בשנים האחרונות נראה כי חוסר האיזון והיחס הלא פרופורציונאלי בין מספר הנשים העובדות בסקטור הבריאות לבין מספר הנשים המחזיקות בתפקידי ניהול משמעותיים מתייצב ומשנה את פניה של מערכת הבריאות הישראלית.
תפקידי הניהול הבכירים בבתי החולים, שעד לפני שנים לא מעטות אוישו באופן גורף ובלעדי על ידי גברים, מאוישים היום על ידי נשים דומיננטיות, משפיעות ופורצות דרך. באותה השנה שבה ציינו את הכיבוש הנשי של עולם הבנקאות, שמאז חזר להיות מנוהל על ידי גברים, היו בישראל רק שתי מנהלות בתי חולים. היום לא פחות מחמישה בתי חולים מנוהלים בידי נשים.
ד"ר ענת אנגל, מומחית לרפואה פנימית ומנהל מערכות בריאות מנהלת את בית החולים וולפסון; ד"ר אסנת לבציון־קורח, רופאת ילדים מוסמכת, מנהלת את המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) והיא האישה הראשונה בישראל שנבחרה לנהל בית חולים ציבורי; ד"ר תמר אלרם, מומחית ברפואת נשים, מנכ"לית בית החולים הדסה הר הצופים; ד"ר רויטל בר אושר, מומחית ברפואת ילדים ובמנהל רפואי מנכ"לית המרכז הרפואי יוספטל ומרחב אילת; וד"ר אפרת ברון־הרלב, מומחית ברפואת ילדים ומנהל רפואי, מנהלת את מרכז שניידר לרפואת ילדים.
מנהלות בכירות אלה הובילו את מערך הרפואה הישראלי בעיצומה של אחת התקופות המאתגרות והמורכבות שידעה הרפואה המודרנית. משבר הקורונה החמור טלטל בחוזקה מערכת שגם כך בימי שגרה רעועה התקשתה לעמוד על שתי רגלים יציבות. התגלגלות האירועים במהלך השנתיים האינטנסיביות של המגפה, אפופות בחוסר ודאות קיצוני, הצריך מכוח האדם ברמת הניהול הבכירה יכולת הסתגלות מהירה וניהול תחת מחסור במשאבים.
אבל עדיין, יש לאן לשאוף. בתי החולים המהווים את מרכזי העל – שיבא, איכילוב ובילינסון, יחד עם שני בתי החולים האוניברסיטאיים הגדולים סורוקה ורמב”ם – עדיין מנוהלים על ידי גברים, וכך מאז הקמתם.
