בשנת 2022 עשתה פרופסור מונא מארון היסטוריה, כשמונתה לסגנית הנשיא ודיקנית למחקר ופיתוח של אוניברסיטת חיפה, ובכך הפכה לחברת הסגל האקדמי הערבייה הראשונה בישראל שהתמנתה לתפקיד זה. אבל מארון רגילה לפרוץ תקרות זכוכית – היא האישה הראשונה מהכפר שלה, עספיא, אשר השלימה דוקטורט וגם הפרופסור הערבייה הראשונה למדעי המוח בישראל.
"גדלתי בבית שבמרכזו הייתה חשיבות מאוד גדולה לקריאה וספרים", נזכרת מארון. "הוריי, שלא סיימו בית ספר יסודי, רצו שנלמד ונצטיין. אבל לא חשבתי ולא חלמתי על קריירה מדעית, ולא הייתי ילדה מצטיינת, תמיד הייתי חרוצה אך ממוצעת. לא חלמתי שביום מהימים אהיה פרופסור באוניברסיטה ובטח לא חלמתי להיות סגנית נשיא למחקר ופיתוח ולפרוץ עוד תקרה ועוד תקרה. אבל הסוד הוא התמדה. תמיד אהבתי את מה שעשיתי, נפלתי, נכשלתי, בכיתי – אבל קמתי והמשכתי קדימה ולא נתתי לרעשי הרקע להפריע לי".
מארון נולדה כאמור בעספיא, מועצה מקומית דרוזית במחוז חיפה, למשפחה ערבית־נוצרית־מרונית ולמדה בתיכון בבית הספר הערבי־אורתודוקסי בחיפה. היא המשיכה ללימודי פסיכולוגיה ואנגלית באוניברסיטת חיפה, את התואר השני והשלישי היא השלימה בפסיכוביולוגיה ואת הפוסט דוקטורט עשתה בצרפת באוניברסיטת PARIS XI, במעבדה לחקר הלמידה וזיכרון.
כשמדובר בריבוי הזהויות שלה, מארון אומרת כי "זה אחד הדברים הכי טובים שאלוהים נתן לי, אני גאה במה ובמי שאני. ההצלחה שלי היא ביכולת שלי להבין את כולם ולנוע בין המעגלים בהרבה חופשיות כי סטטיסטית אני בעצם לא קיימת. הייחודיות הזאת דווקא הקלה עליי והיוותה יתרון. יש אנשים שמתקשים בתוך עצמם ומרגישים שחייבים לבחור זהות אחת, אני לא, אני כל אלה ביחד. זה מה שאני ומי שאני – ישראלית, ערביה, נוצרייה מארונית ואשה".
שמש נצחית בראש צלול
מחקריה של מארון מתמקדים בנוירוביולוגיה של למידה, זיכרון וחקר רגשות והיא לומדת את הבסיס העצבי של הפרעת חרדה ופוסט טראומה. במחקריה בוחנת מארון את האפשרות "למחוק" זיכרונות של פחד באמצעות חסם שניתן בהזרקה, לטובת נפגעי טראומה או הלם קרב.
"בניגוד לסוגים אחרים של למידה, למידה רגשית הכי קל ללמוד", מסבירה מארון. "כולנו זוכרים את הנשיקה הראשונה וכל אירוע משמח אחר. אנחנו זוכרים מה לבשנו, איפה היינו ועם מי שמחנו. זיכרונות אלה מעלים חיוך והם נשארים איתנו ועושים לנו טוב.
"בדומה לזיכרונות הטובים האלה, למידת פחד מתרחשת גם היא מהר, ונשארת 'טרייה' בזיכרון להרבה מאוד זמן, לפעמים לכל החיים. אך בניגוד לזיכרונות הטובים – היא משבשת לנו את החיים, מפחידה ומשתקת. תמיד עניין אותי להבין איך הפחד נוצר בפעם אחת, למה לוקח כל כך הרבה זמן לנסות להפחית אותו ומדוע הוא אף פעם לא נעלם, אולי כי יש לי בעצמי פחדים שהייתי שמחה לשכוח.
"כל המניפולציות שאנו מנסים, החל מטיפול פסיכולוגי ופרמקולוגי, לא מעלימים פחד, הוא תמיד איתנו. במעבדה אנו מנסים, עם מודל של חולדה, לנסות למחוק אותו על ידי שימוש בחומרים שמוזרקים ישירות למוח של החיה. שאלה אתית שנשאלת היא האם טוב להעלים את הפחד ולמחוק אותו? למה הוא משמש אותנו? כמובן שאנחנו מדברים פה על איזון בין זיכרון של פחד שמלמד אותנו לגבי סכנות לזיכרון של פחד שמשתק אותנו".
"הערבים נוהרים לקמפוסים"
במקביל להישגיה האקדמיים, מארון פועלת רבות לקידום ההשכלה הגבוהה בחברה הערבית, ובעיקר לימודי מדעי המוח בקרב בנות ערביות. מארון היא ממקימות עמותת אל מראם לעידוד לימודי מדעים בקרב תלמידים ערבים.
"מערכת ההשכלה הגבוהה הביאה אותי לשבור הרבה תקרות זכוכית, בלי ההשכלה הגבוהה לא היה לי סיכוי להתקדם", משתפת מארון. "אני רואה בעצמי כבונת גשרים ומאפשרת לצעירים וצעירות, ערבים וערביות – אך לא רק, גם חרדים וגם אתיופים – להאמין שבאמצעות ההשכלה הגבוהה הכל אפשרי. במעבדות שלנו לנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה סטודנטים ערבים משתלבים עם יהודים, והפסיפס האנושי הזה מתחיל לייצר חיבורים כמו רשת עצבית בנושאים מדעיים ובשאלות מחקר – הם מתפתחים ביחד.
"אני רואה שהשילוב וההצלחה שלנו בחברה הישראלית היא דרך האקדמיה. אנו עדים למהפכה של 'הערבים נוהרים לקמפוסים' ועוד בתחומים של הנדסה והייטק. אני וקבוצת פרופסורים ערבים, שחוגגים השנה 10 שנים להיווסדה של עמותת אל מראם, פועלים באופן התנדבותי בבתי ספר בחברה הערבית ומעניקים הרצאות השראה בכדי לעודד תלמידים ללמוד מדעים".
באשר לעתיד, מארון שואפת להמשיך ולפתח את מחקריה. "ברמה האישית, אני חוקרת. אני רוצה להמשיך במחקר שאני עושה, כשכל יום מלהיב אותי מחדש. ברמה המקצועית, יש לי אחריות על קידום המחקר באוניברסיטת חיפה, הבית שלי. ברמה הלאומית – אני רוצה לראות שהחברה הישראלית תוכל לשמור על ערכי הדמוקרטיה ועל שילוב מיעוטים בה דרך שוויון הזדמנויות".
