אף אחד לא הכין את עליא ליום הזה שבו תחליט לשנות כיוון ולייצר סבונים. סיפור החיים המורכב שלה כולל תוכנית חיים שנדמה שהיה שמובנית מראש וכללה לימודים אקדמאים, ניהול ויוזמות פורצות דרך. לבסוף, הדרך הארוכה הובילה אותה למסקנה שהתשוקה האמיתית שלה נמצאת דווקא בעבודת היד.
עליא אבו שמיס היא ילידת 1956, גדלה בבית מוסלמי ביפו, דור שישי בישראל. מגיל 3 התחנכה אצל נזירות שדיברו צרפתית. בבית הספר הייתה זכות בחירה בין שיעורי רקמה לבין נגינה על פסנתר, ועליא שתמיד אהבה את תחום עבודות היד בחרה ברקמה. לימים, הלימודים הבלתי פורמליים שרכשה בילדותה, תחום עבודות היד לצד יכולות גבוהות של סדר וארגון – הובילו אותה ללמוד חינוך ולעבוד בשלל תפקידים וביניהם הנחיית מורים בתחום זכויות הילד, ניהול בית ספר אחווה ביפו, לימוד שפות, עיסוקים בתחום התרבות, הנחיה בתחום המנהיגות החינוכית למנהלי מפקחי בתי ספר ועוד.
ב-1977 היא נישאה למוחמד שעבד בתור אח בבית חולים והוא זה שאפשר לה לפתח קריירה ולקח על עצמו חלק גדול יותר בגידול הילדים. בזכות מוחמד ויכולות ניהול, הייזום והפיתוח, עליא קיבלה פניה לפתח מקלדת לבתי משפט בערבית עבור חברת סטנוגרף.
מאוחר יותר היא נבחרת לוועדה מצומצמת ממנה נבחרו מעטים מתוך 700 מועמדים, לבית ספר למנהיגות חינוכית בשם מנדל בירושלים. עליא קיבלה מלגה לשנתיים במהלכן התפנתה לחשוב על מדיניות וחזון מערכת החינוך הישראלית. כיפואית ערביה שגדלה בעיר מעורבת, החזון של עליא היה לייצר פרויקט שיכלול מעורבות הורית כמנוף לשיפור מערכת החינוך היפואית שהייתה ידועה בהישגים נמוכים. כדי להגשים את החזון היא לקחה שנה של חל"ת בגלל הצורך של עליא בהתפתחות כל כמה שנים היא לוקחת שנה חל"ת ולאחר מכן עובדת גם כמראיינת בטלוויזיה הערבית בסוף שנות ה-90.
האבל הוליד יצירה
אחרי מלחמת המפרץ עליא חוותה טלטלה קשה כאשר איבדה את ביתה בת ה-10 מדום לב. "תקופת האבל הייתה קשה וארוכה, אבל מה שעזר לי בסופו של דבר להחלים היה הכתיבה. כתבתי וכתבתי ויש לי היום שישה ספרי ילדים בהוצאת מט"ח", משתפת עליא.
בשנת 2010 היא חווה שברון לב נוסף לאחר שבעלה הולך לעולמו בגיל 55 לאחר מלחמה במחלה קשה. את האובדן היא מנתבת פעם נוספת לעבודה קשה.
בתחילת שנות האלפיים עובדת עליא כיועצת תוכן לתוכנית 'רחוב סומסום' המיועדת לילדים ושודרה בערוץ הופ. באותה תקופה גילתה שאין בארץ אתר ילדים בשפה הערבית ולכן היא מחליטה להקים סטארט-אפ ומתחילה לגייס משקיעים. בשנת 2006 עלה האתר לאוויר ובשנת 2007 היא עושה אקזיט.
בהמשך, בין השנים 2011-2013 היא פותחת מרכז ללימודי שפות ביפו. פועלה העשיר גרם לכך שנבחרה בשנת 2021 לרשימת 100 הנשים המשפיעות של ישראל של מגזין דה מרקר.
בשנת 2014, בין כל העיסוקים, עליא פתחה בית קפה ביפו בשם בסמה, או בתרגום חופשי – חיוך בשפה הערבית. הרעיון מאחורי בית הקפה היה להציג את התרבות של יפו והאירוח הערבי סביב הקפה והמורשת. שלוש שנים לאחר מכן היא מכרה את בית הקפה והתפנתה פעם נוספת לאהבתה לכתיבה, עבודת היד, המורשת הערבית ואהבת העיר יפו. הפעם עלה במוחה רעיון חדש – לספר את סיפורה של יפו באמצעות סבונים.
למה סבון?
"העיסוק בתרבות ומורשת הגיע מהבית. סבתא שלי הייתה מאד דומיננטית והיא גרה איתנו וסייעה בגידול הילדים. אני זוכרת איך היא הייתה מגדלת ומשתמשת במוצרים מן הטבע וכמה היא אהבה עבודות היד", היא נזכרת בחיוך. "הרעיון להתחיל לייצר סבון התחיל אחרי שראיתי מבנה ישן שבעבר שימש כמפעל סבונים. ידעתי שבעבר היו המון חמאמים ומפעלי סבונים בעיר העתיקה והתחלתי ללמוד את הנושא לעומק", היא מסבירה.
בשלב זה היא מחליטה לנסוע לשכם כדי להיפגש עם יצרנים אחרונים שנותרו בתחום. בנוסף היא אוגרת ידע מאתרים בינלאומיים ונכנסת לפורומים המיועדים לייצור סבונים בארה"ב וכך לומדת את הנושא גם באופן פרטי. בפברואר 2020 עליא התחילה לייצר את הסבונים בעבודת יד המיועדים לפנים, לידיים ולגוף. לא מדובר רק בסבון אלא בשפה, מיתוג ומארזים שכוללים סיבור על כל סבון ועל הקשר שלו לעיר יפו.
"הסבונים מייצגים את החקלאות שהתפתחה ביפו, כמו התפוזים, הלבנדר, עלי הדפנה, הנענע ועוד"
עליא אבו שמיס
"למותג קוראים 'נוזהה' שזו המילה הערבית למילה טיילת. כל השנים היה נהוג כשערבי אומר את המילה 'נוזהה' הוא מתכוון למעשה לשדרות ירושלים, שם גם ממוקם העסק שלי", היא מסבירה. "הסבונים מייצגים את החקלאות שהתפתחה ביפו. אפשר לחשוב על התפוזים, הלבנדר, עלי הדפנה, הנענע ועוד, וכמובן גם חמאת השיאה העדינה ששומרת על העור", היא מסבירה.
"העסק נפתח ומיד לאחר מכן פרצה הקורונה והכל נעצר", היא מספרת בכאב. למרות האתגר היא החליטה לא לנוח ולמדה גם רקיחת בשמים. כיום ניתן להזמין ממנה גם סדנאות לרקיחת בשמים וסבונים ושלל הרצאות בתחומי העיסוק המגוונים שלה.
הכותבת מיטל כץ בעלת מיזם הסיורים החברתי “בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם” – תיעוד בצילומים. צילום המיזם: הדס אלדר
עבודות הסיקור ניתנת לאומנים ובעלי מלאכה חינם, ומתאפשרים הודות לכרטיסים שנרכשים לסיורי המיזם. הסבר והזמנת סיורים.
