פרופסור מיכל שוורץ, ממכון ויצמן למדע, לא תשכח את היום בו הצליחה להוכיח את התיאוריה שבבסיס המחקר שלה, אז גם שכנעה מדענים מכל העולם שכדאי לאמץ גישה שונה.
היא עשתה זאת באמצעות ניסוי שבו השתתפו עכברי מעבדה בריאים יחד עם עכברים אחרים בעלי לקות קוגניטיבית. הבריאים הפגינו יכולות זיכרון מרשימות, והאחרים התקשו. שוורץ גילתה שאם יוזרק לעכבר שאינו בריא נוגדן מסוים למערכת החיסון – יכולותיו הקוגניטיביות ישתפרו.
זהו אחד הניסויים באמצעותו הוכיחה שוורץ גישה חדשה לטיפול במחלת האלצהיימר. היא מכנה אותה "הגישה התרופתית", וזו מבוססת על מחקר שערכה שוורץ לאורך 25 שנה: "הבנו שתפקוד מוח בריא תלוי במערכת החיסון. זה היה וואו", היא נזכרת. "התגלית פורסמה במאמר שלי ב־Nature Neuroscience ב־2006, והוא ממשיך להיות מצוטט המון. אחרי זה היו תגליות מדעיות נוספות, לא רק שלי, שתמכו בגילוי שלנו".
מה חשבה הקהילה המדעית עד אותה פריצת דרך?
"המוח הוא הצרכן הגדול ביותר של חמצן, ולכן זו רקמה עשירה בכלי דם. מצד שני, בין רקמת המוח הרכה ובין כלי הדם יש בידוד – שנקרא באופן קולקטיבי 'מחסום דם־מוח'. במשך שנים המונח הזה עבר אינטרפרטציה כאילו המוח מבודד לגמרי ממערכת הדם, שכוללת גם תאים של המערכת החיסונית.
"נתקלתי בדברים שלא היו לי הגיוניים, והחלטתי לבדוק את זה. ההוכחה הכי חזקה הייתה בשנים 2004־2006. גילינו שעכבר צעיר, עם מוח בריא, חווה ירידה קוגניטיבית כשמערכת החיסון שלו לא בריאה. זו הייתה הפתעה גדולה לקהילה המדעית, ואז היא החלה להצטרף אליי".
ואת פריצת הדרך המדעית רותמת שוורץ לטובת אוכלוסיית העולם, בתקווה לפתח תרופה לריפוי מחלת האלצהיימר. "גילינו שזו אומנם מחלה מוחית, אבל היא מושפעת ממערכת החיסון, והיא גם משפיעה על מערכת החיסון. כשמערכת החיסון מותשת – היא גם קטליזטור להתקדמות המחלה. פיתחנו תרופה שהיא נוגדן שמחזק את מערכת החיסון. והניסויים הפרה־קליניים מוכיחים שהגישה הזו עובדת במודלים רבים של דמנציה, ובגלל שהמחלה האנושית מאוד הטרוגנית, יש לתרופה פוטנציאל לעבוד בספקטרום רחב של חולים".
את מאמצי פיתוח התרופה והניסויים הקליניים מרכזת חברת ImmunoBrain Checkpoint, כששוורץ היא המייסדת המדעית שלה. החברה נוסדה ב־2016, גייסה עד כה 60 מיליון דולר, והיא מחזיקה בפטנטים שאמורים להגן על המצאותיה. "בניסויים הפרה־קליניים התוצאות מדהימות, ואנחנו מאוד אופטימיים", אומרת שוורץ.
הניסוי הקליני מתקיים כעת בחמישה מרכזים רפואיים בארץ, ארבעה מרכזים רפואיים באנגליה ובקרוב יצטרפו אליהם שני מרכזים רפואיים בהולנד. שמונה מטופלים כבר השתתפו בניסוי.
למה דווקא דמנציה?
"אלה המחלות הכי ארורות למין האנושי. האלצהיימר עם שכיחות שהולכת ועולה, והיא לא זוכה לתהודה ראויה. אני חושבת שזו מחלה מעליבה בצורה בלתי רגילה. ברגע שהבנתי שהכשל החיסוני הוא לא הגורם הראשוני, אבל הגורם שיכול להכתיב אם המחלה תפרוץ, מתי ובאיזה קצב תתקדם – החלטתי ללכת על זה".
"אין מרשם להצלחה"
בחודש מרץ האחרון, בשעות הערב, קיבלה שוורץ שיחת טלפון משמחת. מעברו השני של הקו היה שר החינוך, יואב קיש, שבישר לה שהיא כלת פרס ישראל בתחום חקר מדעי החיים לשנת תשפ"ג. השר קיש הקריא לשוורץ את נימוקי ועדת הפרס, בהם גם צוין כי: "פרופ' שוורץ התייצבה באומץ מול הדעה שהייתה מקובלת בתחום, העלתה השערה מקורית והצליחה להוכיח את אמיתותה. עבודתה מהווה בסיס לפיתוח תרופות למחלות מערכת העצבים המרכזית".
שוורץ משחזרת את שיחת הטלפון ההיא: "מאוד התרגשתי, אמרתי תודה, לא הוספתי מעבר לכך אבל בתוך תוכי הרגשתי שאנחנו נמצאים בתקופה לא טובה", היא אומרת, כשהיא רומזת על השלכותיה של הרפורמה המשפטית.
"אלה המחלות הכי ארורות למין האנושי. השכיחות של האלצהיימר הולכת ועולה, והיא עדיין לא זוכה לתהודה ראויה. אני חושבת שזו מחלה מעליבה בצורה בלתי רגילה"
"לכל הפוליטיקאים אמרתי תודה. היחיד ששוחחתי איתו על המצב היה נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג, ואמרתי לו שאנחנו כבר לא נמצאים בבעיה פוליטית אלא בכאוס. אני בת לאב ניצול שואה, לאם שאיבדה את אחיה במלחמת השחרור, אני מאוד ציונית ואוהבת את המדינה, ולכן כואב לי. בנוסף, המדע בארץ הוא ברמה מאוד גבוהה. פגיעה בחופש האקדמי – תהיה קטלנית", היא אומרת.
היא גם ציינה בפני שר החינוך את העובדה שלאורך כל שנות חלוקת פרס ישראל במדעי החיים, משנת 1953, קיבלו רק שלוש נשים מדעניות את הפרס, כשהיא אחת מהן. "אני לא מצויה מספיק בסטטיסטיקה, בכל מה שקשור לכמות המדעניות בכל העולם", היא אומרת לפורבס.
"אני יודעת שאצלי בקבוצת המחקר צמחו 16 פרופסורים בארץ ובעולם יחד, חצי מהם נשים. אני אומרת לכל אישה: 'זו קריירה קשה', ואם אוהבים את זה – זו קריירה מדהימה. זה לא קל – בכלל, ולאישה, בפרט – ואין מרשם להצלחה. זו קריירה קשה כשמגדלים ילדים תוך כדי. אם לא הייתי עושה משהו שאני מאמינה בחשיבות שלו – לא הייתי נשארת".
ביקרה – והחליטה להישאר
שוורץ מתגוררת בתוך מכון ויצמן למדע, בשיכון החוקרים. "זה מאוד מקצר את זמן ההגעה מהמעבדה הביתה, וזה יתרון משמעותי", היא אומרת בחיוך. "ובעיקר, זה גם לגור בפינה ירוקה". כשהייתה בת 10, ולא ידעה בכלל מה זה להיות מדענית, יצאה לטיול מבית הספר במסגרתו ביקרו במכון ויצמן, אך לא חלמה שיום אחד יעד הטיול יהפוך להיות ביתה.
"מבחינתי היה המכון Garden of Wisdom (גן החוכמה, א.ב.), זה מאוד הרשים אותי. במהלך התיכון ראיתי שיש לי חוזקה במקצועות הריאליים, ועם השנים הבנתי שהמקום שבו אני רוצה להיות זה מכון ויצמן למדע".
את התואר הראשון בלימודי כימיה, מתמטיקה ופיזיקה סיימה שוורץ באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיכה במסלול ישיר לדוקטורט באימונולוגיה במכון ויצמן. לאחר מכן המשיכה שוורץ לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת מישיגן, הצטרפה לסגל האקדמי של המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן ומונתה שם לפרופסור מן המניין.
קשה לצאת נגד תיאוריה שכל כך רווחת בקרב הקהילה המדעית?
"במדע זה מאוד קשה, מכמה סיבות: ראשית, זה יוצר נגדך עוינות. שנית, אני בעד התנגדות, כחובת ההוכחה על המדען, אבל אחרים מתרגמים את זה כ'לא מאמינים לה', ואז זה הופך להיות רדיפה מדעית קשה. קשה לקבל מענקי מחקר, קשה להעביר מאמרים לכתבי עת נחשבים.
"אחרי שנים פנתה אליי עורכת של אחד מכתבי העת הכי מכובדים במדע, ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי. תהיתי למה, הרי היא דחתה לי מאמרים במשך שנים. היא רצתה להתנצל על כך שלא האמינה בעבר שאני צודקת, והיא מעריצה אותי על כך שהתעקשתי. אין לי דבר יותר חזק מאשר לספר את זה. אלו היו שנים של התמודדות. אני מאמינה שצריך להילחם על משהו שמאמינים בו".
היית יכולה כבר לצאת לפנסיה. מה משאיר אותך בעבודה?
"בדומה לסרטן – מחלות ניווניות דוגרות בגוף הרבה שנים, עד שהן פורצות ויש סימפטומים. עכשיו אנחנו עובדים באופן אינטנסיבי על מציאת סימנים בדם לאותן המחלות – עוד לפני הופעת תסמינים.
"ובכלל, יש לי הרבה שאלות מדעיות שעוד לא פתרתי. אני מאוד אוהבת את המדע, זו השקעה אין סופית, להמציא את עצמך מחדש וכל הזמן להיות בתחרות. זה לא פשוט, אבל ההנאה האינטלקטואלית והסיפוק שווים את זה".
