Forbes Israel Logo

מכונאים חסרי כבוד: כך דחקו הנאצים החוצה את המייסד היהודי של פורשה

פרדיננד פורשה (מימין) ונהג המרוצים אלפרד נויבאואר במכונית פורשה AG במרוץ טארגה פלוריו, 1924 ֻ צילום: Porsche
פרדיננד פורשה (מימין) ונהג המרוצים אלפרד נויבאואר במכונית פורשה AG במרוץ טארגה פלוריו, 1924 ֻ צילום: Porsche
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook
בספרו החדש "מיליארדרים נאצים: ההיסטוריה האפלה של השושלות העשירות ביותר בגרמניה", מגולל דויד דה יונג את סיפורו של היזם היהודי-גרמני אדולף רוזנברגר, אשר הוביל את חברת הרכב המפורסמת להצלחה בתחילת שנות ה-30 - עד שהיטלר עלה לשלטון

ביום בו אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה – אדולף אחר לגמרי עזב את עבודתו בחברת פורשה.  ב-30 בינואר 1933, אדולף רוזנברגר בן השלושים ושתיים קיבץ את ציוותו על תשע-עשר אנשיו, במשרד חברת עיצוב הרכב פורשה במרכז שטוטגרט, ובישר להם כי הוא מתפטר מתפקיד המנהל המסחרי. כך מתחיל ספרו החדש של העיתונאי דויד דה יונג,"מיליארדרים נאצים: ההיסטוריה האפלה של השושלות העשירות ביותר בגרמניה", אשר יצא לאור ב-19 באפריל.

דיוויד דה יונג, יליד הולנד, הוא עיתונאי שסיקר בעבר את עולם הבנקאות והפיננסים האירופיים עבור חדשות Bloomberg. דה יונג מתגורר כיום בתל אביב והשקיע כארבע שנים במחקר ובכתיבה של ספר זה. "עברתי לגור בתל אביב לרגל עבודה". מספר דיוויד, "בן זוגי הוא הכתב החדש של ערוץ טלוויזיה גרמני לענייני ישראל והשטחים הפלסטיניים".

"התחלתי את הקריירה שלי ככתב לענייני המזרח התיכון בעיתון פיננסי הולנדי. בחודשיים שהייתי בתל אביב, עד כה, ההבדל העיקרי בינה לבין הולנד הוא שאני סוף סוף גר בעיר על חוף הים".

העיתונאי ההולנדי מגולל את סיפורו של רוזנברגר הגרמני-יהודי, אשר הקים את פורשה יחד עם שני שותפיו: מעצב הרכב ההפכפך אך המבריק פרדיננד פורשה וחתנו, אנטון פייך, עורך דין וינאי נוקשה. רוזנברגר היה מגייס הכספים והתומך הפיננסי של החברה, אך בשלב כלשהו נמאס לו לבזבז את כספו האישי או לגייס כספים ממשפחה וחברים עבור פורשה, ששרפה מזומנים בקצב מסחרר והתקרבה לפשיטת רגל.

היהודי-גרמני יפה התואר, בעל ידע הטכנולוגי, היה נהג מרוצים של מרצדס. אדולף רוזנברגר, 1920 | צילום: The non-profit company Adolf Rosenberger gGmbH

העיתונאי ההולנדי מגולל את סיפורו של רוזנברגר הגרמני-יהודי, אשר הקים את פורשה יחד עם שני שותפיו: מעצב הרכב ההפכפך אך המבריק פרדיננד פורשה וחתנו, אנטון פייך, עורך דין וינאי נוקשה. רוזנברגר היה מגייס הכספים והתומך הפיננסי של החברה, אך בשלב כלשהו נמאס לו לבזבז את כספו האישי או לגייס כספים ממשפחה וחברים עבור פורשה, ששרפה מזומנים בקצב מסחרר והתקרבה לפשיטת רגל.

כשנשאל דיוויד מה משך אותו לנושא, הוא מספר כי "המחיקה של ההיסטוריה הנאצית על ידי חברות גלובליות כמו BMW ופורשה והמשפחות אשר שולטות בהם גרמו לי לרצות להוציא את האמת לאור".

"לפני כארבע שנים, בן זוגי סיפר לי על סרט תיעודי מהטלוויזיה הגרמנית. הסרט פירט את הדחתו של רוזנברגר כבעל מניות של פורשה ומחיקתו מההיסטוריה של החברה. כך התחלתי לחפור בסיפור הטרגי הזה".

מחבר הספר, דיוויד דה יונג | צילום: Joachim Gern

אדולף היהודי

אדולף רוזנברגר לא יכול היה להיות שונה יותר מהקנצלר החדש של גרמניה, למרות השם הפרטי המשותף. היהודי-גרמני יפה התואר, בעל ידע הטכנולוגי, היה נהג מרוצים של מרצדס. כמה ממכוניות המרוץ שלו תוכננו על ידי פרדיננד פורשה. קריירת המרוצים של רוזנברגר הסתיימה בפתאומיות ב-1926, לאחר תאונה קשה בגראנד פרי בברלין שגרמה למותם של שלושה אנשים ורוזנברגר נפצע קשה. לאחר מכן, הוא החל להשקיע בנדל"ן בעיר הולדתו פורצהיים, ואז נכנס לשיתוף פעולה עם פורשה כדי לסייע במימון עסק עיצוב מכוניות המרוץ שלהם.

לפי ספרו של דה יונג, כאשר פרדיננד פורשה הקים את חברת הרכב בשטוטגרט בשיא השפל הגדול, זו הייתה טבילת הרגל הראשונה של האוטודידקט המשופם בן החמישים וחמש בעולם היזמות. אנשי תעשיית הרכב ראו בפורשה "בלתי ניתן להעסקה" בגלל חוסר המשמעת הפיננסית שלו ומזגו ההפכפך. לבסוף, הוא הקים חברה משלו. הוא שכר מהנדסים ותיקים והכניס מייסדים שותפים כדי לאזן אותו, אבל פורשה לא הצליח להתגבר על הדחפים שלו. יתרה מכך, העיצובים שלו המשיכו להיות יקרים מדי – ולעולם לא יכלו להיות מאושרים בתקופת השפל הכלכלי, והוא מצא את עצמו עומד בפני פשיטת רגל.

כאשר היטלר עלה שלטון, פורשה זה עתה קיבל הצעת עבודה בייצור כלי רכב עבור משטרו הסובייטי של ג'וזף סטלין במוסקבה – ולאחר ששקל את ההצעה סירב לקבל את חבל ההצלה הזה. הוא ראה את עצמו מבוגר מדי, וחוץ מזה, הוא לא דיבר רוסית. הפוליטיקה לא הייתה חשובה לפורשה; היה איכפת לו רק מעיצובי המכוניות שלו. וכך, כשהדיקטטור במולדתו גרמניה זרק לו חבל הצלה נוסף, הוא תפס אותו בשתי ידיו.

מעצב רכב הפכפך אך מבריק. פרדיננד פורשה | צילום: Bundesarchiv, Wikipedia

בסוף יוני 1934, פרדיננד פורשה חתם על חוזה עם איגוד הרייך של תעשיית הרכב הגרמנית לפיתוח פולקסווגן, "המכונית לאנשים", שתעלה רק 1,000 רייכסמרק [או כ-8,200 דולר בדולרים של היום], תוך עשרה חודשים. בינתיים, פורשה וחתנו, אנטון פייך, הידקו את האחיזה המשפחתית במשרד עיצוב הרכב בשטוטגרט.

ב-5 בספטמבר 1935, עשרה ימים לפני חקיקת חוקי נירנברג – לפיהם יהודים לא יכלו להתגונן משפטית מכיוון שאינם נחשבים אזרחים – נעצר רוזנברגר על ידי הגסטפו בעיר הולדתו ליד שטוטגרט. הוא הואשם ב"טומאת גזע", והוכנס למעצר בקרלסרוהה. "הפשע" שלו היה לצאת עם בחורה גויה. עוד לפני כן, לאור עברו כיזם יהודי וכנהג מרוץ לשעבר, הוזהר רוזנברגר שהוא מהווה יעד של הגסטפו. אך הוא התעלם מהכתובת על הקיר.

חמישה שבועות קודם לכן, ב-30 ביולי 1935, העביר רוזנברגר 10% ממניותיו בפורשה לבנו בן ה-25 של פורשה, פרי. הצעיר עבד במשרד של אביו במשך כמעט חמש שנים, בהדרכתם של פורשה ומהנדסים ותיקים אחרים. החברה שנאבקה על חייה – הפכה סוף סוף לרווחית באמצעות חוזה פולקסווגן של פורשה ועיצוב מכוניות מרוץ שהוא ורוזנברגר פיתחו יחד. רווחי החברה באותה שנה התקרבו ל-170 אלף רייכסמארק [או 1.5 מיליון דולר כיום]. פורשה ופייך קנו את חלקם של שני בעלי המניות שלא היו חלק מהמשפחה: רוזנברגר והנס פון ויידר-מלברג. כעת, החברה נחשבה רשמית ל'ארית', כאשר "היסוד היהודי" שלה הוסר ממנה.

נשף העיתונות הגרמני, ינואר 1939. ד"ר פרדיננד פורשה, רביעי משמאל, מעניק את פרס פולקסווגן לזוכה אלזה אלינגהאוזן | צילום: Bundesarchiv, Wikipedia

ה"אריזציה" בגרמניה באה לידי ביטוי בתשלום פחות מהערך האמיתי עבור חברות, בתים, קרקעות, תכשיטים, זהב, אמנות או מניות בבעלות יהודים, כפי שהיה במקרה של רוזנברגר; והייתה יכולה להגיע לגניבה מוחלטת של רכוש. הצמד פורשה ורייך רכש את חלקו של רוזנברגר תמורת אותו סכום נומינלי בדיוק ששילם עבור חלקו כמייסד בפורשה ב-1930: רק 3,000 רייכסמרק [25,500 דולר].

לפי דה יונג, למרות כל מה שרוזנברגר עשה עבור החברה, התשלום היה נמוך באופן שערורייתי. "נאמר לי שלא יינתן לפורשה אישור רשמי כחברה חופשיה מיהודים כל עוד אני בעל מניות", מצטט דה יונג בספרו את רוזנברגר. "אני לא מאשים את מר פורשה ומר פייך באנטישמיות באופן אישי", טען רוזנברגר מאוחר יותר. "אך הם השתמשו ביהדות שלי כדי להיפטר ממני בזול". פורשה ופייך הכחישו את ההאשמות. ובכל זאת, ללא קשר למניע, רכישת המניות של רוזנברגר בפורשה של הצמד נחשבה ל-"אריזציה" רגילה לתקופה.

ב-23 בספטמבר 1935, לאחר כמעט שלושה שבועות בכלא הגסטפו, הועבר רוזנברגר לקיסלאו, מחנה ריכוז מדרום להיידלברג. לאחר ארבעה ימים של התעללות פיזית, הוא שוחרר לפתע. הברון פון וידר-מלברג, יורשו של רוזנברגר בפורשה, יצר קשר עם הגסטפו בקרלסרוהה, ופעל בהצלחה לשחרורו. אבל רוזנברגר עדיין נאלץ לשלם לגסטאפו 53.40 רייכסמרק [455 דולר] עבור שהותו ב"מעצר מגן". פורשה עצמו ואנטון פייך לא התערבו כדי להבטיח את חירותו של המייסד המשותף שלהם. באמצעות עורך דינו, רוזנברגר התחנן בפני פורשה שיעזור להציל את חייו, אך פורשה היה עסוק מדי ביצירת קשרים בגרנד פרי הספרדי, מחוץ לבילבאו.

פרדיננד פורשה על יד מכונית פולקסווגן סדאן, הידועה בכינויה חיפושית. רכב זה היה הראשון ששווק על ידי פולקסווגן לאחר שהיטלר הציע לפורשה ליצור מכונית חסכונית | צילום: Flickr

רוזנברגר עזב את גרמניה חודש לאחר מכן ועבר לפריז בנובמבר 1935. לאחר עזיבתו כמנהל המסחרי של פורשה בתחילת 1933, הוא עבד על בסיס חוזי עבור חברת העיצוב. גם לאחר מאסרו, רוזנברגר בן ה-35 נשאר נציג זר של החברה, והביא לרישוי פטנטים של פורשה בצרפת, אנגליה ואמריקה. רוזנברגר יכול היה לשמור לעצמו 30% מההכנסות עם חוזה שיימשך עד 1940, או לפחות כך הוא חשב.

בתחילת יוני 1938 קיבל רוזנברגר מכתב לדירתו בפריז בשדרת מרסו, מעבר לפינה משער הניצחון. ההודעה משטוטגרט הכילה חדשות רעות. הברון הנס פון וידר-מלברג הודיע לקודמו שפורשה אינה מסוגלת עוד לשמור על חוזה רישוי הפטנטים שלה עמו. האיש ששחרר את רוזנברגר ממחנה ריכוז ניתק עימו כל קשר מקצועי ואישי בגלל "החמרה מסוימת במצב הפנימי". התאריך על המכתב היה ה- 2 ביוני, שבוע לאחר שהיטלר הניח את אבן הפינה למפעל פולקסווגן (וכ-5 חודשים לפני ליל הבדולח). פרדיננד פורשה ואנטון פייך ניתקו את קשריהם האחרונים עם המייסד היהודי של החברה.

ב-23 ביולי 1938 כתב רוזנברגר לפייך, שהיה גם היועץ המשפטי של החברה, והציע שתי דרכים להיפרד בידידות: 12,000 דולר [או כ-240,000 דולר של היום] כדי להתחיל חיים חדשים בארצות הברית או העברת רישיון הפטנט האמריקאי של פורשה לרוזנברגר. אך אנטון פייך דחה בקור רוח את הצעתו. "החברה שלי אינה מכירה בתביעותיך בשום נסיבות ודוחה אותן בשל היעדר בסיס משפטי", השיב. באותו החודש החל הגסטפו בתהליך שלילת אזרחותו הגרמנית של רוזנברגר. הגיע זמנו לעזוב את אירופה.

אן ואלן רוברט (אדולף רוזנברגר), שנות ה-50 המוקדמות בלוס אנג'לס | צילום: Adolf Rosenberger gGmbH

רוזנברגר מעולם לא חזר לפורשה. הוא היגר לאמריקה ב-1940 וחי תחת השם אלן רוברט בלוס אנג'לס. לאחר המלחמה, ב-1948, דרש המהגר היהודי הכרה בו כבעל מניות בחברה שהיה מייסדה השותף, עם אותו חלק שרכשו ממנו פרדיננד פורשה ואנטון פייך במהלך האריזציה ב-1935.

כשהמקרה הגיע לבית המשפט בסוף ספטמבר 1950, עורך הדין של פורשה ופייך הציע פשרה לעורך דינו של רוזנברגר: 50,000 דויטשמארק דויטש [או 144,000 דולר] בתוספת מכונית. בפני רוזנברגר עמדה בחירה: גרסת יוקרה של חיפושית פולקסווגן או פורשה 356, מכונית הספורט הראשונה בשם המשפחה, שעוצבה על ידי בנו של פורשה, פרי. רוזנברגר עדיין שהה בלוס אנג'לס וטיפל באשתו, שהייתה חולה, ולכן עורך דינו קיבל את ההסדר מבלי להתייעץ איתו. רוזנברגר בסופו של דבר בחר בחיפושית פולקסווגן.

לאחר ההסדר עם החברה, ולאחר מותם של פורשה ופייך בתחילת שנות החמישים, ניסה רוזנברגר למצוא את דרכו חזרה לחברה שלייסודה היה שותף. אחרי כל מה שהתרחש, הוא עוד רצה להיות חלק מפורשה. הוא נסע לשטוטגרט, שם נפגש עם פרי – עתה מנכ"ל החברה – הציע לו מספר פטנטים וביקש לייצג את החברה בקליפורניה. תשובתו של פרי היתה לא מחייבת, ושום דבר לא יצא מזה.

"מיליארדרים נאצים: ההיסטוריה האפלה של השושלות העשירות ביותר בגרמניה" מאת דויד דה יונגאשר

בדצמבר 1967, אדולף רוזנברגר מת בתור אלן רוברט בלוס אנג'לס מהתקף לב. המייסד השותף הנרדף של פורשה היה רק ​​בן שישים ושבע. כמעט עשור לאחר מותו של רוזנברגר, פירסם פרי את האוטוביוגרפיה הראשונה שלו: "אנחנו בפורשה". בספרו זה מעוות מעצב מכוניות הספורט את האמת סביב האריזציה והבריחה של רוזנברגר מגרמניה הנאצית, ומתייחס בצורה דומה לסיפוריהם של יהודים גרמנים אחרים שנאלצו למכור את החברות שלהם ולברוח ממשטרו של היטלר.

פרי אף האשים את רוזנברגר בניסיונות סחיטה לאחר המלחמה. יתרה מכך, קצין ה-SS לשעבר השתמש בסטריאוטיפים אנטישמיים בוטים ובדעות קדומות בתיאורו: "לאחר המלחמה, נראה היה כאילו אותם אנשים שנרדפו על ידי הנאצים חשבו שיש להם זכות להרוויח רווח נוסף, אפילו באותם מקרים שבהם הם כבר קיבלו פיצוי. רוזנברגר לא היה בשום פנים ואופן מקרה בודד".

הכתבה תורגמה מתוך ספרו של דיוויד דה יונג "המיליארדרים הנאצים" באישורו. זכויות יוצרים © 2022 מאת דיוויד דה יונג. הודפס מחדש באישור מ-Mariner Books של הוצאת HarperCollins Publishers.

שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא