"אני יוצרת בובות שעוזרות להיזכר בחוויות שהיינו רוצים לחבק פעם נוספת"

ככל אחד צובר בחייו זיכרונות וגעגועים לחוויות ותחושות. חזקים מכל הם הגעגועים לאדם קרוב שכבר איננו. בסטודיו בובות געגוע, מטרת העל היא להשיב לאנשים את אותו זיכרון חמקמק.

"לקראת סיום הלימודים בבצלאל בשנת 2015, נשארו לי הרבה בדים מפרויקט הגמר שלי ולא מצאתי להם ייעוד", מספרת ננה ורשבסקי, מייסדת הסטודיו. "התחלתי לגזור ולתפור עד שהתקבלה הבובה הראשונה. זה היה מבחינתי סוג של נס, תוצר לוואי מופלא מעבודת הגמר שלי", היא מספרת.

התוצר המקרי הפך עם הזמן לעבודה במשרה מלאה. "זה היה פשוט תענוג טהור, בדיוק מה שרציתי לעשות. עם הזמן העשרתי את הידע שלי, הלכתי לקורסים מקצועיים והתחלתי למכור את הבובות שיצרתי".

שנתיים לאחר מכן חלה תפנית משמעותית שהובילה את הסטודיו לפעול במתכונתו הנוכחית. לקוחה שהגיעה עם בגדים של אימה המנוחה ביקשה לתפור מהם בובות שישמשו מזכרת ייחודית לבנותיה ואחייניה. ההתנסות הראשונית שהיתה מוצלחת, הולידה את העסק החדש והייחודי.

"אחרי שקיבלה את הבובה, הלקוחה פנתה אלינו וכתבה הודעה שנכנסה לנו ללב: 'קיבלנו את בובת געגועינו'. כך הסטודיו קיבל את שמו ואת הייעוד החדש שלו. מאז זה מה שאני עושה, יוצרת בובות המיועדות לנצור געגועים שונים, זיכרונות מאנשים, מקומות וחוויות שהיינו רוצים לחבוק פעם נוספת", היא מספרת.

"לפעמים לא מדובר בגעגוע רק למי שאיננו", היא מדגישה. "חלק מהבובות משלבות בגדי תינוקות של ילדים שבגרו, אחרות משלבות חלקים מחולצת המזל בתיכון או משמלת כלה ישנה. בתקופת הקורונה למשל פנתה אלינו סבתא שגרה רחוק מנכדיה ורצתה לשלוח להם בובה בשילוב של הבגדים שלה".

בצל אתגרי המגפה, נדמה כי הקורונה שהרחיקה קרובי משפחה לתקופה ממושכת דווקא הועילה לפעילות הסטודיו. "היקף ההזמנות גדל", מאשרת ורשבסקי, "הגדלתי את העסק. הייתי צריכה לבלות לילות שלמים בסטודיו כדי להשלים את ההזמנות וגם הוספתי עובדת שתתמקד בקשר עם הלקוחות".

מעבר לרעיון הליבה הייחודי לסטודיו, גם שיטת העבודה בו, המתמקדת בשימוש בחומרים ממוחזרים וממוקד במניעת צריכת יתר, השפיעה על הצרכנים. "אני חושבת שזה קשור גם לתקופה עצמה וגם למודעות הגוברת לצרכנות נבונה, צמצום פסולת ורצון להשקיע במוצרים שיישארו איתנו לאורך השנים. אנחנו פועלים לפי הערכים האלו. הפח בסטודיו לדוגמה מתמלא ונזרק רק אחת לשלושה חודשים", מגלה ורשבסקי.