חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

בתוך כל הטירוף הזה// תירא-אל כהן

קיבוץ ניר עוז לאחר התקפת החמאס | צילום: קדמה
קיבוץ ניר עוז לאחר התקפת החמאס | צילום: קדמה
תנועת 'קדמה' חרטה על דגלה את חיזוק ההתיישבות באזורי הגבול של ישראל. ב-7 באוקטובר מצאנו את עצמנו בלב התופת. כדי להיות אפקטיביים במצב שנוצר, אני ממליצה לסטודנטים שלנו להתבונן בסביבתם ולמקם את עצמם בארבעה מעגלים של פעילות. גם לי הם עוזרים לעשות סדר בראש
תירא-אל כהן | צילום: ניר סלקמן
תירא-אל כהן | צילום: ניר סלקמן

עד לא מזמן הסלוגן הרווח ברחוב היה "נפלתם על הדור הלא-נכון". ובכן, נפל על הדור שלנו המצב הלא-נכון. מצב של מלחמה. לעולם לא אשכח את הודעות הסטודנטים מהכפר של 'קדמה' בקיבוץ ניר עוז בשבת בבוקר ה-7.10.2023, שמחת תורה.

'קדמה' מיישבת צעירים ביישובי גבול כבר תשע שנים. שנת שירות, חיילים משוחררים וסטודנטים יוצאים ליישוב או קיבוץ בקצה הארץ ומתחברים לקהילה. בכל שנה נוצרים חיבורים חדשים. חלק מהבוגרים גם נשארים לגור שם, אחרי שנגמרת התכנית הרשמית. זהו חלק מהמאמץ שלנו לחזק את יישובי העדיפות הלאומית.

עם המתקפה האכזרית על יישובי העוטף, החיבור הפך לשותפות גורל.

"יש מחבלים בתוך הבית שלי", כתב לי רון, אחד הסטודנטים שלנו בניר עוז. באותו זמן היו גם סטודנטים אחרים שניסו להסתתר מאותם מחבלים. כשהוא סיפר, שהם בחדר שלו, לא הצלחתי לנשום. השעה הייתה 9:12 כשהוא הפסיק לענות. חששתי שקרה לו הנורא מכל. לאחר מעשה, אני יודעת לומר שהמחבלים הפכו את החדר שלו למחסן התחמושת, בזמן שהוא נותר קפוא מתחת למיטה. הוא היה שם במשך 12 שעות. כשהכוחות שלנו הגיעו, הוא חבר אליהם וסייע להם לחלץ ניצולים שהסתתרו.

כארגון שחרט על דגלו את חיזוק ההתיישבות בכל אזורי הגבול של ישראל, מצאנו את עצמנו בלב התופת.   חלק מהסטודנטים עצר לטפל בעצמו אבל חלק אחר החליט לאמץ את שותפות הגורל שנכפתה עליו עם הקיבוץ ולהמשיך עם יתר הניצולים לאילת. עד עכשיו הם סייעו לתושבים בחיי היום-יום, עכשיו הם חולקים טראומה נוראה שאיש מלבדם לא יוכל להבין.

המאפיין המרכזי של המלחמה הזו הוא הבית.

כולם תוהים איך הצליחו המחבלים לחלל את הריבונות הישראלית, לחצות את הגבול באין מפריע. אלפי אנשים איבדו בבוקר אחד את תחושת הביטחון שלהם במדינה שלהם. מחבלים חדרו ליישובים, התהלכו ברחובות ופלשו לבתים ועשו בהם כבשלהם. תחושת הביטחון הבסיסית ביותר נפגמה.

"יש מחבלים בתוך הבית שלי", כתב לי רון, אחד הסטודנטים שלנו בניר עוז. באותו זמן היו גם סטודנטים אחרים שניסו להסתתר מאותם מחבלים. כשהוא סיפר, שהם בחדר שלו, לא הצלחתי לנשום. השעה הייתה 9:12 כשהוא הפסיק לענות. חששתי שקרה לו הנורא מכל

המטרה המרכזית של 'קדמה' היא חיזוק החוסן הקהילתי ביישובים בגבולות המדינה. אבל איך אפשר לדאוג לחוסן קהילתי כשהקהילה מפורקת? איך אפשר לשלוח צעירים שידאגו לחוסן קהילתי, כשהחוסן האישי שלהם רוסק לאלפי רסיסים בטרגדיה שאיש לא יכול להבין?

לקחת הפסקה מהחדשות

בימים כתיקונם, הצעירים שלנו נמצאים שם כדי לאפשר לתושבי יישובי הגבול להתעלות מעל הצרכים הבסיסיים שלהם. הם מסייעים בעבודות חקלאיות, מפיקים אירועים קהילתיים, מחזקים את מערכת הרווחה ומתנדבים במערך החינוך הבלתי פורמלי לפי צרכי הקהילה.

בהנחיות שאני מעבירה לצעירים של קדמה, אני קוראת להם להתבונן בסביבתם ולמקם את עצמם נכון בעשייה בתוך המלחמה הזאת.  ישנם ארבעה מעגלים של פעילות, באמצעותם הם יוכלו להיות הכי אפקטיביים. בתוך כל הטירוף, המעגלים עוזרים גם לי לעשות סדר בראש.

כמו המלחמה, גם במעגלים, הראשון הוא הבית. ה"אני" של כל אחד ואחת מאיתנו.

זו תקופה משוגעת שבה הכי קל זה להתמכר לחדשות ולהתעדכן בכל אזעקה, שיגור או תקיפה, אבל ברור שזה לא פרודוקטיבי. לכן, במיוחד בימים אלו, חשוב להקפיד לקחת הפסקה מהחדשות, לצד דאגה לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו – שינה מספיקה, ארוחות בזמנים קבועים ופעילות שאינה נוגעת רק ללחצים הקיצוניים בהם אנו שרויים כיום.

המעגל השני רחב רק במעט ותלוי בגודל המשפחה – גרעינית ומורחבת כאחד. ילדים רגישים במיוחד בעת הזו, אך גם למבוגרים שמגדלים אותם קשה, שלא לדבר על האתגרים הפיזיים הקשים בפניהם הם עומדים.

המעגל השלישי הוא הראשון שאינו נוגע בסביבה המיידית בהכרח של ה"אני" – הקהילה. אחד הדברים שיכולים לחלץ את ה"אני" מהנפילה למרה שחורה של חוסר אונים מול החדשות הם עשייה לטובת אדם אחר, ולצערנו ולשמחתנו – יש הרבה אנשים שזקוקים לעזרה: נשים של מילואימניקים שיצאו לחזית, הורים לילדים נטולי מסגרות וכמובן – חיילינו בחזית. וזו גם קפיצה למעגל הרביעי, המעגל הלאומי. יש בכל רחבי הארץ צרכים, החל מעטיפת הלוחמים, דרך בתי החולים שזקוקים לידיים מטפלות בילדי הצוות ועד משפחות העוטף שזקוקות לסיוע טיפולי, שמירה על ילדים ואיסוף ציוד.

עוד נשוב לשם

ביומיים האחרונים אני נמצאת בקונפליקט עם עצמי. רוצה לרדת לאילת, לחבור לסטודנטים שהתאחדו עם ניצולי ניר עוז. מצד שני, בן זוגי גוייס, ואין פתרון לילדים. אני נושכת שפתיים ומבינה, שכרגע הילדים קודמים לסטודנטים, אבל כולם היו בניי ובנותיי. בסופו של דבר אחבור לחברים מניר עוז. יחד איתם, אני מקווה שהסטודנטים וחברי הקיבוץ ימצאו את הכוח לחזור למקום שהיה להם בית במשך שנים. אני מחכה ליום שבו נוכל לחזור ולהרים את כפר הסטודנטים שם. עוד נשוב לשם.

תירא אל כהן, בוגרת Forbes 30Under30, מחזור 2020, היא ראש קדמה ודוקטורנטית לחוסן קהילתי באזורי גבול

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן