סילבן אדמס, כך נראה, הוא איש של משימות מיוחדות. תנו לו יעד, והוא יהפוך עולמות להגיע אליו. כמו טיל מונחה שננעל על מטרה. ההבדל היחיד הוא שבדרך כלל הוא זה שמציב לעצמו את המטרות.
כך היה כשנטל מאביו את החברה המשפחתית המצליחה והפך אותה לאימפריית נדל״ן (״בסוף אבא שלי עבד אצלי״); כך היה כשבגיל 40 פלוס החליט להפוך לרוכב אופניים מקצועי והפך לאלוף עולם (פעמיים); כך היה כשהחליט להתמסר לעולם הפילנתרופיה והתחייב למסור יותר ממחצית מהונו האישי (״ההחלטה לקחה לי 15 שניות״), וכך גם היה כשהחליט יחד עם אשתו מרגרט לארוז חיים שלמים, להשאיר מאחור משפחה, חברים וקהילה – ולעבור לישראל. כל זה במטרה להפוך ל״שגריר של רצון טוב למען ישראל״, בדיוק כפי שביקש לחרוט על כרטיס הביקור הרשמי שלו. כעת יש לו משימה חדשה.
אדמס אומנם מרבה להתראיין לתקשורת הישראלית, אבל נדיר מאוד לשמוע אותו מתבטא בקשר לכסף. עוד יותר נדיר לשמוע ממנו מה הוא חושב שאחרים צריכים לעשות איתו. אבל צו השעה מחייב. המיליארדר הישראלי־קנדי לקח בצעירותו את המושכות על החברה המשפחתית שהקים אביו והפך אותה לאימפריית נדל״ן, אשר החזיקה בשיאה יותר מ־100 מרכזי קניות, שטחי משרדים, נכסים תעשייתיים ונכסי מגורים בצפון אמריקה. בשנים האחרונות הוא לא מסתפק בוויתור על מרבית ההון שאת רובו הגדול יצר בעשר אצבעות. הוא מבקש לקבוע סטנדרט גבוה של פילנתרופיה בישראל, ועל הדרך לחולל שינוי תודעתי בקרב האליטה העשירה פה.
״בתור ילד גדלתי בסביבה של נדבנות״, מספר אדמס בראיון מיוחד לפורבס ישראל. ״זאת הייתה התרבות סביבי, וככל שהעושר בבית גדל, כך גדלה גם הנתינה – זה היה דבר כמעט רפלקסיבי. חיינו במדינה עשירה ובסביבה עשירה ובזכות ההון שאבי צבר הייתה לנו, למזלנו, גם את האפשרות לתת בחזרה.
"לעומת זאת, ישראלים עשירים רבים שנולדו פה, גדלו במדינה ענייה. אני זוכר מהביקורים הרבים שלי בישראל בשנות ה־70׳, עד כמה ענייה הייתה אז המדינה, אפילו בשר היה מוצר מותרות פה״, הוא נזכר. ״הם לא גדלו באותה סביבה שבה אני גדלתי. אז אני משער שהסיבה לכך שהעשירים בישראל תורמים פחות, היא שהם פשוט לא מכירים פילנתרופיה כמו שאני מכיר אותה״.
מיליארדרים בן לילה
אך הדברים השתנו, וישראל נחשבת היום לאחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם – עשירה יותר מגרמניה, אם בוחנים את נתוני התוצר לנפש. ההון העצום שזרם לכאן, שחלק גדול ממנו נותב אל תעשיית ההייטק הרותחת, הפך כמה מעשירי ישראל למולטי־מיליארדרים. ישראלים רבים אחרים, יזמי הייטק בעיקר, נהפכו למולטי־מיליונרים, חלקם אף למיליארדרים, בן לילה. ועדיין, חרף עלייה שנרשמה בשנים האחרונות בהיקף התרומות בישראל על ידי תורמים אמידים, בהשוואה למצב במדינות מתקדמות אחרות – אנחנו עדיין משתרכים מאחור.
מחקרים ודוחות שהתפרסמו בעשור האחרון מביאים את העובדות היבשות המצביעות, כפי שטוען אדמס, על תרבות פילנתרופיה מקומית שאינה מפותחת דיה, לפחות לא בהשוואה ליתר מדינות העולם המערבי. פרסום מיוחד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראה כי שיעור הפילנתרופיה לנפש בישראל ושיעור הפילנתרופיה מהתוצר בישראל, נמוכים מאלה שנרשמו בהולנד, שוויץ, גרמניה, בריטניה או ארה״ב למשל.
מחקר מקיף על הפילנתרופים בישראל, שנערך במרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית, קבע כי אנשים שמוצאם מאמריקה ומאירופה נוטים להשתייך לקבוצת התורמים במידה רבה יותר מאשר ילידי הארץ. ״תוצאות אלה תומכות בהשערה הקודמת כי המהגרים מביאים את תרבותם הפילנתרופית ואת מסורת הנתינה שלהם למדינה המארחת״, קובעים כותבי הדוח. ״ואכן, מי שנולדו במדינות מערביות עשירות שיש בהן מסורת ארוכת שנים של תרומות נוטים יותר לתרום, ובקרב הפילנתרופים הם התורמים הנדיבים ביותר ותורמים את הסכומים הגבוהים ביותר״. בנוסף מגיעים חוקרי מרכז טאוב למסקנה מעניינת נוספת: ״רק חלק קטן מן המועסקים בתחום ההייטק תורמים, וייתכן שהנורמות הפילנתרופיות טרם התבססו במגזר צעיר זה – כפי שהתבססו בענפים ותיקים יותר״, מדגישים החוקרים במסקנות המחקר.
״פילנתרופיה עובדת על בסיס היגיון פשוט. אתה חכם, עבדת קשה, צברת הון בזכות יכולת וכישרון אישי – אבל בסופו של דבר גדלת במדינה שנתנה לך את החינוך, את ההזדמנות ואת הכלים להתפתח ולהפוך למי שנהיית היום. זאת שאלה של רצון לתת בחזרה לחברה״
״כפי שאני רואה זאת לפחות, פילנתרופיה עובדת על בסיס היגיון פשוט״, טוען אדמס. ״אתה חכם, עבדת קשה, צברת הון בזכות יכולת וכישרון אישי ואתה יוצא דופן בהרבה מובנים – אבל בסופו של דבר גדלת במדינה שנתנה לך את החינוך, את ההזדמנות ואת הכלים להתפתח ולהפוך למי שנהיית היום. בלי כל אלה, בחיים לא היית מגיע לאן שהגעת״, הוא פוסק בנחרצות. ״לכן זאת שאלה פשוטה של רצון לתת בחזרה לחברה – החברה שבה פיתחת את ההצלחה שלך, שבה זכית לאפשרויות ליצור״.
"כמה כסף אדם צריך?"
השאלה המוסרית שמעלה אדמס שייכת לדיון ערכי סוער שמעורר בשנים האחרונות פולמוס נרחב וזוכה לתשומת לב ציבורית רבה – בעיקר בזכות העלאת המודעות לעניין דווקא מצד העשירים ביותר. מולטי מיליארדרים כמו ביל גייטס, וורן באפט או ריי דליו, שצברו הון עתק במהלך חייהם. הם עשו זאת בעיקר בזכות שיטה כלכלית המקדשת ערכים של יוזמה חופשית, כלכלת שוק וזכות קניין אישי – אותה שיטה קפיטליסטית אפשרה ליזמים מוכשרים כמותם לתרגם כישרון, יכולת ויוזמה אישית, להרבה מאוד כסף. לטענתם, אולי יותר מדי כסף. השיטה להשקפתם היטיבה עימם יותר מדי ותגמלה אותם באופן לא פרופורציונלי, ועל כן, כפי שהם רואים זאת, הם מחויבים לתת בחזרה.
קרוב ל־2,700 מיליארדרים מככבים ברשימה העולמית האחרונה של פורבס שפורסמה השנה. על פי הערכות השווי הם מחזיקים בהון מצרפי עצום הנאמד בכ־13 טריליון דולר, סכום השווה לתוצר השנתי הכולל של כלכלת סין, לא פחות. ולמרות ההון האדיר שמצוי בחזקתם, רק שבריר מכך מתגלגל הלאה. רוב המסה הקריטית מהעושר הזה נותר בחזקת מעטים ומועבר בירושה מדור לדור. "זה כאילו שהם מנסים למקסם כמה זמן המוסד שבנו יכול להתקיים", טוען גייטס בראיון מיוחד לפורבס, "בניגוד לשאלה האמיתית שהם צריכים לשאול את עצמם: האם יש דברים בעלי השפעה רבה יותר שהם יכולים לעשות עכשיו?".
גייטס, ששם לו למטרה לדחוק את שמו מרשימת המיליארדרים של פורבס באמצעות תרומות מאסיביות לקרן הצדקה שהקים עם אשתו לשעבר מלינדה, לא לבד. אבל הוא בהחלט נמצא בעמדת מיעוט בקרב אליטת ההון העולמית – והמצב פה בישראל לא שונה. 236 מיליארדרים, פחות מעשירית ממספרם הכולל בעולם, חתומים על ה־Giving Pledge, היוזמה של וורן באפט וביל גייטס אשר חותמיה מתחייבים לתרום את מרבית הונם בעודם בחיים למטרות פילנתרופיות שונות. הם באים מ־28 מדינות, וסילבן אדמס הוא הנציג היחיד מישראל ברשימה המכובדת הזו (נכון להיום).
את הראיון עימו אנו עורכים בדירת הפנטהאוז המפוארת שלו, אותה רכש בעלות משוערת של 120 מיליון שקל – הנחשבת כיום כדירה היקרה ביותר בישראל. זוהי תפאורה אידאלית שממחישה בדיוק את המסר המזוקק שהוא מנסה להעביר – אפשר לחיות חיים עשירים ומפנקים, ליהנות מכל מנעמי החיים שמאפשר חשבון בנק מרופד בהרבה מאוד דולרים ועדיין לתרום סכומים גדולים. אפילו לוותר על מרבית ההון שצברת ועדיין להיחשב עשיר מופלג.
אדמס הוא לא אדם סגפן. רחוק מכך. וכפי שניתן לראות, הוא ממש לא נותן להתחייבות הפילנתרופית שנטל על עצמו למנוע ממנו מתענוגות החיים והאפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות שמאפשרים לו הנכסים הרבים שצבר במהלך חייו. דווקא העובדה הזו, הופכת את הדברים שהוא משמיע לאותנטיים, כנים ומהדהדים בעוצמה רבה יותר.
״מגיעה השעה שאדם צריך לשאול את עצמו כמה עושר הוא באמת צריך לצבור לעצמו? כמה עושר הוא באמת צריך להוריש לילדיו?״, מדגיש המיליארדר בקול כבד. ״מעציב אותי שאין יותר ישראלים עשירים ואמידים שתורמים יותר, אבל אני מבין שזה תהליך ארוך ומתמשך. בינתיים אני מנסה להוביל ולשמש דוגמה. להראות שיש דרך אחרת ושאפשר ליהנות משני העולמות. לחיות את חיי המותרות שעבדנו כל כך קשה להשיג מצד אחד וגם לקבל את תחושת הסיפוק האדירה של הנתינה בחזרה. זה אולי נשמע נדוש ושחוק אבל אני מבטיח לך, זה כל כך נכון. תחושת הסיפוק שאני מקבל ממה שאני עושה היא כל כך עמוקה ומשמעותית ואני מעודד ישראלים אחרים לעשות כמוני״.
חשיפה חסרת תקדים לישראל
בתוך ארבע שנים בלבד גייס אדמס סכומים גדולים מהונו האישי ותרם או השקיע בישראל סכום חריג הנאמד כבר בכמה מאות מיליוני דולרים. מלבד תרומות לארגונים, יוזמות ופרויקטים שונים כמו הקמת הוולודרום, הקמת מכון מצוינות לספורט, הקמת בית חולים לילדים בחולון או בית חולים לרפואה דחופה בתל אביב, הביא לכאן הפילנתרופ הישראלי־קנדי אירועי תרבות וספורט בינלאומיים, עתירי רייטינג וצופים בקנה מידה עולמי.
"ישראל שעברתי אליה היא מדינה ליברלית, פתוחה, סובלנית, דמוקרטית ובטוחה, לא פחות מקנדה, המדינה שעזבתי. לאנשים יש רושם מוטעה לגבי מה שקורה כאן בגלל כל הרעל שנשפך על ישראל. הם מגיעים לכאן בפעם הראשונה ובטוחים שהם נכנסים לאזור מלחמה. זה מטורף"
מאז קיץ 2018 ביקרו כאן תחת חסותו ובמימונו כמה מכוכבי הספורט והתרבות הגדולים ביותר בעולם – ליונל מסי ולואיס סוארס (יחד עם כל כוכבי נבחרות ארגנטינה ואורוגוואי), מדונה (שהבליחה להופעה קצרה במסגרת האירוויזיון שנערך בתל אביב), וכן רוב כוכבי הליגה הצרפתית בכדורגל, שהתחרו בישראל במסגרת רשמית של ה׳סופר־קאפ הצרפתי׳.
האירוע הגדול ביותר שהביא אדמס לישראל (עד כה לפחות), היה הג'ירו ד'איטליה, מרוץ האופניים שנחשב לאחד מאירועי הספורט הגדולים בעולם והגדול ביותר שהתקיים אי פעם בישראל. בהקמתו והפקתו השקיע סכום אדיר שמוערך בכ־25 מיליון יורו. יותר מ־800 מיליון צופים מ־194 מדינות צפו במרוץ שהתפרש כמעט לכל אורכה של המדינה, מחיפה ועד אילת – חשיפה בינלאומית רחבה שהפכה לתשדיר פרסומת של שלושה ימים רצופים לנופי הארץ ולתיירות בישראל. מלבד החשיפה חסרת התקדים, הפך ההישג של הבאת אירוע בסדר גודל כזה לייחודי, לאור העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהמרוץ היוקרתי נערך מחוץ ליבשת אירופה.
אדמס לא מסתפק בהישג הזה וכבר עובד להביא לארץ גם את ה׳טור דה פראנס׳, מרוץ אופני הכביש היוקרתי בתבל המתקיים מאז 1903 וזוכה על פי ההערכות לחשיפה של למעלה מ־40 מיליון צופים בצרפת ועוד 2.6 מיליארד איש ברחבי העולם.
אי אפשר שלא להעריך את הדרייב המיוחד, הנמרצות ו׳הבולדוזריות׳ שאדמס מביא עימו, גם אם בסופו של דבר המרוץ היוקרתי לא ינחת בישראל. את אותו הלהט התחרותי, המקצוענות והאינסטינקטים החדים שעזרו לו להזניק את חברת הנדל״ן המשפחתית, או לקטוף עשרות תארים ומדליות בתור רוכב אופנים מקצועי – הוא מביא לעולם הפילנתרופיה. גם שנים אחרי שפרש מניהול החברה המצליחה והעביר אותה לבנו, סדר היום שלו, במסגרתו הוא פועל לקדם יוזמות, מוסדות ופרויקטים חברתיים והתנדבותיים שונים – לא מותיר לו המון זמן למנוחה.
ימים ספורים לפני הראיון בביתו, חנך בטקס מיוחד, בנוכחות ראש הממשלה ונשיא המדינה, את חדר המיון החדש והמתקדם באיכילוב, שעבור הקמתו תרם כ־25 מיליון דולר. משם המשיך לטקס הענקת מלגות במסגרת תוכנית ׳מלגות אדמס׳ של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שם נשא דברי ברכה בפני דוקטורנטים מצטיינים. יממה קודם לכן חזר מרומא, שם פגש קבוצה של 70 נשים אפגניות (ספורטאיות בעיקר) אותן סייע להציל מאימת שלטון הטאליבן, בזכותו ניצלו עד היום 237 פליטים ופליטות שקיבלו מקלט באיטליה.
בתחילת אותו השבוע היה בפריז, שם השתתף בטקס הסיום של ה'טור דה פראנס', שנערך בשאנז אליזה. במהלך ימי המרוץ ליווה את קבוצת הרכיבה שלו ׳ישראל פרמייר טק׳, שרשמה הישג מרשים כשהייתה לקבוצת הרכיבה הישראלית הראשונה בהיסטוריה לזכות במקטע במרוץ האופניים היוקרתי בעולם (ועוד עשתה זאת פעמיים באותו מרוץ). אדמס חתום כאחד ממקימי הקבוצה, מבעליה העיקריים והמממן הגדול ביותר שלה, שתקציבה השנתי נאמד ביותר מ־20 מיליון יורו בשנה (דומה לתקציב מועדון הספורט הגדול והוותיק במדינה, מכבי תל אביב בכדורגל).
שעות ספורות אחרי סיום הראיון הוא כבר נמצא בדרכו לאצטדיון בלומפילד למפגש ה׳סופר־קאפ הצרפתי׳, בין אלופת צרפת, פריס סן ז׳רמן ומחזיקת הגביע הצרפתי, נאנט, אותו הביא לישראל ביוזמתו זו השנה השנייה ברציפות. איתם מגיעים גם כמה מהכוכבים הגדולים והמפורסמים בתבל, על מאות מיליוני עוקביהם ברשתות החברתיות, כמו ניימאר הבריזלאי וליאונל מסי, שזו הפעם השנייה שנוחת בישראל בשנים האחרונות, ביוזמתו של המיליארדר הישראלי־קנדי.
"שגריר של רצון טוב"
במהלך השיחה איתו ניכר שאדמס אוהב שאלות ישירות. כך הוא גם נוהג לענות – תשובות ישירות, חדות. לכן כששואלים אותו באופן ישיר ״מה הוא עושה פה בכלל?״ ו״מה גרם לו בשלהי העשור השישי לחייו לעזוב חיים נוחים ולמקם מחדש את מרכז עולמו דווקא בקלחת המיוזעת של המזה״ת?״, לא מפתיע לקבל ממנו בחזרה תשובה חדה ומהירה: ״לשרת את ישראל״. מיד אחר כך יזנק במהירות אל החדר השני וידלג חזרה בהתלהבות כשבידו כרטיס ביקור לבן, מעוטר במגן דוד כחול ועליו כיתוב פשוט ונקי שמתמצת מבחינתו הכל: ״סילבן אדמס – שגריר של רצון טוב למען ישראל״.
״בשורה התחתונה אנשים שואלים אותי למה אני עושה את מה שאני עושה, ואני עונה להם תשובה פשוטה – תיקון עולם. אלה הם בעיניי הערכים של העם היהודי. אנחנו חייבים להגן על ישראל. ואני לא מדבר רק על מדינת ישראל אלא על עם ישראל כולו, על הערכים היהודיים שלנו״
״הייתי אדם מאוד פרטי בקנדה. הפוך לגמרי מהפרסונה שלי פה. ואתה יודע למה לא התראיינתי שם?״, שואל אדמס ולא מחכה לתשובה, "כי הם היו שואלים אותי רק על דבר אחד – כסף! זאת הסיבה שמעולם לא שקלתי אפילו להתראיין שם לתקשורת. אבל כאן המצב שונה. פה אני מרבה להתראיין כי יש לי מטרה ברורה".
אדמס שואף להציג לעולם את מה שהוא מכנה "ישראל הנורמלית", ובוחר להתעמת עם התדמית הבעייתית והשלילית, כפי שזו מצטיירת לעיתים קרובות באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. הוא עושה זאת על ידי ״דיפלומטיה פוזיטיבית״ – הסברה חיובית שחושפת בפני קהלים גדולים בעולם את הצדדים היפים של החברה והמציאות בישראל.
למה אתה מתכוון כשאתה אומר ״ישראל הנורמלית״?
״אנחנו מדינה מערבית ודמוקרטית – זאת ישראל הנורמלית. ישראל שעברתי אליה היא מדינה ליברלית, פתוחה, סובלנית, דמוקרטית ובטוחה, לא פחות מקנדה, המדינה שעזבתי. לאנשים יש רושם מוטעה לגבי מה שקורה כאן בגלל כל הרעל שנשפך על ישראל. הם מגיעים לכאן בפעם הראשונה ובטוחים שהם נכנסים לאזור מלחמה. זה מטורף.
״יש פער בין התדמית של ישראל בעולם לבין מה שהיא באמת. זה קורה בגלל התקשורת העולמית שהיא אובססיבית לגבי 'הסכסוך'. בכל יום אני קורא את המונטריאול גאזט (אחד העיתונים הוותיקים בקנדה, א.ז.) וכמעט בכל פעם אני נתקל במאמר או כתבה שלילית על ישראל. כל דבר קטן פה מקבל תהודה. עיתונאית נהרגה באזור לחימה וכל כלי התקשורת בעולם מסקרים את זה במהדורה הראשית. אתה לא קורא על כל העיתונאים שנהרגים באוקראינה. אתה יודע כמה עיתונאים נהרגים שם? אתה לא קורא על מדינות גדולות בהרבה מישראל – הודו או ברזיל. אפילו רוסיה לא הייתה מקבלת כיסוי כזה לולא המלחמה. אבל על ישראל אתה קורא כל יום. יחסית לגודל שלנו יש פה את שיעור העיתונאים הגבוה ביותר בעולם והם צריכים למצוא סיפור טוב ומעניין, אז אני לא באמת מאשים אותם.
״בנוסף יש את מי שאני מכנה 'השונאים', כל הארגונים שקוראים להחרים את ישראל, כמו תנועת ה־BDS, ששונאים אותנו לא משנה מה נעשה. הם שונאים אותנו בגלל מי שאנחנו. את האובססיה שלהם לגבי ישראל אני יכול להסביר רק על ידי דבר אחד – אנטישמיות״.
אתה בעצם מנהל מלחמת הסברה על התודעה העולמית ובסופו של דבר לא משנה איך נהפוך את זה, הנטייה הטבעית של התקשורת ודעת הקהל היא לאמץ את הנרטיב של ״הצד החלש״ בקונפליקט ולהזדהות עם האנדרדוג. אתה לא חושש שאתה מנהל פה קרב שהוא אבוד מראש?
"בהחלט לא. זה לא קרב אבוד. הוא לא אבוד בזכות האנשים שלהם אני קורא 'הרוב הדומם'. אנחנו לא נשכנע את האנטישמים והשונאים – זה ברור. והפרויקט שלי, להציג את ישראל הנורמלית, גם לא מדבר לקבוצה הזו, בגלל שאין טעם לשכנע אותם. אבל אנחנו צריכים להילחם בקרב הזה. לטעון את הטיעונים בעד ישראל. אנחנו צריכים להגן על עצמנו. להציג את הפנים היפות של ישראל בפני הקבוצה הגדולה ביותר בעולם שלא שונאת אותנו. הרוב הדומם הם אנשים א־פוליטיים וספורט ותרבות הם הפלטפורמות הטובות ביותר להגיע אליהם. 280 מיליון איש צפו באירוויזיון מתל אביב, 2.6 מיליארד איש ראו את קבוצת הרכיבה הישראלית ב'טור דה פרנס'. הפרויקט שלי מגיע למיליארדי בני אדם".
לצד הפידבקים החיובים שאתה מקבל, מושמעת נגדך ביקורת שטוענת שבאמצעות הצגת ״הפנים היפות של ישראל״ אתה למעשה מסייע להסתיר את הבעיות האמיתיות שיש כאן.
"עיתונאים מחו״ל שואלים אותי אם אני עושה פוליטיקה מהספורט. אני לא עוסק בפוליטיקה. זאת דיפלומטיה. יש אנשים שקוראים למה שאני עושה 'Sportswashing', (שימוש בספורט כדי לשפר תדמית בעייתית, א.ז.) אני קורא לזה 'Sportsdiplomacy'. ואין בכך שום דבר רע. ניקסון עשה זאת עם נבחרת הפינג־פונג האמריקנית, כדי לחמם את היחסים עם סין. מה רע בזה?! אני משתמש בספורט כדי לבנות גשרים בין אנשים ואני עושה את זה בשמחה רבה".
מה לגבי הביקורת שמושמעת נגדך פה בישראל?
״אני מרחם עליהם. האירועים שאני מביא לפה – אם זה ה'ג׳ירו דה איטליה', מדונה או מסי – הם חגיגה גדולה של כיף והנאה. ובזמן שכולנו נהנים באוויר הפתוח הם יושבים בחדר חשוך עם מנורה קטנה וכותבים דברים נוראיים.
"אני באמת מרחם עליהם. הם לא נורמליים. הם לא מבינים איך העולם עובד. אז לא אכפת לי מהביקורת שלהם, הם לא מעניינים אותי.
״יש מבקרים שקוראים לישראל מדינת אפרטהייד – זה בעיניי עלבון לאנשים שסבלו מהאפרטהייד בדרום אפריקה. הייתי עכשיו באיכילוב בטקס חניכת בית החולים לרפואה דחופה. הבחור שאחראי שם על כל ה־IT הוא בחור נחמד בשם מוחמד. אתה חושב שלמישהו היה אכפת מה הדת או הגזע שלו? האם משנה לך באמת אם לרופא שמטפל בך קוראים אברהם או איברהים? בוודאי שלא. אתה יודע שהוא שם לתת לך את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. לך זה לא משנה אם הוא ערבי ולו זה לא משנה אם אתה יהודי. זאת בדיוק החברה שלנו שאנו חיים בה.
״בשורה התחתונה אנשים שואלים אותי למה אני עושה את מה שאני עושה, ואני עונה להם תשובה פשוטה – תיקון עולם. אלה הם בעיניי הערכים של העם היהודי. אנחנו חייבים להגן על ישראל וכשאני משחק הגנה אני עושה את זה בצד של היריב שלי, בהתקפה. על ידי לקיחת יוזמה, כשהכדור שלי בצד השני של המגרש. רק ככה אפשר להבקיע ולנצח. ואני לא מדבר רק על מדינת ישראל אלא על עם ישראל כולו, על הערכים היהודיים שלנו. זה מה שהופך את העם היהודי לכל כך מיוחד ומה שעשה אותו במיוחד במשך אלפי שנים. להיות אור לגויים ולעשות תיקון עולם״.
