היא נחשבת לאחד הכישרונות הצעירים והגדולים בארץ ⋅ מככבת ב"סיפור הפרברים", "שיער" ו"אפס ביחסי אנוש", והייתה מועמדת לפרס אופיר ⋅ כשהיא נשאלת על הייחוס המשפחתי, מודה משי קליינשטיין כי לפעמים הוא פתח לה דלתות – אבל תמיד היא צריכה להוכיח את עצמה
כשהייתה ילדה, ההורים שלה ניסו להניא אותה מהחלום שלה – להיות זמרת. זה קורה במשפחות הכי טובות, אבל חייבים להתעכב על זה אם לילדה קוראים משי קליינשטיין וההורים שלה הם ריטה ורמי קליינשטיין, שניים מהאומנים האהובים והמצליחים ביותר בישראל. "הם פשוט ידעו על בשרם כמה המקצוע הזה קשוח ושעדיף לא להיות בו", מסנגרת עליהם הבת.
משי התעקשה. "רציתי לשיר בטלוויזיה", היא אומרת. ההורים הבינו את הבעירה הפנימית, זו שמניעה את הילדה עד היום, והבהירו לה שהם רק רוצים להגן עליה ומעדיפים שתגדל "ילדה רגילה". הפתרון שמצאו היה יצירתי במיוחד: דיבוב. "כך מגיל צעיר יכולתי להיות במקצוע וליהנות מאנונימיות מוחלטת, ועד היום, 24 שנים אחרי העבודה הראשונה, אני נהנית מהאנונימיות בדיבוב".
הפרטיות חשובה לקליינשטיין. גם הרצון להישאר תמיד עם שתי רגליים על הקרקע. היא מסומנת כאחד הכישרונות הצעירים הגדולים בארץ. ברזומה שלה השתתפות במחזות זמר "סיפור הפרברים", "שיער" ובקומדיה המוזיקלית המצליחה "אפס ביחסי אנוש", וגם מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר השנה על תפקידה בסרט "תמונת ניצחון".
ולמרות זאת והביקורות שתמיד מפרגנות – היא שומרת על צניעות. "אמא שלי הייתה מסיימת הופעה בקיסריה וחוזרת הביתה לעשות כלים. ככה חינכו אותי", היא אומרת. "אנחנו בית פרטי, ההורים שמרו על הפרטיות שלהם ושמרו עלינו מפני העולם שבחוץ".
את מבינה עכשיו מפני מה הם שמרו עליך? למה הם לא רצו שתיכנסי למקצוע?
"כן, אף אחד לא יכול להכין אותך לאי הוודאות שיש בענף הזה. המקצוע בא בגלים. את יכולה להיות הכי עסוקה, היומן שלך מלא ואין לך רגע לנשום, ואת יכולה להיות חודשים בבית. אז כן, אני מבינה עכשיו למה התכוונו ההורים שלי.
"אם אין לך בעירה פנימית, עדיף לא לעסוק במקצוע הזה. וכשיש לך בעירה פנימית, אין לך ברירה אחרת. ואני לא מרגישה שיש לי ברירה, כי הרגעים המדהימים במקצוע שווים את כל השאר. לפגוש את הקהל בתיאטרון, לקבל הודעות מאנשים שעשיתי להם טוב על הלב. לדעת שמה שאני עושה נוגע באחרים. זו זכות גדולה. אז אני חושבת שבעיקר לא צריך לפחד מעליות וירידות, להזכיר לעצמך בעלייה שאתה יכול לרדת – ובירידה שאתה יכול לעלות".
הייחוס פתח לך דלתות או שבגללו היית צריכה להוכיח את עצמך יותר?
"לפעמים הוא פתח דלתות, ובכל מקרה הייתי צריכה להוכיח את עצמי. ואם נפתחו דלתות בזכותו, הייתי צריכה להוכיח עוד יותר כדי להגיד שהם לא נפתחו רק בגלל זה. אבל מעבר לרצון להוכיח החוצה שאני ראויה ומספיק טובה, הייתי צריכה להוכיח לעצמי, שזה היה הכי קשה. הרבה שנים שאלו אותי, 'מה את גם זמרת?' והייתי עונה שאני אוהבת לשיר. לקח לי הרבה זמן להגיד 'כן, אני זמרת' ולקח לי הרבה זמן להגיד שאני שחקנית".
ומתי הרגשת שזה שלך? שאת טובה וראויה?
"אין לי את זה עדיין. אני לא קמה בבוקר ואומרת הצלחתי. אלו הרגעים הקטנים, למשל על הבמה כשהצלחתי לרגש, או הודעות מאנשים שנותנות לי תחושה נעימה שעשיתי משהו נחשב וטוב. אבל מיד, כמו שחונכתי בבית, מורידים את האף וממשיכים כרגיל. אמא שלי תמיד אומרת שאחרי הופעה צריך לאכול, כדי להתקרקע, לחזור לאדמה".
למרות שהיא טיפוס משפחתי, קליינשטיין משתדלת לשמור על הפרדה כלפי חוץ מהוריה. "בהתחלה זה היה כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה גם בלעדיהם", היא מודה.
כיום, כשכולם יודעים שאת התפקידים והביקורות המחמיאות היא מקבלת בזכות ולא בחסד, היא עדיין שומרת על תחושת הנפרדות. "בבית אני מתייצעת איתם על הכל, אבל איפה שלא צריך להיות ביחד, אני מעדיפה שתישמר הפרדה. למשל יחסי ציבור להפקה חדשה או הופעה משותפת בטקסים. אלו החוקים והעקרונות ששמתי לעצמי ויכול להיות שבחוץ אף אחד לא שם לב".
אחרי שנתיים של קורונה, שסגרה את ענף התרבות והשאירה אותה בבית, קליינשטיין נמצאת עכשיו בתקופה של פריחה מחודשת. היא מופיעה כמעט מדי ערב בהצגה "אפס ביחסי אנוש" ובבוקר עושה חזרות לסרט "הבריחה" לצד יהורם גאון.
אבל בזמן הסגרים עלו אצלה הרהורים על שינוי מקצוע, אולי לתחום הטיפולי. המחשבה נעלמה באותה מהירות שבה היא הופיעה. "בקורונה אנשים ציפו שנמצא מקצוע אמיתי במרכאות", היא אומרת. "מצאתי את עצמי במקום שאני צריכה למצוא משהו אחר כי התברר לי שאנחנו לא רלוונטיים".
וכשאין עבודה, מה את עושה?
"אני נהנית מהחופש רק כשאני יודעת מתי הוא נגמר. אז בתקופות רגועות, אני מייצרת לעצמי עבודה, מתקשרת לסוכנים לראות מה חדש. אם אני רואה שיוצא סרט מצויר חדש, אני מתקשרת לאולפנים לשאול אם אפשר להגיע לאודישנים לדיבוב. לאחרונה הבנתי שהאינסטגרם מייצר עבודה, אז אני שם. אתה לא יכול לדעת מאיפה דברים יגיעו ותמיד צריך להיות על זה. למשל, המפיקים של הסדרה 'בת אל הבתולה' אמרו שהם חשבו עליי לתפקיד אחרי שראו אותי מופיעה בטקס יום השואה בטלוויזיה".
מה הדבר הכי קיצוני שעשית כדי לקבל תפקיד?
“הצקתי לבמאי של הפקה כלשהי, בכל דרך אפשרית, כולל שיחות והודעות, כדי שיבין שאני רוצה את התפקיד. בתור ילדה לא הרגשתי שמאפשרים לי לעשות את מה שאני רוצה, אז רק מדי פעם נלחמתי על הרצונות שלי, לא כמו היום, שאני נלחמת על כל דבר".
מתי התחלת להילחם?
"זה היה אחרי הצבא (בלהקת חיל החינוך – ג.ה). טסתי לניו יורק ללמוד משחק אצל סטלה אדלר, וכשחזרתי התחלתי לעבוד, ממחזמר למחזמר, מאודישן לאודישן. משם הכל פשוט התגלגל ועם העשייה בא התיאבון".
החריצות הזו היא חלק ממנה, מאז שהייתה ילדה. "הבנתי מגיל צעיר שכיף לי להרוויח כסף לבד, אז הייתי עושה בייביסטר, הדרכתי בקייטנות, סחטתי מיץ בקניון, הייתי מארחת בבית קפה ומוכרת בחנות בגדים. אין כמו להיות עצמאית".
ומה לגבי עבודה בחו"ל, זה על הפרק?
"הכי כיף לי פה, כשכרגע אני מתנסה בכל התחומים ובכל הדברים שאני רוצה לעשות. אם יגיעו הזדמנויות של חו"ל? נוור סיי נוור. כשהייתי בלוס אנג'לס אחרי הלימודים, נפגשתי עם מפיק. הוא אמר לי 'איך אני יכול לעזור לך? הרי כשיהיה לך קשה, את תחזרי לארץ. את לא תאכלי מהפחים ותשני ברחוב'. אמרתי לו 'נכון, אני אחזור לאמא. יש לי ממלכה שמחכה בארץ ואני אוהבת אותה'".
ומה קורה אם את לא מקבלת תפקיד שנלחמת עליו?
"אבא שלי תמיד אומר שצריך להגיד תודה על מה שאין. היו תפקידים שלא קיבלתי ותמיד זה היה נראה לי כמו סוף העולם, ואז כשראיתי אותם, הבנתי שזה לא היה מתאים לי ואיזה מזל שלא קיבלתי אותם. לא תמיד אפשר לדעת למה דברים קורים כמו שהם קורים".
בימים אלה קליינשטיין לוקחת הפסקה קצרה מכל העיסוקים. היא תינשא לבן זוגה בשנים האחרונות, מתן מצפי. "הוא לא מהתחום", היא אומרת ומוסיפה בחיוך: "החלטתי שמספיק משוגעת אחת בבית ואני צריכה מישהו פחות משוגע ממני.
מתן עובד בהייטק ולא משנה כמה הוא מסביר לי מה הוא עושה, אני לא מצליחה להבין ואני סבבה עם זה. העדפתי להתחתן בניו יורק או באיטליה ולא להיכנס לכל הטירוף, אבל יש פה סבא וסבתא, וחשוב לעשות אירוע מכובד ויפה".
