מכון למחקרי ביטחון לאומי פרסם בחודש האחרון מחקר על פני כ־100 עמודים שבו הוא מנתח את הסוגיה – מה יקרה ביום שאחרי לכתו של ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שהוא גם יו"ר אש"ף ויו"ר הפת"ח. בגיל 87, עם שלל בעיות בריאותיות ובלי שהכתיר יורש, עזיבתו של אבו מאזן את הזירה עשויה לקרות בכל רגע – וללא יורש תוביל לקרבות ירושה בתוך הפת"ח, ובין הפת"ח לשאר ארגונים ובראשם החמאס.
המחקר מצביע על כמה תסריטים אפשריים – מהעברה חלקה של ההנהגה שתאפשר לרשות הפלסטינית להתקיים בדומה למתרחש היום, דרך תפקוד חלקי ועד לקריסה מוחלטת ולקנטוניזציה של יו"ש. מחברי המחקר, בנימה אופטימית מאוד, מבקשים להתמקד בתסריטים שבהם הרשות הפלסטינית מוסיפה להתקיים במתכונת דומה להווה, ומציעים לנקוט בשלל פעולות במסגרת מדיניות מומלצת לממשלה, שיאפשרו למנהיג אחר משורות הפת"ח לאחוז במושכות ולשמר את הקיים.
עם זאת, הבעיות שאותן מעלים מחברי הדוח – היעדר תמיכה ציבורית במי ממקורבי אבו מאזן; כליאתו בכלא של מרואן ברגותי, הנחשב לחלופה הפופולרית ביותר ברחוב הפלסטיני להנהגה; היחלשות מסוימת בכוחו של מוחמד דחלאן אחרי הסכמי אברהם, כמי שמזוהה עם האמירויות; עצמאות החמאס; היעדר יכולת למשול בחלקים נרחבים ביהודה ושומרון מצד הרשות ועוד – כל אלה מצביעים על כך שלאחר לכתו של אבו מאזן הסיכויים של הרשות הפלסטינית להתקיים נמוכים מאוד.
אפרורי ומושחת
הרשות הפלסטינית תחת הנהגתו של אבו מאזן מאז 2005 מעולם לא חזרה לעוצמה שהייתה לה ערב האינתיפאדה תחת הנהגתו של יאסר ערפאת. אבו מאזן, דמות אפרורית ובירוקרטית שמשתייך לדור המייסדים של הפת"ח, לא נהנה מההילה ומהתמיכה הציבורית של קודמו, ונתפס כאדם מושחת, חלש, שאינו מייצג את הציבור הפלסטיני.
בפתיחת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 נהנה ערפאת מעוצמה אדירה, כלכלית וארגונית, ותמיכה ציבורית רחבה. באמצעות ראשי מנגנוני הביטחון שלו, ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן ותאופיק אל טיראווי, שלט ערפאת בכל שטחי A, כולל ברצועת עזה ובמחנות הפליטים. הארגון השני בעוצמתו אז, חמאס, נהנה אף הוא מהנהגה יציבה בדמות השייח' אחמד יאסין ושורה של בכירים כריזמטיים לצדו. המצור על המוקטעה, הסיכולים הממוקדים ולבסוף מותו של ערפאת, יצרו משבר מנהיגות חריף בקרב הפלסטינים שלמעשה טרם נפתר.
שנה לאחר שנבחר אבו מאזן להחליף את ערפאת, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, ובהן זכה חמאס. חלפו שנה וחצי, והארגון האיסלמיסטי סיים להשתלט על רצועת עזה, כשישראל היא היחידה שמונעת ממנו הישג דומה ביו"ש. עם הזמן איבד אבו מאזן את האחיזה שלו במקומות רבים ביהודה ושומרון, בראש ובראשונה במחנות הפליטים, כמו גם בג'נין, חברון ושכם.
בעוד רוב כספי הרשות – תרומות מהמערב, כספי המע"מ והמכס שמעבירה ישראל ומסים – זורמים לקופה שעליה שולט אבו מאזן ובאמצעותה הוא משמן את מנגנון הרשות, בשטח ההשפעה שלו נחלשת מדי יום. וכך הוא נותר כפנים המייצגות של הפלסטינים בעולם, כשבפועל הוא מתקשה להשליט חוק וסדר מחוץ לגבולות רמאללה. בנוסף, למרות שהוא אחראי להעברת כספים מסודרת למחבלים הכלואים בישראל ולמשפחותיהם, ברחוב הפלסטיני נחשב אבו מאזן למשתף פעולה עם ישראל בשל התיאום הביטחוני, שאף הוא הפך בשנים האחרונות לכמעט חסר משמעות.
אירועי הדמים של מרץ־מאי 2022 שבמהלכן נרצחו 20 ישראלים, הובילו לפתיחת מבצע "שובר גלים" שנמשך למעשה עד לעצם כתיבת שורות אלה. מבצע זה במהותו הוא פעילות של כוחות הביטחון בכל המקומות שבהם הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת להשליט את ריבונותה ביו"ש. חלק ניכר מהקרבות הקשים במבצע נערכו במחנה הפליטים ג'נין, ובסך הכל חוסלו מעל 130 מחבלים לאורך המבצע, נפצעו מאות ונתפסו כ־2,500 מחבלים על ידי כוחות הביטחון.
השפעתו של אבו מאזן בשטח נחלשת מדי יום. הוא נותר הפנים המייצגות של הפלסטינים בעולם, אבל בפועל הוא מתקשה להשליט חוק וסדר מחוץ לגבולות רמאללה. ולמרות שמקפיד להעביר כסף למחבלים ולמשפחותיהם, בציבור הוא עדיין נתפס כמשת"פ של ישראל
בתחילה פעל צה"ל נגד הג'יאהד האסלאמי, במקביל למבצע "עלות השחר", שנערך בעזה ובמהלכו סוכל הדרג הבכיר של הארגון. אולם עם הזמן התברר שחלק ניכר מההתנגדות שבה נתקלו הכוחות, מקורה דווקא בכנופיות מקומיות של יוצאי פת"ח, מה שהפך את הסיפור למורכב יותר – האופוזיציה לרשות אינה רק מצד ארגונים כמו הג'יאהד האסלאמי, אלא גם מכאלה שהם בשר מבשרו של הפת"ח, כמו גם התארגנויות מקומיות לפי השתייכות שבטית־חמולתית. בניגוד לנעשה בעזה, שם שולט החמאס ביד רמה, ביהודה ושומרון אין בעל בית אחד.
לאור העובדה שאבו מאזן מתקשה להשתלט על הנעשה ברשות, הוא מנסה כל השנים לערב גופים בינלאומיים במתרחש, מתוך תקווה שלחץ עולמי יוביל את ישראל לוויתורים ויקנה לו נקודות זכות אצלו בבית. המהלך האחרון שלו הוא פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג, דרך ועדה של האו"ם, כדי להגדיר את השליטה הישראלית ביו"ש ככיבוש מתמשך ולבחון את המשמעות המשפטית. לא ברור אם המהלך הזה יבשיל בסופו של דבר ומה משמעותו, אך אלה הניצחונות היחידים שאבו מאזן מסוגל להשיג בשלהי שילטונו, בימים שבהם גם נאמנות המקורבים אליו ביותר מוטלת בספק.
צוהר להתרחשות מאחורי הקלעים מתקבל בחודשים האחרונים בכל הנוגע לקבוצה המקורבת לאבו מאזן ולאלה השואפים לרשת אותו בתפקידיו. עד לאחרונה קידם אבו מאזן את חוסיין א־שייח', חבר הוועד המרכזי של הפת"ח ומי שהמתלווה לאבו מאזן בכל מסעותיו המדיניים. א־שייח', בוגר בתי הכלא הישראליים ודובר עברית שוטפת, פעל נגד יריבים פוטנציאלים במירוץ להנהגה. כך למשל, לפי דיווחים בתקשורת, פעלו אבו מאזן וא־שייח' למנוע ממרואן ברגותי, הנהנה מפופולריות רבה ברחוב הפלסטיני, מלרוץ לבחירות בבוא העת.
הם פנו לישראל כדי לוודא שברגותי לעולם לא יהיה חלק מעסקת שבויים. זה כמובן לא מנע ממנו לייחל לשחרורו של ברגותי במכתב מלא פאתוס ששלח למחבל המשוחרר כרים יונס. בכיר אחר הוא תאופיק אל טיראווי, שעמד בראש המודיעין הצבאי הפלסטיני, אף הוא חבר הוועד המרכזי של הפת"ח. האשמות בשחיתות ונפוטיזם מצד ועדת חקירה רשמית של הרשות, בהשראת א־שייח', הפכה את סיכוייו של טיראווי לאפסיים.
המוביל בסקרים: מרואן ברגותי
בכל סקרי דעת הקהל שנערכים ברשות הפלסטינית ומבקשים לזהות את היורש של אבו מאזן, זוכה מרואן ברגותי – המרצה חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה בשל מעשי רצח שהיה אחראי להם – במקום הראשון. סקר שנערך באמצע דצמבר שאל למי תצביעו לתפקיד יו"ר הרשות. כשעורכי הסקר הציעו את אבו מאזן מול מנהיג החמאס, איסמעיל הנייה, זה הסתיים ב־36%־54% לזה האחרון. אולם כשהוצב מולו ברגותי, זה הסתיים ב־34%־61% לראש התנזים לשעבר.
ברגותי, בן 63, נולד בכפר קטן מצפון לרמאללה, למד עברית בכלא ובתקופת שקדמה לאינתיפאדה היה ידוע כמי שתומך בהסכמים עם ישראל. עם זאת, בתפקידו כראש התנזים בתחילת האינתיפאדה השנייה, הוביל ברגותי את גל הטרור נגד ישראל, ויש לו מניות רבות בפרוץ האינתיפאדה.
הוא נתפס במהלך מבצע "חומת מגן", הועמד לדין, הורשע ונשפט לחמישה מאסרי עולם על מעשי רצח של ישראלים שביצעו אנשיו בהוראתו ועוד 40 שנה בשל ניסיון לרצח. בזמן ישיבתו בכלא זכה לביקורים מצד פוליטיקאים ואנשי ציבור המזוהים עם השמאל, הערים לפופולריות שלו ברחוב הפלסטיני ולכן לסיכוייו להנהיג את הפלסטינים להסדר עם ישראל.
בין מבקריו נמנו ציפי לבני, עמיר פרץ, יוסי ביילין, עמוס עוז, בנימין בן אליעזר וכן פוליטיקאים ערבים כמו אחמד טיבי ואיימן עודה. על רקע סוף שלטונו הקרב של אבו מאזן, עולה שמו של ברגותי כמועמד להחליפו – עם זאת, קשה להאמין שבזמן ממשלת הימין הוא יזכה להשתחרר מכלאו.
אבל גם א־שייח' עצמו חטף מכה קשה, כשהקלטה שבה הוא יוצא בחריפות נגד אבו מאזן הודלפה לרשת. מאז, לפי הדיווחים, התערערו היחסים בין השניים. לטענת א־שייח' מדובר בזיוף של החמאס, שנואי נפשו.
בוחשים בקלחת
התשובה לשאלה מה יקרה ביום שאחרי מעסיקה מספר לא מבוטל של שחקנים באזור. מצרים למשל מעוניינת בחיבור בין עזה ליו"ש תחת הנהגה אחת, ובמאמציה להביא לחיבור קידמה לאורך השנים את מוחמד דחלאן, שעמד בראש הביטחון המסכל ברצועת עזה מהסכם אוסלו ולתוך האינתיפאדה השנייה. עם השנים הוא הסתכסך עם אבו מאזן ועזב לחו"ל, כשאבו מאזן דואג להעמיד אותו לדין שלא בנוכחותו בעוון גניבת מיליוני דולרים.
אולם לראיית המצרים, לדחלאן יש לא מעט יתרונות. הוא איש מחנה הפליטים ח'אן יונס שברצועת עזה, והוכיח יכולת לשלוט ביטחונית ביד רמה ולדכא את הארגונים האיסלמיים. דחלאן, לדעת המצרים, הוא האיש שיוכל לחבר בין שני האזורים. כיום חי דחלאן באיחוד האמירויות ומקורב ליורש העצר מוחמד בן זאיד – והמשמעות של זה היא שהוא מגיע עם גב כלכלי אדיר ויכול להביא לשיקום כלכלי של הרשות. דחלאן נתמך גם על ידי הסעודים. אולם הסכמי אברהם, שלדחלאן כנראה היה גם קשר לחתימתם בהקשר של איחוד האמירויות, לא נתפס באור חיובי בציבור הפלסטיני בשל הנורמליזציה עם ישראל "על חשבון הפלסטינים". למרות שלדחלאן יש כוח והשפעה במקומות רבים ברשות, הוא יזדקק להרבה יותר כדי להגשים את החלום של מצרים, סעודיה והאמירויות.
הירדנים מעוניינים בהעברה מסודרת של השלטון כדי להימנע מחוסר יציבות. לירדנים פחות חשוב הפיוס בן חמאס לפת"ח. ירדן מצויה ביחסים מורכבים עם חמאס. ב־1999 נאסר על בכירי חמאס להתגורר בירדן, אך בשנים האחרונות חל ריכוך ובכירי חמאס הורשו להיכנס לירדן כדי להשתתף בלוויה. הירדנים התנגדו להפיכה שביצע חמאס בעזה, והם חוששים מהקשר שלו עם האחים המוסלמים בירדן והאיום על יציבות השלטון המלוכני במדינה. גם הבחישה של חמאס בהר הבית נתפסת כפגיעה ואיום בעיני הירדנים. השלטון ההאשמי מודאג אולי יותר מכולם מכאוס בשטחי הרשות, משום שהוא עלול לגלוש לתוך ירדן, להזרים פליטים אליה, לערער את המאזן הדמוגרפי עוד יותר ולסכן את יציבות המשטר.
טורקיה, שמקפידה לשמור על קשרי עבודה עם הרשות ועם אבו מאזן, תומכת בחמאס ומעוניינת שירחיב את שליטתו על הפלסטינים. הטורקים מתעבים בעיקר את מוחמד דחלאן, המזוהה עם הסעודים והאמירויות, ונתפס כמי שקשור לרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י ולניסיון ההפיכה נגד הנשיא ארדואן ב־2016.
האופוזיציה לרשות אינה רק מצד ארגונים כמו הג'יאהד האסלאמי, אלא גם מכאלה שהם בשר מבשרו של הפת"ח, כמו גם התארגנויות מקומיות לפי השתייכות שבטית־חמולתית. בניגוד לנעשה בעזה, שם החמאס שולט ביד רמה, ביהודה ושומרון אין בעל בית אחד
ישראל, לפחות לפי מחברי הדוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי, מעוניינת שהרשות הפלסטינית תמשיך לנהל את ענייני הפלסטינים ביהודה ושומרון, כדי שנטל הטיפול בהם לא ייפול עליה. אולם מאחר שקשה להאמין שתהיה העברה מסודרת של השלטון, ברור שישראל תצטרך למצוא חלופה לניהול האזרחי של הפלסטינים. אם אכן תהיה נסיגה למבנה השבטי־חמולתי של החברה הפלסטינית, ויקומו כנופיות מקומיות שינהלו את האזורים השונים, ייתכן שהטיפול בציבור הפלסטיני ייעשה מול כל נפה בנפרד.
שטח A, המצוי בשליטה פלסטינית מלאה, מחולק ל־14 אזורי משנה או גושים, שבהם ישנן התארגנויות מקומיות. בהינתן מצב של חוסר ודאות ישלטו מיליציות חמושות בכל אזור כזה ויבקשו לנהל את החיים שם. למעשה כבר עתה ישנן כמה קבוצות חמושות – "גוב האריות" ו"גדודי שכם" בעיר שכם; "גדודי בלאטה" במחנה הפליטים בלאטה ו"קן הצרעות" במחנה הפליטים ג'נין.
כסף למקורבים
אם כך יתגלגלו הדברים זו לא תהיה הפעם הראשונה. כבר ב־2004, חודשים לפני מותו של ערפאת, על רקע דעיכת האינתיפאדה והסיכולים הממוקדים נגד החמאס, החלו לצוץ כנופיות חמושות בכל עיר ואזור. כך למשל תיאר עיתון הארץ בתחילת ינואר אותה שנה שבמחנה הפליטים ג'נין פונים תושבים לזכריה זביידי בעת צרה.
בכתבה תואר מצב שבו כנופיות מקומיות גובות דמי חסות מבעלי עסקים. צריך לזכור שבמצב שבו צצות כנופיות מקומיות, אין להן שום מקור מימון למעט האוכלוסייה המקומית. מנגד, למי שיצליח להשליט חוק וסדר בשטחי הרשות מחכה תמיכה במיליארדים, הן מהמערב והן ממדינות ערב העשירות.
לא הרבה השתנה מאז. מיליארדי הדולרים שזרמו לקופת הרשות בשנים שחלפו, הגיעו בעיקר לכיסי מקורבים. עשרות אלפי משפחות תלויות ברשות לפרנסתן, ולכן היא עדיין לא קורסת. אולם כשיסתלק אבו מאזן מהזירה, לא תהיה כתובת ברורה לאן להעביר כספי סיוע כאלה ואחרים, והמצב הכלכלי, כמו גם הביטחוני, יתדרדר. במצב כזה קיים כמובן איום מיידי בהגברת הטרור כלפי ישראל, מתוך רצון כל הטוענים לכתר להוכיח שהם מנהלים מאבק מולה, אולם עיקר האנרגיה תופנה להתכתשות פנים פלסטינית שתגבה מהם מחיר יקר.
וכך תיפתח לה מלחמת כל בכל בשטחי הרשות, שתתפורר לקנטונים עצמאיים. זו גם תהיה ההזדמנות של חמאס להשתלט על שטחי יהודה ושומרון, כאשר המחסום היחיד בפניהם יהיו צה"ל והשב"כ. ארגונים כמו חמאס, שנהנים מרמת ארגון גבוהה, ציוד צבאי ומיומנות, יוכלו אולי לשבור את המגמה הזאת ולנסות להביא לייצוב של השטח – אבל עד אז הכאוס יהיה מנת חלקם של התושבים.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים.
