הם התחילו לצלם בישראל, עשו קריירה בינלאומית, זכו בפרסים יוקרתיים, מכרו תצלומים בעשרות ומאות אלפי דולרים – וגם הותירו חותם על אומנות הצילום הישראלית; רגעי הפרידה מחולת הקורונה שתועדו במצלמתו של זיו קורן; ה"רוח היהודית" בפעולה של נתי שוחט; "ירושלים של סליחות" בכותל בערב העמוס בשנה של ישראל ברדוגו; הרבדים באישיותו של עדי נס המשתקפים מיצירותיו; וההרמוניה בטבע הפראי של עמוס נחום; בפרויקט מיוחד לפורבס הם בחרו יצירות משמעותיות מהאוספים שלהם, סיפרו על הדרך שעברו, על תהליך היצירה – ואיך לא: על צילום בצל הקורונה
זיו קורן | zivkoren.com
יליד 1970, רמת גן. צלם עיתונות שקנה לו שם כאחד מצלמי הדוקו החשובים בעולם. קורן מתעד את יחידות צה"ל והמשטרה מאז שירותו כצלם צבאי. בזכות ניסיונו וכישרונו, הוא מקבל גישה ייחודית לתיעוד יחידות העילית של הצבא בים, באוויר וביבשה.
פריצתו של קורן בזירה הבינלאומית הגיעה ב־1994, בזכות תיעוד הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף כשהיה צלם מערכת של "ידיעות אחרונות". הצילום הקשה המציג את האוטובוס לאחר הפיצוץ, זיכה אותו בפרס של ה־World Press Photo, ובתואר "תמונת השנה" בכמה מהמגזינים החשובים בעולם. כך נסללה דרכו לסוכנות הצילום הבינלאומית סיגמה בשנת 1995. מאז הוא מצלם עבור מגזינים נחשבים בישראל ובעולם, דוגמת מגזין טיים, ניוזוויק, דר שפיגל, שטרן, פארי מאץ' ולה־פיגארו.
"מאז פרצה הקורונה בארץ, פרויקטים רבים שלי נעצרו, בעיקר עבודות מסחריות ונסיעות מתוכננות לחו"ל. עם זאת, התקשורת הבינלאומית גילתה עניין בכל המתרחש בישראל בתקופה זו. וכך, במשך שנה וחצי תיעדתי באופן אינטנסיבי את בתי החולים בארץ, לצד צילומים של מד"א, המשטרה, הצבא ורשויות נוספות.
"לאחרונה הוצאתי ספר בשם "לנשום", שמסכם כ־200 ימי מגפה, בהם צולמו כרבע מיליון תמונות המתעדות את המתרחש בישראל. במקביל הוצג פרויקט תיעוד הקורונה בישראל בכנס הצילום הבינלאומי החשוב בעולם בדרום צרפת בספטמבר 2021. בתקופה זו פרסמתי לא מעט בתקשורת הבינלאומית והארצית, בין היתר במגזין הניו יורק טיימס ונשיונל ג'יאוגרפיק, לצד פרסומים בעיתונים נוספים.
"בית החולים איכילוב היה הראשון בעולם שאיפשר למשפחות להיפרד מיקיריהם, כשהיה ברור שאלו לא ישרדו את המלחמה בנגיף. כך צילמתי את המשפחה הראשונה שנכנסה למחלקת הקורונה כדי להיפרד (משפחתה של בת־שבע ויטה ז"ל).
"הצילום פורסם בניו יורק טיימס, והוביל בתי חולים רבים בארץ ובעולם לשנות מדיניות ולאפשר פרידה מחולים במחלקות הקורונה. לתחושתי, מדובר בתיעוד המשמעותי והמשפיע שלי מתקופה זו, כזה שהצליח לגרום לשינוי אמיתי.
"בנוסף, בחרתי בתמונת הכריכה של הספר "לנשום", בה מתועדים הוריי מנשקים את בתי הקטנה אור ביום הולדתה הרביעי מבעד לדלת זכוכית, לאחר שלא נפגשו במשך מספר חודשים" (הצילום המופיע בתחילת הכתבה).
ישראל ברדוגו | bardugo.com
יליד 1984, ירושלים. משפחתו עסקה בתחום הצילום עוד באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנת 2004, בעקבות התרסקות המטוס של הטייס צבי פז ז"ל, ברדוגו החל בתיעוד אווירי של ישראל ממסוק – פרויקט שהוקדש לזכרו של פז. בצירוף מקרים טרגי, בפברואר 2021, נהרג בתאונת מסוק הטייס הראשי של הפרויקט, עמוס גבעול ז"ל.
ברדוגו קנה לעצמו שם בינלאומי וזכה בפרס שהוענק לו על ידי ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו. בין הפרויקטים שצילם בשנים האחרונות ניתן למצוא את תיעוד הקמת מגדל החירות בניו יורק, צילום המונדיאל בברזיל ותיעוד הרס יערות הגשם באמזונס. יצירותיו נמכרות בעשרות אלפי דולרים בגלריות מעבר לים, כאשר חוג לקוחותיו כולל תאגידים בינלאומיים, משרדי ממשלה וגורמי תיירות. בנוסף, הוא משמש כראש תחום מדיניות באיגוד הצלמים הישראלי.
"ההכרזה על פרוץ המגפה תפסה אותי בנתב"ג, בדרכי לצילומים בבית יתומים יהודי באוקראינה. את הטיסה הזו, כמו גם פרויקט אווירי שתוכנן באפריקה, נאלצתי כמובן לבטל. בסגר הראשון טסתי הרבה בשמי ישראל, הרחובות היו שוממים והיעדר תנועת כלי הרכב הובילה לראות מדהימה, נטולת פיח וערפילים. כך יכולנו לצלם לראשונה את ירושלים על רקע ים המלח.
"בסגר השני כבר סיימתי את התואר במשפטים והשלמתי את בניית מאגר צילומי האוויר של ישראל, המונה כיום כ־12 אלף תצלומים.
"אחת התמונות שהצלחתי לצלם לאחר שנים של ציפייה היא "ירושלים של סליחות" – צילום אווירי של רחבת הכותל עמוסה במתפללים ברגע העמוס ביותר בשנה, קצת אחרי חצות הלילה בערב יום הכיפורים. היצירה צולמה באמצעות מסוק כאשר אנו טסים בגובה חריג, ואת המסוק הטיס עמוס גבעול ז"ל. הדפסנו מהדורה מוגבלת וההעתקים הראשונים נמסרו דווקא ללקוחות מהעולם הערבי.
"מעבר לעלויות הגבוהות בהפקת יום צילום מוטס, בצילום באוויר מושקעים לא פעם משאבים נפשיים לא מעטים. כדי לצלם צילום מיטבי, אנו מסירים מהמסוק את הדלתות ועומדים על המגלשיים כשאנו חשופים לרוח. זה מקצוע שדורש סבלנות והרבה מזל. לפריים נכון ומדויק אפשר להמתין חודשים ואף שנים וצריך להיות נכון לאכזבות. לעיתים זה מרגיש ממש כמו בציד, אבל כשהתמונה הנכונה מגיעה זה מרגש".
נתי שוחט | flash90.com
יליד 1964, ירושלים. שוחט מצלם מגיל צעיר ועובד כצלם עיתונות מ־1987. בשנת 1990 הקים את "פלאש 90", שהפכה עם השנים לסוכנות הידיעות המשפיעה ביותר על סיקור העיתונות הישראלית, ושאליה התנקזו רגעי השיא בחיי האומה והמדינה.
מרגע הקמתה פעלה הסוכנות מול עיתונים מהעולם, וברבות הימים החלה לשווק מינויים לעיתונים בינלאומיים, בדומה לסוכנויות בינלאומיות מובילות וגדולות.
בשנים האחרונות שוחט העשיר את ארכיון הסוכנות והאתר בצילומי נופים ותרבויות מרחבי העולם.
"המוצר המרכזי שאני והסוכנות משווקים כיום בעולם הוא תיעוד פנימי של אירועים חדשותיים בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, שמצליחים לרתק גם את גופי המדיה הגדולים. גידלתי דורות של צלמים, והסוכנות שהקמתי היא כמו ילד שגדל ומתפתח בהתמדה. בכל פעם שאני רואה תמונה של אחד הצלמים בסוכנות אני מתמלא באושר.
"כחלק מההתפתחות המקצועית שלי, התחלתי להוביל פרויקטים אישיים שאפשרו הצצה דוקומנטרית למגוון תחומים הנחשבים מאתגרים במיוחד לסיקור.
"בין התחומים היו תיעוד ממושך של לוחמי יחידות המסתערבים במערכת הביטחון, שגרת חיי המתנחלים ביהודה ושומרון או מסלול הכשרת לוחמות מג"ב. היה גם תיעוד של קהילות מין סגורות, פעילות רופאים ישראלים להצלת חיים באפריקה, תיעוד יחסי ישראל וירדן ושלל פרויקטים נוספים. כל אלו מבטאים את היכולת שלי לייצר קשר אישי עם מושאי הצילום, דבר שגורם לפתיחות רבה מצידם ואפשר לי לתעד רגעים נדירים ויוצאי דופן לאורך השנים.
"הקורונה היא "פיגוע מתמשך" שדחף אותי לבצע קפיצת מדרגה מבחינת היצירתיות בסיקור היומיומי, וגם לענות על שאלות מקצועיות קשות כמו איך מתעדים את בתי החולים המוצפים במשפחות וחולים על ערש דווי, איך מעבירים את הקושי העצום בעבודתם של צוותי הרפואה ואיך מצלמים בתקופת סגר.
"לאורך השנים צילמתי אינספור אירועים, חלקם משמחים ומרגשים וחלקם עצובים וקשים, אך התמונה שצרובה בי יותר מכול היא זו שצילמתי ב־1996, בה נראה לוחם הנדסה קרבית בזמן מהומות קשות ויידויי אבנים. בצילום אפשר לראות שהוא עוצר את הכול, מושיט יד לפלסטיני מבוגר ומחליף את הרובה שלו במקל הליכה. זו היתה נקודה בה ראיתי את הרוח היהודית בפעולה ואת התגשמות חזון אחרית הימים – 'וכתתו חרבותם לאתים'".
עדי נס | adines.com
יליד 1966, קרית גת. יצירתו ״הסעודה האחרונה", נמכרה ב־377 אלף דולר, סכום שיא ליצירה ישראלית. עדי התחיל את דרכו האומנותית כמעט בטעות, כשנרשם ללימודי אומנות בבצלאל וסימן בטופס הקבלה גם את המחלקה לצילום. למרות שתיק העבודות שלו כלל רק ציורים ורישומים, הוא התקבל למחלקה.
הפריצה הבינלאומית הגיעה בעקבות תמונת "החייל השרירי", שנבחרה ב־1998 על ידי המוזיאון היהודי של ניו יורק להוביל תערוכה ישראלית ואף כיכבה על שלטי חוצות ברחבי העיר.
"ללא כותרת", משנת 1999, הוא שמו הרשמי של התצלום המכונה "הסעודה האחרונה" – אחד התצלומים המפורסמים של נס, המציג קבוצת חיילים לצד שולחן אוכל מאולתר ומזכיר את הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י. כשנה לאחר מכן נמכרה היצירה למוזיאון אמריקני והופיעה על גבי שערי עיתונים בינלאומיים. לאורך השנים זכה נס בפרסים רבים, ויצירותיו מופיעות דרך קבע בגלריות בינלאומיות.
"הדרך הטובה ביותר להבין את העשייה האומנותית שלי היא לדמות אותה להפקה קולנועית של איש אחד. בשלבים הראשונים אני ממלא את רוב התפקידים, ובהמשך עוד ועוד אנשי צוות מצטרפים אלי. התוצר של אותן "הפקות" מזוקק לדימוי סטילס בודד.
"כאומן, אני מפתח בעצמי את גופי העבודה שלי ומשחרר אותם לעולם רק כשהם מושלמים בעיניי. לאחר מכן הם מוצגים על ידי גלריות בינלאומיות.
"לרוב העבודה האישית שלי על סדרת תצלומים אורכת שנים, אך לעיתים רחוקות אני נענה להצעות להשתתף בפרויקטים של מגזינים בינלאומיים, כמו מגזין הגברים של ווג שאיתו עבדתי בעבר. המסחר הבינלאומי בפרויקטים שעשיתי בעבר נמשך כל העת בגלריות, בירידי האומנות ובשוק השניוני.
"דרך העבודה שלי איטית ואני ממעט להציג תערוכות חדשות. זמן קצר לפני פרוץ המגפה הייתי מוכן לצילומים בפועל של סדרה חדשה, אלא שהמציאות החדשה בה מצאנו את עצמנו שיבשה את התוכניות.
"לפעמים אומן מקדים את זמנו ולעיתים המציאות מדביקה את הפער. דימויים שפיתחתי טרום־הקורונה ושהיו טריים ונכונים לאותו זמן, הפכו לפתע לקלישאות, כך שהפרויקט החדש נגנז. מטבע הדברים, אומן מעבד מצבים וחוויות בתהליכים שאורכים שנים, ומטמיע לאחר מכן את התוצרים ביצירתו. אני מניח שבעתיד הדברים יצוצו בעבודותיי.
"התמונות שבחרתי מכילות את הרבדים השונים שמתקיימים באישיות שלי ומשתקפים ביצירה. בראשם, העיסוק בסוגיות זהות על פניה השונים: גבריות וישראליות, מגדר והומוארוטיות, מוצא אתני והחיבור למיתולוגיות, ליהדות ולתולדות האומנות".
עמוס נחום | biganimals.com
יליד 1950, יפו. נחשב לאחד מגדולי צלמי הטבע כיום ולצלם התת־ימי הטוב בעולם. התחיל את הקריירה כצלם אופנה, ותצלומיו כלוחם מילואים במלחמת יום הכיפורים הופצו בעולם. לאחר המלחמה פנה לאהבתו הגדולה – מסעות ימיים וצלילה. משנות השמונים הוא מצלם את החיות הגדולות בעולם. ב־1982 הגיעה פריצתו הגדולה בזירה הבינלאומית, לאחר שהשתתף במשלחת של מגזין "נשיונל ג׳יאוגרפיק" בדרום אוסטרליה, שנועדה לתעד את העמלץ הלבן (Great White Shark).
הצילום של העמלץ הלבן מזנק מהמים במלתעות פתוחות הפך לאיקוני והגיע לעמודי השער של מגזינים רבים, ביניהם מגזין לייף.
עמוס מחלק כיום את זמנו בין קליפורניה לבין הובלת מסעות לעומק האוקיינוסים במסגרת פעילות חברת "Big Animals" שהקים.
"התצלומים המרכזיים שלי הם אלו שמראים התנהגות אותנטית של חיות בר. אני עושה מעל ומעבר, מגיע למחוזות האקסטרים ומשקיע את הזמן הדרוש כדי לתעד את התנהגות בעלי החיים ללא התערבות אנושית. המאמץ שלי נועד להפריך את המיתוס על מסוכנות חיות הבר, כי האויב של כל הפחדים הוא ידע וניסיון.
"נפגשתי מקרוב עם מרבית טורפי־העל: מדוב הקוטב שנמצא על הקרח או מתחתיו, תנין היאור, לוויתן האורקה, כלב ים נמרי, אנקונדה ואפילו עמלץ לבן – כולם במים פתוחים וללא כלוב, כשהכול נעשה בצורה בטוחה.
"אני מקים משלחות ומלווה צוותים קטנים של צלמים מסורים והרפתקנים למפגש ישיר עם חיות בר כדי לשפר את תצלום חיי הטבע, אדם אחד בכל פעם. כיום אני מוביל משלחת של סוכנות שימור הטבע Mission Blue.
"הקורונה אילצה אותי להיות ממוקד יותר ולתעל את הפעילות העתידית שלי להאדרת הלוויתן הכחול, שנחשב לדינוזאור של ימינו. למרבה הצער, היונק הייחודי, אחד מגדולי הדינוזאורים בכל הזמנים, נמצא כיום תחת איום הכחדה על רקע התנגשויות קטלניות שלו עם אוניות ומכליות בים הפתוח. אני מתמקד גם בתיעוד של שני מינים נדירים אחרים שנמצאים בסכנת הכחדה, אך כרגע נאלץ לשמור את הפרויקטים בסודיות משיקולי עריכה.
"כל אחת מהתמונות שבחרתי מייצגת מפגש ייחודי אחר עם הטבע, וגם נקודת פריצה נוספת בקריירה שלי. התמונות ממחישות את המשימה שלי ב־45 השנים האחרונות – לתת דוגמה להרמוניה בטבע הפראי".
