מחאת החיג'אב באיראן, שפרצה לאחר מותה של הסטודנטית מאהסה אמיני, היא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה של מחאות בשש השנים האחרונות. המחאה נכנסה זה מכבר ליומה ה־100, ולפי הדיווחים מצד גופים העוקבים אחר ההפגנות, עוד לא היה יום אחד ללא מחאה ברחבי המדינה.

עצימות ההפגנות משתנה אומנם, הן בשל פעולות הדיכוי האלימות של המשטר האיראני והן בשל מזג האוויר הסוער והמושלג שפוקד את איראן בימים אלה, אך לא נראה שהמחאה דועכת. בדומה לאירועי מחאה נרחבים אחרים בעבר, נוקט המשטר בפעולה משולבת של דיכוי ברוטלי, העמדות לדין והוצאות להורג של מנהיגי המחאה והטלת אשמה על מעצמות זרות הבוחשות בקלחת וכן על מיעוטים לא נאמנים – הכל כדי להציג את המחאה כלא לגיטימית ואת המצטרפים אליה כבוגדים.

כך למשל התפרסם לאחרונה מעצר של שבעה אזרחים איראנים המחזיקים גם באזרחות בריטית שהואשמו כי ליבו הפגנות נגד המשטר בהוראה מלונדון. בריטניה היא יריבה היסטורית של המשטר האיראני, ולהאשמה הזאת יש משמעות רבה בקרב האיראנים. ברור שגם ארה"ב, ישראל וסעודיה מואשמות באופן תדיר במעורבות במתרחש, דברים שהושמעו אפילו על ידי המנהיג העליון ח'מינאי עצמו. גם השגריר הנורווגי הוזמן בשלב מסוים כדי להינזף על תמיכת ארצו במחאה.

אחד מחברי מועצת ההגנה על האינטרס של המשטר – הגוף שבוחר את המנהיג העליון ומתווך בין הפרלמנט ומועצת שומרי החוקה ומאשרר את חוקי הפרלמנט – אמר בראיון לעיתון מקומי שהממשלה תצטרך לקחת בחשבון שמחאת החיג'אב תעסוק גם בנושאים כלכליים, ולכן יש לחזור לשולחן המשא ומתן כדי להסיר את הסנקציות. בנוסף אמר שיש מקום להתפשר קצת מול המפגינים.

מפגינים מול שגרירות איראן בבריסל לאחר מותה של אמיני | צילום: Shutterstock

הדובר, מוחמד סדר, הפנה אצבע מאשימה לנשיא איראן ראיסי ולשר החוץ שלו חוסיין אמיר עבדולחיאן, שניים המזוהים עם קו נוקשה ושמרני, בשל מדיניות החוץ האיראנית. סדר טוען שהשניים היטו את הספינה לכיוון סין ורוסיה, נטשו סופית את הסכם הגרעין, ובכך טעו טעות מרה.

במבט ראשון נשמעת הטענה הזאת מוזרה. מי שאחראי למדיניות החוץ, בין היתר, הוא המנהיג העליון ח'מינאי, שאותו כמובן איש לא יכול לבקר. האם בדבריו מבקר סדר למעשה את ח'מינאי בצורה חכמה, או שמא דווקא פועל בשמו כדי לגלגל את האחריות למתרחש על ראיסי? הקו הנוקשה יותר באיראן מובל על ידי משמרות המהפכה, הגוף העוצמתי ביותר באיראן. גוף זה הוכנס לרשימת ארגוני הטרור האמריקנית, סעיף שראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט פעל שלא יבוטל בשיחות הגרעין ובכך למעשה נתקעו השיחות. סדר מבקש לנקוט קו רך יותר, כדי להשיג את המטרה החשובה יותר בעיניו והיא הסרת הסנקציות.

עסקת הגרעין מתה

אבל מחאת החיג'אב והמלחמה באוקראינה היו למסמרים האחרונים בארון המתים של עסקת הגרעין. עבור נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, חתימה על הסכם להורדת הסנקציות על איראן – בשעה שהממשלה האיראנית הורגת את מפגיניה, וגם מספקת כטב"מים מתאבדים לרוסיה במלחמתה באוקראינה – זה דבר לא סביר. למעשה, ממשל ביידן מיהר, תוך פחות משבוע מפרסום הידיעה על מותה של אמיני, להטיל סנקציות על משטרת המוסר האיראנית, הגוף שהואשם במות הסטודנטית. סנקציות כלכליות אישיות, כמו החרמת נכסים בארה"ב, הוטלו על בכירים בגופי האכיפה האיראנים שהואשמו באחריות לאירוע. קנדה, בריטניה, האיחוד האירופי וניו זילנד הצטרפו בהמשך לסנקציות.

ניסיון ממשלתי נוסף לצייר את המחאה כמשהו זר או בעייתי, היה באמצעות האשמת מיעוטים באיראן במעורבות במהומות. כך, למשל, תומך המיעוט האזרי העצום – יש המעריכים כי מדובר ב־20 מיליון בני אדם – באזרביג'אן במלחמתה בארמניה, בזמן שהמשטר האיראני תומך בארמנים. החשש האיראני הוא מסנטימנט לאומני אזרי שיהווה איום אמיתי על המשטר. באחת מהמחאות שקדמו למחאת החיג'אב בקיץ הקודם מחו המפגינים על הניהול הכושל של משק המים שהביא להתייבשות ופגיעה בחקלאות בחלקים נרחבים במדינה. באותה מחאה היו גם תושבי חבל חוזסטאן הערבי ברובו. תושבי חבל זה טוענים לקיפוח שיטתי, והממשלה באיראן נוהגת לבטל חלק מהטענות בשל מעורבות זרה כביכול בהפגנות. גם הכורדים, מיעוט גדול נוסף, הואשמו במעורבות במחאה. במקרה של הכורדים זה גם הוביל לפעילות צבאית בצפון עיראק, שם לדעת האיראנים ישנן התארגנויות נגד המשטר.

ראיסי. נשיא שמרן שמקפיד על אכיפת עטיית החיג'אב | צילום: לשכת נשיא איראן

סדרת מחאות אינסופית

בשש השנים האחרונות מוצא עצמו המשטר האיראני מול שורה של מחאות חברתיות עם כותרות מתחלפות אך מכוונות כולן לדבר אחד – הפלת משטר האייתוללות, מעבר למשטר דמוקרטי ובהיפתחות למערב, ויש אפילו התומכים בחזרה למונרכיה. מחאות פרצו סביב הרצון לחגוג את ההיסטוריה הפרה־אסלמית הפרסית; סביב ניהול משק המים הכושל; נגד התנהלות המשטר בעת קורונה; על רקע שחיתות המשטר; ועל שורה ארוכה של בעיות כלכליות, כמו אי תשלום שכר, יוקר מחיה, הפסקת סבסוד על מוצרים ועוד. ועתה, מתמקדת המחאה הנוכחית בזכויות הנשים במדינה.

נגמר הכסף

ישנם מספר גורמים שהובילו לפרץ המחאות הללו. גורם חשוב אחד הוא משטר הסנקציות שהושת על איראן בשל העשרת אורניום ומעורבות בטרור, בשנים 2006־2015. השפעת הסנקציות הפכה למשמעותית מאוד כשהשתלבה עם קריסת מחיר הנפט החל מאמצע 2014 – שילוב שהותיר את הקופה האיראנית ריקה, ואילץ את המשטר לקצץ בסובסידיות, בעוד הריאל האיראני עובר פיחות חריף ביותר.

ביוני 2014 היה מחיר חבית כ־108 דולר. בסוף אותה שנה צנח המחיר בכ־%50 ל־53 דולר לחבית. מאז נסחרה החבית סביב 30־60 דולר בממוצע, ובשיאה הגיעה ל־75 דולר בלבד. זאת כמובן עד לפרוץ משבר האנרגיה הנוכחי סביב המלחמה באוקראינה.

הריאל האיראני נסחר בממוצע ב־2010 ברמה של כ־6,000 ריאל לדולר אמריקני אחד. ב־2013 האמיר המחיר כבר ל־12 אלף ריאל לדולר בממוצע. עד 2015 כבר חל פיחות של 50% במטבע והמחיר הגיע ל־25 אלף ריאל לדולר, ומאז 2019 שווה הדולר כ־42 אלף ריאל. בתוך תשע שנים נשחק המטבע בכ־85%. כך מצא עצמו האזרח האיראני עם מוצרי ייבוא שמחירם מאמיר בשל הסנקציות, מוצרים מקומיים שמתייקרים בשל הורדת הסובסידיות ועם כסף ששוויו נשחק ב־85%. וזאת בהנחה שבכלל קיבל משכורת.

מקור: IRAN OF BANK CENTRASL | COM.TRAIDINGECOMOMI

הציבור האיראני תומך אומנם בפרויקט הגרעין, אך מטיל את האחריות לסנקציות האמריקניות על המשטר. למרות הקופה הלאומית המדולדל, ממשיכה איראן להעביר מדי שנה מאות מיליוני דולרים ואף מיליארדים לפרויקטים מחוץ למדינה–  תמיכה בחיזבאללה בלבנון; תמיכה במשטר אסד בסוריה; תמיכה במיליציות פרו איראניות בעיראק, תמיכה בחות'ים בתימן, בחמאס, בעזה ועוד. התמיכה מתבצעת בכסף מזומן, בנשק ובנפט מסובסד או ללא תשלום כלל. עם הירידה המתמשכת ברמת החיים, חלה גם ירידה דרמטית בתמיכת הציבור האיראני במדיניות זו, כשבנוסף לביקורת נגד המשטר גם התפתח סנטימנט אנטי־ערבי בחלק מהמחאות, בעיקר מקרב אלה המתגעגעים לפָּרַס הפרה־אסלמית.

הסרת הסנקציות במסגרת עסקת הגרעין של 2005, שנכנסה לתוקף בתחילת 2016, אפשרה למשטר להקל על מצב האזרחים במקביל לירידה במחיר הנפט. אולם בנובמבר 2018 הושבו הסנקציות על איראן על ידי נשיא ארה"ב טראמפ, שהוציא את ארצו מהסכם הגרעין. טראמפ אף הוסיף שורה של סנקציות משלו, אולי הבולטת שבהן היא הכנסת משמרות המהפכה לרשימה השחורה של ארגוני הטרור, סנקציה שבהמשך הפכה כאמור להיות למחסום העיקרי לשיבת ארה"ב להסכם הגרעין ולהסרת הסנקציות מעל איראן. הפעם, הסנקציות פגשו את איראן של עידן מחירי נפט נמוכים והמצב הכלכלי התדרדר במהירות – ואיתו קצב המחאות עלה.

המשטר בסכנה?

מותה של מאהסה אמיני ב־16 בספטמבר, יומיים לאחר שנעצרה, היה טריגר לגל חדש של הפגנות, הפעם סביב מעמד האשה באיראן. אמיני, צעירה בת 22 ממוצא כורדי, נעצרה באשמה שחבשה את החיג'אב באופן מרושל ולא צנוע והוכתה קשות ברחוב בראשה בעת שנעצרה. במחאות שפרצו מאז נהרגו כ־500 מפגינים, בהם מעל 60 ילדים, וכ־19 אלף נעצרו. לכאורה מספרים קטנים יחסית למחאות קודמות, כמו המחאה בנובמבר 2019 שבה נהרגו 1,500 מפגינים לאחר עליית מחירי הדלק כתוצאה מצמצום הסבסוד. אולם המחאה הפעם נראית שונה: נראה כי הציבור איבד את הפחד מפני המשטר והמונים תוקפים אנשי משטרה, משטרה חשאית ומבני ממשל. הדרישות הפעם אינן נקודתיות נגד עוול כזה או אחר – הפעם יוצאים המפגינים נגד עצם קיומו של המשטר. הקולות שעלו מכל איראן נגד המשטר הדתי הציגו את מחאת החיג'אב ככזו שמאיימת על קיום המשטר באיראן יותר מכל מחאה אחרת מאז 1979.

אגב, נראה שהאירוע הזה לא מקרי. בשנים 2013־2021 כיהן כנשיא איראן חסן רוחאני שנחשב לרפורמיסט ומתון. רוחאני הוא האיש שהצליח להביא את הסכם הגרעין עם ארה"ב ולכן נהנה מפופולריות ותמיכה רבה מהמנהיג העליון ח'מינאי ובכירים אחרים. אולם יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין לאחר שנתיים וחצי ושובן של הסנקציות החלישו את מעמדו. אחרי סיום שתי הקדנציות שלו כנשיא תמכה הצמרת האיראנית בנשיא שמרן כמו אברהים ראיסי.

חיילי צבא איראן צועדים בטהראן. האם הם יפילו את המשטר? | צילום: Shutterstock

ביטוי לחילופי השלטון היה למשל ביחס לבישת החיג'אב. בימי רוחאני הייתה האכיפה דלה מאוד, ואילו אצל ראיסי היא שבה בעוצמה, ואמיני הייתה לאחת מהקורבנות של השינוי. אנקדוטה קטנה בנוגע למקום שתופס החיג'אב בעולמו של ראיסי התרחשה בספטמבר האחרון, אז הסכים ראיסי להתראיין לרשת ה-CNN אצל הכתבת הוותיקה כריסטיאן אמנפור, במסגרת ביקורו באו"ם. פחות משעה לפני הראיון פנו אנשיו של ראיסי בדרישה שאמנפור תחבוש צעיף לראשה בזמן הראיון. היא סירבה וציינה שזו פעם ראשונה שהיא מתבקשת לכך בראיון שמתקיים מחוץ לאיראן. הראיון בוטל.

אחת מהאינדיקציות לכך שמחאת החיג'אב מסוכנת למשטר היא העובדה שהפגנות פרצו במקומות שבעבר לא ניתן היה להעלות על הדעת, כמו העיר הקדושה לשיעים קום, שם לבושות הנשים בצ'אדור המכסה את כל הגוף. בניגוד למחאות הנוגעות למשבר כלכלי, מחאה נגד לבוש צנוע היא מחאה נגד אחד מיסודות המשטר הדתי. מחקר שנערך באיראן בנובמבר 2022 העלה שכשלושה רבעים מהציבור האיראני מתנגד ללבישת החיג'אב. מתוך מתנגדי החיג'אב, 84% תומכים באיראן חילונית.

גם המונדיאל נרתם למחאה נגד המשטר האיראני. בשירת ההמנונים לפני משחק ידידות נגד סנגל במסגרת ההכנות למשחקי הגביע העולמי בכדורגל, לבשו השחקנים האיראנים ז'קטים שחורים מעל למדי הנבחרת כאות אבל והזדהות עם אמיני. במשחק הראשון בטורניר נגד בריטניה, נמנעו שחקני הנבחרת מלשיר את ההמנון, אירוע שנצפה על ידי מאות מיליונים ברחבי העולם. במשחק הבא, נגד וויילס כבר שרו שחקני הנבחרת את ההמנון. בין לבין, פורסם לאחר מכן, "זכו" בני משפחותיהם לביקור מצד אנשי משמרות המהפכה והשחקנים הוזהרו שאם המחאה תימשך בני משפחתם יעברו עינויים. לאחר שהודחה איראן, פרצו הפגנות שמחה ברחבי איראן. המשטר האיראני הבין שתמיכת הנבחרת במחאה היא פיגוע הסברתי קשה והמשיך לרדוף שחקנים סוררים ובני משפחותיהם.

 בעיה רב מערכתית

המשטר, אם כן, נמצא בפני בעיה רב מערכתית. כל יום שעובר מרחיק את איראן מכל סיכוי לשיבה להסכם הגרעין, המכשיר היחיד שיביא להסרת הסנקציות הכותשות את הכלכלה. למעשה, ישנם אינטרסים סותרים בסוגיה הזאת. כך, למשל, איראן ממשיכה לספק כטב"מים מתאבדים לרוסיה במלחמתה נגד אוקראינה, אירוע בעייתי ביותר בראייה מערבית. מכירת הכטב"מים כשלעצמה אינה מעשירה בצורה דרמטית את הקופה האיראנית, אך היא משיגה עבורה שני יעדים – התקרבות לרוסיה בעלת זכות הווטו במועצת הביטחון ובעלת הנוכחות בסוריה ובמקומות אחרים שבהם יש לאיראן אינטרס, וכן שותפה כלכלית אפשרית במציאות של סנקציות; והיעד השני הוא המשך המשבר באוקראינה, ששבר שבע שנים של מחירי נפט נמוכים יחסית.

איראן ממשיכה לספק כטב"מים מתאבדים לרוסיה | צילום: Shutterstock

חזרה לעסקת הגרעין תדרוש מאיראן לבצע מהלכים שעשויים לסכן את קיומו של המשטר. המציאות הכלכלית הנוכחית, חרף העלייה במחירי הנפט, עדיין שולחת את איראן למחוזות של כאוס חברתי. הסנקציות שמוטלות על משק הנפט האיראני מקשות על מכירתו, והאיראנים נאלצים להוזיל אותו למי שמוכן לקנות. רמת החיים באיראן בצניחה, הריאל האיראני לא מתאושש, הכלכלה מושבתת באופן חלקי בשל שביתות והפגנות. לצד זה יש חשש מהמיעוטים בתוך איראן שחוברים למחאה הכללית ומוסיפים נדבך של איום על סיכויי ההישרדות של המשטר.

ייתכן שבכירי המשטר האיראנים מתנחמים בכך שפעמים רבות בעבר כבר הוספדה הרפובליקה האסלמית לנוכח מהומות שפרצו שם, כפי שהיה ב־2009 וב־1999, אולם הפעם מדובר במחאה בעלת מאפיינים שונים כאמור, מה גם שלמעשה היא נמשכת שש שנים ומנצלת כל עילה כדי להתחדש ולהגביר את הלחץ על השלטונות.

מי שמחזיק את המשטר בחיים הם משמרות המהפכה, הגוף החזק במדינה שכיסיו תפוחים והוא משתמש בהם כדי לשמר את הנאמנות של אנשיו למנהיג העליון. אין גוף שיכול לעמוד מולם לפי שעה, ולכן האינטרסים החיוניים של המשטר עדיין נשמרים. מי שיכול להפוך את הקערה על פיה זה הצבא, שם משרתים לרוב אנשים במשכורות צנועות המזדהים עם המפגינים. אם הוא, יחד עם גופי ביטחון אחרים, יעבדו באופן פעיל לטובת המחאה, ניתן יהיה לומר שאנחנו בדרך להפלת המשטר.

 איראן בחרה להתרחק מהמערב ועשויה למצוא פתרון כלכלי בקשר עם סין ורוסיה, אולם קשה לראות כיצד הקשרים הללו יכולים לפצות על הנזק המתמשך של הסנקציות. השעון, אם כן, עובד לרעתה של איראן. צעירי איראן נולדו לתוך עידן המהפכה האסלמית וגדלו על סיפורים מימי השאה, המזכירים דברים שהם נחשפים אליהם ברשתות החברתיות ברחבי העולם. הליברליות והחופש קורצים להם.  היעדר עתיד בטוח עבור רובם באיראן שולח אותם לרחובות.

מפלס הפחד מפני השלטונות יורד בהדרגה. וידאו שמציג את שריפת ביתו של מייסד איראן המהפכנית ח'ומייני, פורסם ברשתות. המפגינים מכים נמרצות את אנשי הבסיג' שנשלחים לדכא אותם ואיראן תצטרך להפעיל יד קשה יותר ויותר כדי להחזיר את הסדר לרחובות. הטוויסט היחיד בעלילה עשוי להיות הגרעין האיראני. בהיעדר הסכם ובמציאות של סנקציות יבקשו האיראנים להשיג יכולת גרעינית שתשנה את כללי המשחק. יש מי שנדרש לעצור התפתחות כזאת. אם הוא יצליח, סופו של המשטר יתקרב.

מנגד, לתרחיש השני – השגת פצצה גרעינית איראנית – משמעויות מרחיקות לכת הרבה יותר מהישרדותו של המשטר.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן